בש"א 6808/15,ע"א 1632/15 - ד' גני באר שבע בע"מ נ' כונס הנכסים הרשמי

1. לפניי ערעור על החלטת הרשמת ל' בנמלך בע"א 1632/15 (להלן: ההליך העיקרי) מיום 10.9.2015, במסגרתה נקבע כי החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 3.2.2015 – בה בוטלה ההכרה בתביעת החוב אותה הגישה המערערת – היא "החלטה אחרת" אשר הערעור עליה הוא ברשות, כפי שיפורט להלן.

רקע והליכים

2. המערערת הגישה תביעת חוב במסגרת הליכי פשיטת רגל המתנהלים בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בעניינו של מאיר בר (פש"ר 6/09) (להלן:תביעת החוב). לאחר שבמשך תקופה לא ניתנה הכרעה בתביעת החוב, המערערת הגישה בקשה לקציבת מועד להכרעה. ביום 3.11.2014 הגיש המשיב 1, שהוא המנהל המיוחד שמונה לצורך הכרעה בתביעות החוב, תגובה, בה ביקש מבית המשפט המחוזי לקצוב לו 21 ימים נוספים להכרעה בתביעת החוב, עד ליום 24.11.2014. משלא ניתנה ההכרעה עד למועד האמור, הגישה המערערת בקשה לאישור תביעת החוב וביום 9.12.2014 בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה (להלן: ההחלטה הראשונה). ביום 1.1.2015 הגיש המשיב 1 בקשה לעיון חוזר בהחלטה הראשונה, מהנימוק כי השלים את הכרעתו בתביעת החוב. על כן, המשיב 1 ביקש כי בית המשפט המחוזי יבטל את ההכרה בתביעת החוב ויקבע כי יחולו ההוראות הרגילות על פי דין בעניין תביעת החוב. ביום 3.2.2015, בית המשפט המחוזי קיבל את הבקשה, תוך שהדגיש כי בנסיבות המקרה קיימים טעמים מיוחדים לביטול ההחלטה הראשונה. בפרט, בית המשפט המחוזי ציין כי יש להעדיף את בירור תביעת החוב לגופה, אשר תביא להכרעה מושכלת בתביעה, חלף אימוץ תביעת החוב ללא בחינה. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי תביעות החוב אשר הוגשו בתיק הן מורכבות וסבוכות, ולפיכך נדרשה עבודה ממושכת מצד המשיב 1 כדי לבחון אותן. בנוסף, בית המשפט המחוזי עמד על כך שאיחורו של המשיב 1 בהכרעה בתביעות החוב, ביחס למועד שנקצב, אינו ממושך ואין בביטולו כדי לפגוע פגיעה כלשהי במערערת ובשאר הנושים. לבסוף, בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערערת כי ההחלטה הראשונה היוותה "פסק דין", אשר לא ניתן לבקש לעיין בו מחדש. נוכח כל האמור, בית המשפט המחוזי הורה על ביטול ההחלטה הראשונה וקבע כי הכרעת המשיב 1 בתביעות החוב היא הכרעה שניתנה כדין, ואשר למערערת זכות לערער עליה בהתאם להוראות הדין (להלן: ההחלטה השנייה).

1. המערערת ערערה על ההחלטה השנייה לבית משפט זה במסגרת ההליך העיקרי. בנוסף, היא הגישה לבית המשפט המחוזי בקשה להארכת מועד לערעור על הכרעת המשיב 1 בתביעות החוב עד להחלטה בערעור בהליך העיקרי. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה, ולפיכך המערערת הגישה גם ערעור על הכרעת החוב לגופה, התלוי ועומד בפני בית המשפט המחוזי.

