בש"פ 5224/16

( בעניינו של המשיב 2 בלבד)

           בקשה להארכת מעצר שנייה לפי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, בגדרה מבוקש להאריך את מעצרם של המשיבים החל מיום 12.7.2016 בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם ב-תפ"ח 25105-07-15 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, לפי המוקדם. מעצרו של המשיב 1, המרצה עונש מאסר, הוארך, בהסכמתו, בהחלטה מיום 29.6.2016. לפיכך, המשך הדיון בבקשה נוגע אך למשיב 2 (להלן: המשיב).

רקע

1. ביום 13.7.2015 הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום נגד המשיבים, במסגרת הפרשה המכונה "פרשה 512", המייחס להם עבירות של שידול לרצח לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 30 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); ושידול לניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) בצירוף סעיף 30 לחוק.

           כמתואר במבוא לכתב האישום, בשנים 2004-2002 התחוללו מאבקי שליטה בין משפחות פשע בישראל, אשר כללו חיסולים וניסיונות חיסול הדדיים. בתוך כך, התחולל מאבק בין אסי אבוטבול (להלן: אבוטבול) ומשפחתו, לבין המשיב 1 ומקורביו. בתקופה הרלבנטית היה המשיב חברו, איש סודו ויד ימינו של המשיב 1. כמו כן, עד המדינה י.א. היה מקורבם של המשיבים. במהלך שנת 2000 ריצה המשיב 1 עונש מאסר יחד עם אלכסנדר זלוצ'בסקי (להלן:סאשה), אשר היה באותה העת איש אמונו של אבוטבול, ובעקבות זאת נרקמו יחסי חברות בין סאשה לבין המשיבים. לרקע האמור, גילה סשה למשיבים כי אבוטבול מתכנן לרצוח את המשיב 1 באמצעות אחרים, ומשנודע להם הדבר החליטו להקדים את אבוטבול ולרצוח אותו ואת מקורבו גיא יחזקאל (להלן:המנוח). על-פי האישום הראשון, ביום 10.2.2003 נלכדו בסמוך לביתו של המשיב 1 עבריינים חמושים אשר תכננו לרצוח אותו. למשיבים נודע כי הרכב ששימש את המחסלים נשכר על-ידי המנוח, ובעקבות זאת החליטו לרצוח את המנוח ואת אבוטבול. במהלך שנת 2003 עזב המנוח, שחשש לחייו, את ישראל וחבר לאבוטבול ששהה באירופה. באותה תקופה נפגשו אבוטבול, המנוח וסאשה מספר פעמים ברחבי אירופה, כשלעתים צירף סאשה למפגשים אלה את חברו, עד המדינה א.פ.. בהמשך, הורה סאשה ל-א.פ. להגיע לישראל ולמסור למשיבים מכשיר סלולרי וכרטיסי SIM אותו רכש באירופה, כדי שיוכלו להיות בקשר טלפוני ללא חשש שמצותתים להם. א.פ. עשה כאמור ובתמורה קיבל מהמשיבים אלפי דולרים במזומן. בסמוך לאחר מכן, שוחח סאשה עם המשיבים וגילה להם כי אבוטבול והמנוח הזמינו ממנו את רצח המשיב 1 תמורת סכום של 50,000 דולרים. לשמע הדברים, שידלו המשיבים את סאשה, בהציעם לו הצעה הפוכה, לרצוח את המנוח בתמורה לסכום של 50,000 אירו. סאשה הסכים להצעה והמתין לשעת כושר לביצוע הרצח. בחודשים ספטמבר-אוקטובר 2003 נפגשו המשיבים עם י.א., סיפרו לו על תכנית החיסול וביקשו ממנו להשתתף במימונהּ. י.א. הסכים להצעה. ביום 7.10.2003 או בסמוך לכך, בעיר דרזדן שבגרמניה, נפגשו אבוטבול, נהגו והמנוח עם סאשה ו-א.פ.. לאחר שיחה קצרה בין סאשה לבין אבוטבול, עזב אבוטבול בהותירו את המנוח, סאשה ו-א.פ.. בהמשך לכך, יצאו השלושה לנסיעה משותפת. בשלב מסוים עצר סאשה את הרכב, השלושה יצאו, וסאשה הורה ל-א.פ. להחליפו במושב הנהג. סאשה והמנוח התרחקו לכיוון שביל סמוך, סאשה שלף אקדח אשר בו הצטייד מבעוד מועד, וירה במנוח שלוש יריות בראשו ויריות נוספות בגופו, יריות אשר גרמו למותו. מיד לאחר מכן הסתלקו סאשה ו-א.פ. מהמקום, סאשה עדכן את א.פ. על אודות הרצח ובדבר הבטחת המשיבים כי יתגמלו אותו ביד רחבה. בחודש נובמבר 2003, הגיע א.פ. לישראל בשליחות סאשה, נפגש עם המשיבים וקיבל מהם אלפי דולרים במזומן. בהמשך העבירו המשיבים את יתרת הסכום המובטח באמצעות אנשי קשר שלהם באירופה. בסמוך לאחר רצח המנוח, פנה המשיב אל י.א., על דעתו של המשיב 1, סיפר לו על רצח המנוח וביקש ממנו להשתתף במימונו כפי שסוכם ביניהם. בעקבות זאת, פנה י.א. ליצחק אברג'יל (להלן: אברג'יל) ושאל אותו בדבר הגורם המממן. אברג'יל החליט כי אדם בשם שידו בן חמו יישא במלוא התשלום בגין הרצח, בסך 100,000 אירו, וסכום זה אכן הועבר בפועל.

