ברעם ו- 180 אח נ' מועצה מקומית כפר יונה ואח'

פסק דין

ביום 2.8.10 הוגשה עתירה על ידי העותר אבישי ברעם ו-180 עותרים אחרים.

העתירה נשלחה לתגובת המשיבים ונקבעה לדיון לפניי להיום.

כל המשיבים הגישו תגובות, שחלקן הגיע לידי ב"כ העותרים וחלקן נמסרו לה היום.

לאחר דיון, ביקשו העותרים לחזור בהם מהעתירה.

אני סבור כי טוב עשו העותרים כשחזרו בהם מהעתירה.

העתירה כוללת שני סעדים: להפסיק את העבודות עד לתיקון שינוי תכנית הצ/410/1-2 (להלן: "התב"ע"), ולחלופין להפסיק את כל העבודות עד לביצוע הוראות התב"ע.

העותרים טענו בעתירתם כי עבודות המבוצעות בשטח מבוצעות ללא היתר וכי יש להם טענות שונות לגבי התב"ע והוראות הביצוע שלה.

תגובות המשיבים כללו טענות רבות כנגד העתירה ובין היתר, כי יש לדחותה על הסף מן הטעם: של שיהוי, שאין מצורפת לעתירה כל פניה מוקדמת שנעשתה למי מהמשיבים ולא נענתה, שאין מבוצעות עבודות בשטח ללא היתר, כי הסכמי הפיתוח טרם הגיע מועד לעריכתם ולחתימתם, כי כל טענות העותרים לעניין התב"ע, דינן להידחות מן הטעם הענייני כי אין בהן ממש, ומן הטעם כי תכניות אלה אושרו לפני 8 שנים וחלק מהעותרים אף ערערו על התב"ע, בין היתר, מהנימוקים המפורטים בעתירה זו, אלא שערעוריהם נדחו על ידי מוסדות התכנון.

כאמור, בתחילת הדיון היום הבהירה ב"כ העותרים כי עם הגשת העתירה נפסקו העבודות בשטח וכי העתירה עצרה עבודות אלו (עמ' 2, ש' 3-5). לנוכח דברים האלו של ב"כ העותרים, הצעתי לב"כ העותרים - כי בנסיבות אלו, מאחר והיא סבורה כי העתירה השיגה את מטרתה והביאה להפסקת העבודות בשטח וכי בהתייחס לשאר טענותיה אני סבור כי בשלב זה אין בהן ממש – למחוק את העתירה.

ב"כ העותרים, לאחר התייעצות עם העותרים, החליטה לבקש לחזור בה מן העתירה ולפיכך העתירה נמחקת.

אין מחלוקת כי זכותו של צד לחזור בו מתובענה שהגיש ובפרט מעתירה שהגיש וכל שנותר לבחון במקרה שכזה, היא שאלת ההוצאות שיש להשית על העותרים ואם לאוו.

הצדדים טענו כל אחד טענותיו לעניין ההוצאות ולאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכתבי הטענות שהוגשו, באתי לכלל מסקנה כי אין מקום לחייב את העותרים בהוצאות במקרה זה.

ככלל, מקום בו נמחק הליך על ידי מגישו בטרם התברר והוכרע לגופו, יישא מגיש הליך בהוצאות שנגרמו לצד שכנגד.

עותר המגיש עתירה גורר את הצד שכנגד להוצאות והוא חייב לצאת מתוך נקודת הנחה, כי אם הוא חוזר בו מההליך שנקט, יעמוד הצד השני על זכותו לקבלת הוצאות. יחד עם זאת, לא בכל מקרה בו חוזר בעל דין מן ההליך, יאות ביהמ"ש לחייבו בהוצאות. כל מקרה נבחן לפי נסיבותיו ובעיקר בשאלה מדוע חזר בו העותר מהעתירה. מן המפורסמות כי מקום בו זכה העותר בסעד המבוקש על ידי עצם הגשת ההליך, הרי שבמקרה כזה כשהוא מוחק עתירתו אין הוא מחויב בהוצאות ובמקרים קיצוניים אף המשיב יכול ויחויב בהוצאות של העותר עפ"י הקריטריונים שנקבעו בפס"ד נסאסארה (בג"צ 842/93 אל נסאסארה נ' שר הבינוי והשיכון, פד"י מח (4) 217).

החיוב בהוצאות נבחן על ידי ביהמ"ש בין היתר כאמור בהצדק שהיה בהגשת העתירה מלכתחילה והסעד שהשיג העותר בפועל (בג"צ 7944/04 לוקסנבורג תרופות בע"מ נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו 5.1.05, בג"צ 703/89 ענת מכבסת קיטור בע"מ נ' משרד הבריאות (לא פורסם).

בעתירה זו שלפני, אין במתן פסק דין המוחק את העתירה, כדי לקבוע את מי מבין שני בעלי הדין צודק בטענותיו. עצם העובדה כי עותר מחק את עתירתו מבלי שקיבל פסק דין ומבלי שקיבל את הסעד אותו ביקש, אינה מעידה בהכרח כי העתירה לא הייתה מבוססת או שלא היה מקום להגישה כשם שקבלת הסעד הזמני כשלעצמו אינה מעידה כי העתירה הייתה מוצדקת. כל מקרה צריך להיבחן לנסיבותיו.

כפי שאמרתי לצדדים וכפי שקבעתי לעיל, איני סבור כי יש במחיקת העתירה משום הודעה כי העתירה לא הייתה מוצדקת, כמו שאין להסיק מכך שלא יושתו הוצאות על העותרים, כי היה הצדק או בסיס להגשת העתירה.

המשיבות מודות כי אכן המשיבה 4 הקימה שלא כדין וללא היתר משרד מכירות. נכון הוא כי הוועדה המקומית פעלה באופן מידיי והוציאה צו מנהלי שאסר על המשך ביצוע העבודות אך העותרים סברו (אולי בטעות) כי במקום מבוצעות עבודות, שכן ראו משאיות המפנות עפר מהמקום, וכדבריי ב"כ "פניתי לשרונים ויומיים שלושה אחרי כן ראיתי טרקטורים עובדים בשטח. פניות של גורמי אכיפה, שלא צירפתי אך אצרף אותם, מענו באנו נבדוק את זה ועדיין עובדים שם. התשובה שקיבלתי מכפר יונה היא כי מדובר בגונבי חול". (עמ' 2 שורות 1 – 3).

המשיבים כפרו בטענת ביצוע העבודות במועד בו הוגשה העתירה, אך בנסיבות המקרה שלפני, בין אם מדובר בטעות של העותרים כי במקום ממשיכות להיות מבוצעות עבודות, ובין אם לא מדובר בטעות אני יוצא מתוך נקודת הנחה כי בעתיד תקפיד המשיבה 4 על ביצוע עבודות רק לאחר קבלת היתר והרשויות יקפידו עתה הקפדת ייתר, כי לא תבוצענה עבודות בשטח עד שלא יקבלו היתרים כדין. אני סבור כי רק מהיבט זה היה הצדק לעתירה.