           במסגרת ההליך העיקרי, מצאה רשמת בית משפט זה כי נדרשת עמדת המשיבים בדבר הסיווג הנכון של ההליך – האם ערעור בזכות או ברשות. לאחר קבלת תגובות הצדדים, ניתנה ביום 10.9.2015 החלטת הרשמת, בה נקבע כי סיווגו הנכון של ההליך הוא בקשת רשות ערעור. הרשמת מצאה כי ההחלטה הראשונה היוותה "פסק דין", שכן ההחלטה להכיר בתביעת החוב סגרה יחידה דיונית הנוגעת לתביעתה של המערערת. באשר להחלטה השנייה, הרשמת קבעה כי ניתן להשוות אותה להחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד, אשר על פי הפסיקה מהווה "החלטה אחרת". הרשמת מצאה כי מתקיים בהחלטה השנייה הרציונל החל בהחלטה לביטול פסק דין כאמור, דהיינו כי קבלת הבקשה לעיון חוזר אינה מהווה את סיום ההליך, אלא משיבה אותו למסלולו הרגיל, בדומה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. לעומת זאת, הרשמת דחתה את הטענה כי ניתן להשוות את ההחלטה השנייה להחלטה המתקנת פסק דין. בנוסף, הרשמת קבעה כי ההחלטה השנייה אינה מהווה צו בפשיטת רגל, שכן נמצא כי לא מדובר בהחלטה אשר הכריעה בזכויות הצדדים לגופן. מכאן הערעור שלפניי.

נימוקי הערעור

2. בערעור על החלטת הרשמת, המערערת טוענת כי הרשמת שגתה בקביעתה כי סיווגה הנכון של ההחלטה השנייה הוא כהחלטה בבקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. המערערת סבורה כי מדובר בטענה אשר כלל לא נטענה על ידי המשיבים בתגובותיהם לשאלת הסיווג בבית משפט זה, ועל כן לא ניתנה לה הזדמנות ראויה להגיב עליה. המערערת מוסיפה כי בית המשפט המחוזי עצמו, בהחלטה השנייה, קבע כי ההחלטה הראשונה מהווה "החלטה אחרת" ולא "פסק דין", ומכאן, לשיטתה, כלל לא ייתכן כי מדובר בהליך של בקשה לביטול פסק דין שניתן במעמד צד אחד. עוד גורסת המערערת כי ההליך שהתנהל בפני בית המשפט המחוזי לא התנהל כבקשה כאמור, שכן הבקשה מטעם המשיב 1 הוגשה כבקשה לעיון חוזר וכלל לא הוגש תצהיר לאימות הטענות העובדתיות, כנדרש בבקשה לביטול פסק דין.

3. טענה אחרת בפי המערערת היא כי הרשמת שגתה במסקנתה כי לאחר ביטול ההחלטה הראשונה, הדיון בתביעת החוב ממשיך בפסים הרגילים. לעמדת המערערת, בניגוד למקרה של ביטול פסק דין, בו המשך ההליך משמעו דיון בכתב התביעה מלכתחילה, במקרה הנדון מסגרת הדיון לאחר ביטול ההחלטה הראשונה היא שניתנה החלטה כדין על ידי המשיב 1. המערערת סבורה כי לא ניתן לראות באפשרות שלה לערער על הכרעתו של המשיב 1 בתביעת החוב כהמשך ההליך, ואף גורסת כי משמעות קביעה כאמור הינה "כאוס במערכת המשפט" – שכן בית משפט יהיה רשאי לבטל פסק דין בכל עת רק מהטעם שיש לצדדים זכות ערעור לערכאה גבוהה יותר. המערערת חוזרת על טענתה כי יש להשוות את ההחלטה השנייה דווקא להחלטה בבקשה לתיקון פסק דין, אשר אם היא מתקבלת, נוצר שינוי נורמטיבי בזכויות הצדדים ולמעשה ישנו פסק דין חדש. בעניין הנדון, לטעמה של המערערת, ההחלטה השנייה שללה ממנה את הסעד הסופי אותו קיבלה בהחלטה הראשונה ולפיכך יש לסווג אותה כ"פסק דין".