2.        על-פי עובדות האישום השני, משצלחה תכניתם לרצוח את המנוח, קיימו המשיבים מפגשים עם סאשה ועם א.פ. והפצירו בהם לרצוח את אבוטבול, בהבטיחם כי בתמורה ישלמו להם סכום של חצי מיליון דולר. כמו כן, מסרו המשיבים לסאשה ול-א.פ. שקית ובה 50,000 אירו לצורך ההכנות לרצח. בהמשך לאמור, במהלך חודש ינואר 2004 טסו המשיבים לברזיל להיפגש עם י.א. כדי לדון איתו על מימון הרצח, והאחרון הפנה אותם לאברג'יל. המשיבים נפגשו עם אברג'יל, סיפרו לו על התכנית לרצוח את אבוטבול, ושכנעו אותו להשתתף במימונה. במהלך מספר חודשים בשנת 2004 ערכו סאשה ו-א.פ. הכנות לרצוח את אבוטבול מחוץ למלון "קזינו רויאל" (להלן: המלון) בעיר פראג, ולצורך כך תכננו להיעזר במקורבם יעקב מושאילוב (להלן: מושאילוב). ביום 1.8.2004, בשעות הצהריים, כאשר אבוטבול הגיע אל המלון בג'יפ ממוגן, השליך מושאילוב רימון יד לעבר הרכב. הרימון התפוצץ, גרם לפציעתם של עוברי אורח ולנזק לרכבו של אבוטבול, ומושאילוב נמלט מהמקום.

3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המבקשת בקשה למעצר המשיבים עד תום ההליכים נגדם. בבקשה נטען כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם, וכי קמות נגדם עילות מעצר של מסוכנות (ובתוך כך חזקת מסוכנות סטטוטורית הנגזרת מהעבירות המיוחסות להם), חשש לשיבוש הליכי משפט וחשש להתחמקות מפני הליכי השפיטה. עוד נטען, כי למשיבים עבר פלילי מכביד. כמו כן, הגישה המבקשת בקשה למתן ארכה להוצאתה של תעודת חיסיון. בדיון מיום 13.7.2015, במהלכו הסכימו באי-כוח המשיבים לקיומו של "ניצוץ ראייתי", הורה בית משפט קמא על מעצרם של המשיבים עד להחלטה אחרת, ונתן ארכה של 90 יום להוצאתה של תעודת החיסיון.

4.        המשך הדיון בבקשת המעצר נדחה מעת לעת, נוכח בקשות דחייה שהגישו באי-כוח המשיבים בטענה כי חומר החקירה לא הועבר לידי ההגנה. בדיון מיום 12.11.2015, קבע בית משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מהיקפה יוצא הדופן של הפרשה, המשליך על היקף החיסיון, ולבקשת המבקשת הורה על מתן ארכה נוספת להוצאת תעודת החיסיון. בהמשך ניתנו מספר ארכות נוספות להוצאת תעודת החיסיון, בניגוד לעמדת באי-כוח המשיבים, וביום 29.3.2016 נמסר כי הוּצאה תעודת חיסיון אשר תועבר לבאי-כוח המשיבים בהקדם. במקביל לאמור, קבע בית משפט קמא ישיבת תזכורת בבקשת המעצר ליום 30.5.2016, אשר בהמשך נדחתה ליום 12.7.2016 לבקשת באי-כוח המשיבים ובהסכמת המבקשת, לצורך השלמת תהליכי המצאת חומרי החקירה, ובכלל זה הגשת עתירה כנגד תעודת החיסיון. יש לציין כי בתוך כך נגזר דינו של המשיב 1 בתיק אחר המתנהל נגדו, והוא נדון לשמונה שנות מאסר בפועל.

           בדיון בבקשה דנא עדכן בא-כוח המבקשת, כי ביום 12.7.2016, בגדרו של דיון תזכורת בבקשה למעצר המשיבים עד לתום ההליכים, נקבע כי הדיון בראיות לכאורה בעניינו של המשיב יתקיים ביום 22.8.2016. בגדר אותה תזכורת ביקש המשיב כי בית המשפט יורה על הכנת תסקיר מעצר בעניינו, אך בית המשפט החליט שאין מקום להורות כאמור בטרם ניתנה הכרעה בשאלת הראיות לכאורה.

5. משלא הסתיים משפטם של המשיבים לאחר תשעה חודשים, הגישה המבקשת בקשה להארכת מעצרם בתשעים ימים. בהחלטתי מיום 3.4.2016 בבש"פ 2681/16, הוארך מעצרם של המשיבים בהסכמתם בתשעים ימים או עד למתן פסק דין בעניינם.