בש"פ 1051/15 - א' עו"ד ניק בנרי נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

1. בפניי בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 17.12.2014. בפסק הדין דחה בית המשפט ערעור שהגיש המבקש על הרשעתו בעבירות משמעתיות בהתאם לפסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אך קיבל בחלקו את הערעור שהגיש על העונש שהושת עליו, כך שההשעיה שהוטלה עליו הופחתה לארבעה חודשים (בניכוי 36 ימים בהם היה מושעה).

           לטענת המבקש פסק הדין הומצא לידיו ביום 29.12.2014. למבקש עמדו 30 ימים להשיג על פסק הדין (ראו: תקנה 2(ב) לתקנות בתי המשפט (סדרי דין בערעור לבית המשפט העליון לפי חוק לשכת עורכי הדין), תשמ"ט-1988 (להלן: תקנות סדרי דין בערעור); בש"פ 6447/11 מסאלחה נ' ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי הדין (20.9.2011)), ומכאן כי הבקשה - אשר הוגשה ביום 11.2.2015 - הוגשה באיחור של כשבועיים.

           הטעם אותו ציין המבקש לאיחור זה הוא טעות בדין, בסוברו כי נתונים היו לו 45 ימים להשיג על ההחלטה. עוד ציין המבקש כי בשל המצוקה הכלכלית אליה נקלע לא היה בידו לשכור עורך דין לייצוגו, ובתשובה שהגיש הוסיף כי אינו בקיא בהליכים משמעתיים.

           המשיבה מתנגדת לבקשה.

2. לאחר שעיינתי בחומר שבתיק ובטיעוני הצדדים והגם שנתתי דעתי למהות ההליך שהגשתו מתבקשת, הגעתי לכלל ממסקנה כי דין הבקשה להידחות, שכן המבקש לא הוכיח קיומם של "טעמים מיוחדים" המצדיקים מתן ארכה.

           אמנם, וכפי שציינתי בעניין אחר, לדרישת "הטעמים המיוחדים" הקבועה בתקנה 2(ב) לתקנות סדרי דין בערעור ראוי ליצוק תוכן שונה מזה שניתן לה במסגרת הליכים אזרחיים, נוכח מהותם של הליכים משמעתיים בלשכת עורכי הדין המצויים במעגל "המעין-פלילי", ובהתאם יש לנקוט באמת מידה מקלה יותר, אם כי גבוהה מזו הנדרשת בהליכים פליליים (ראו בש"פ 6803/13 פליקסברוטד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין, פסקה 3 (15.10.2013) (להלן: עניין פליקסברוטד) והאסמכתאות המובאות שם). ואולם סבורני כי המבקש לא הרים את הנטל גם אם נבחן בקשתו בהתאם לאמת מידה מקלה יחסית זו.

           יודגש כי טענה של בעל דין לאי הבנה בתחום משפטי כלשהו, בפרט כשהיא באה מפיו של עורך דין, אין בה, כשלעצמה, כדי להצדיק מתן ארכה, ומצופה מכל בעל דין לעשות מאמצים סבירים לבירור הדין החל בעניינו ולבדיקת מספר הימים הנתונים לו להגיש הליך ערעורי, ומובן כי לא ניתן להסתפק בעניין זה בסברות בלתי מבוססות. המבקש לא ציין כי נעשו על ידו ולו פעולות אלמנטריות לבירור הדין החל ובדיקה כזו היתה מתבקשת וחיונית דווקא בשים לב לטענתו שלו כי סדרי הדין החלים בעניין לא היו נהירים לו (כפי שציין בתשובה שהגיש ביום 2.3.2015), ויוזכר כי גם בהליכים פליליים של ממש, בהם נבחנת אמת מידה פחותה של "טעם סביר המניח את הדעת", ארכה מחמת טעות בדין אינה ניתנת כדבר שבשגרה, וכל מקרה נבחן לגופו על פי נסיבותיו (ראו והשוו עניין פליקסברוטד, פסקה 3).

           חסר זה בבקשה מתחדד על רקע העובדה אותה ציינה המשיבה בתגובתה, ולפיה אין זה ההליך המשמעתי הראשון שהתנהל בעניינו של המבקש וכי כבר הוגשו על ידו הליכים ערעוריים לבית משפט זה, כך שאין זו הפעם הראשונה בה היה עליו להדרש לסדרי הדין החלים בעניין (ודומני כי המבקש אינו יכול לפטור עצמו בהקשר זה בטענה שהיה מיוצג באותם הליכים).

           גם הטענה לפיה לא עלה בידי המבקש לשכור עד עתה עורך דין נטענה ללא פירוט הולם, ומכל מקום אין בה, וודאי במתכונת בה הועלתה, כדי להוות "טעם מיוחד" המצדיק מתן ארכה.