בש"פ 2211/15 פלוני נ' מדינת ישראל

1. ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי) מיום 24.3.2015 בתיק מ"ת 10580-02-15, בגדרה דחה בית המשפט את בקשת העורר להותיר על כנו את צו איסור הפרסום שהוטל על שמו ופרטיו של העורר שניתן בשעתו על ידי השופט התורן שדן במעצרו בתקופת החקירה.

2. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו 4 עבירות אינוס בהסכמה שהושגה במרמה לגבי מהות המעשה ו- 5 עבירות של מעשה מגונה בנסיבות אינוס. על פי המתואר בכתב האישום, העורר, שנודע כרב קהילה וכ"מקובל", השיג במרמה את הסכמתה של המתלוננת, קטינה ילידת 1997, לקיום יחסי מין ולביצוע מעשים מגונים בה במספר הזדמנויות במהלך חודש אוקטובר 2014. העורר עשה כן תוך ניצול מעמדו בקהילה שלו, שאליה משתייכת גם הקטינה, ותוך ניצול תמימותה של הקטינה.

1. בד בבד עם הגשת כתב האישום ביום 4.2.2015, הוגשה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים נגדו. במעמד הדיון שהתקיים עוד באותו היום ביקש העורר כי צו איסור הפרסום שניתן בנוגע לשמו ולפרטיו בשלב החקירה, יוותר על כנו.

2. בהחלטה מיום 16.3.2015 הורה בית המשפט על שחרורו של העורר לחלופת מעצר. בית המשפט קבע, כי חרף העובדה שהעורר הודה בקיומן של ראיות לכאורה, ולפיכך אף קמה עילת מעצר סטטוטורית בעניינו, יש מקום בנסיבות המקרה לשחררו לחלופת מעצר שתהיה מרוחקת ממקום ביצוע העבירות המיוחסות לו.

3. הדיון בבקשה להותרת צו איסור הפרסום התקיים ביום 16.3.2015, והחלטה בבקשה זו - היא ההחלטה מושא הערר - ניתנה ביום 24.3.2015. בהחלטתו, דחה בית המשפט את בקשת העורר. בית המשפט סקר את העקרונות המתחרים בגדרי בקשת העורר ואת הפסיקה הרלוונטית, ולבסוף קבע כי בנסיבות המקרה הכף איננה נוטה לזכות העורר, וכי באיזון הראוי בין עקרון פומביות הדיון לבין זכותו של העורר לשם טוב, ידו של עקרון פומביות הדיון היא על העליונה. כן נקבע, כי אף שהפגיעה הצפויה בעורר מפרסום שמו היא איננה קלה, וזאת בין היתר נוכח מעמדו הרם בקהילה שאליה הוא משתייך, פגיעה זו אינה עולה בעוצמתה על פגיעה שתיגרם לכל אדם אחר המואשם בביצוע עבירות דומות, ולפיכך אין מקום לקבלת הבקשה. על החלטה זו הוגש הערר.

           יצוין, כי בית המשפט המחוזי הורה על עיכוב ביצוע ההחלטה עד ליום 29.3.2015 בשעה 13:00. הערר שלפני הוגש ביום 29.3.2015, ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה. עוד באותו היום הוריתי על מתן צו ארעי האוסר על פרסום שמו ופרטיו של העורר עד להחלטה אחרת בתיק.

נימוקי הערר ותשובת המדינה

4. לטענת העורר טעה בית המשפט המחוזי בקבעו כי אין מקום להותיר את צו איסור הפרסום על כנו. לטענתו, צו איסור הפרסום נדרש לצורך מניעת פגיעה חמורה בפרטיותו של העורר, וכי מעמדו של העורר בקהילה שאליה הוא משתייך וכן הנטייה בקהילה זו לקרוא לחרם ולנידוי, צריכים להוביל למסקנה כי הפגיעה הצפויה בעורר היא קשה ובנסיבות הענין גוברת על עקרון פומביות הדיון. בהקשר זה אף הודגש, כי על בית המשפט היה לבחון את הנסיבות הספציפיות של העורר ולא לבחון את הפגיעה הצפויה בו ביחס לפגיעה הצפויה בכל נאשם אחר. עוד נטען, כי פרסום שמו של העורר יפגע פגיעה קשה גם באשתו, בילדיו ובנכדיו, אשר חלקם קטינים הסמוכים על שולחנו. הודגש כי אלה צפויים לקריאות לעג וקלס של אנשי הקהילה. ולבסוף נטען, כי בית המשפט לא נתן די משקל לשיקולים נוספים, כמו התשתית הראייתית הבעייתית בעניינו, השיהוי שבהגשת התלונה של הקטינה, ועברו הנקי של העורר. לחלופין, נטען כי יש להותיר את צו איסור הפרסום על כנו עד לאחר סיום עדותה של הקטינה, ורק אז לקיים דיון חוזר בשאלת איסור הפרסום.