בש"פ 5724/16 פלוני נ' מדינת ישראל

כתב האישוםערר על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום) במ"ת 1622-05-16 מיום 7.7.2016, בגדרה הוחלט על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו.

1. נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו ביצוע עבירות מין בבִיתו הקטינה, ילידת 2002 (להלן: המתלוננת). העורר ואימה של המתלוננת גרושים וגרים בנפרד, ואחת למספר שבועות הגיעה המתלוננת ללון בביתו של העורר. האישום הראשון בכתב האישום מתאר אמירות חוזרות ונשנות שהפנה העורר למתלוננת בין השנים 2016-2012, ובהן התייחס למיניותה באופן בוטה. מבלי שאאלץ לחזור על האמירות הקשות, אציין כי אחת האמירות הפחות בוטות המיוחסות לעורר היא "העדפתי אותך עירומה". על פי האישום השני, ביום 9.4.2016 שוחח העורר עם המתלוננת שיחה בעלת אופי מיני, עיסה את גבה והצמיד את איבר מינו לרגלה. בהמשך, החל העורר לחכך את איבר מינו בירכה של המתלוננת, כשהיא לבושה ולגופו תחתונים, ונישק אותה בפניה. המתלוננת התיישבה במיטה ופרצה בבכי, העורר חיבק אותה והיא חיבקה אותו חזרה חיבוק מאולץ. העורר הציע למתלוננת הצעה מגונה, חשף בפניה את איבר מינו, וכאשר שכבה המתלוננת לישון – העורר נשכב במיטתו והשמיע קולות גניחה, ולבסוף ניגש לחדר הרחצה ואונן עד שהגיע לפורקן.

בגין מעשים אלה יוחסו לעורר העבירות הבאות: הטרדה מינית (ריבוי עבירות), לפי סעיפים 3(א)(4) ו-5(א) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; מעשה מגונה במשפחה בידי אחראי על חסר ישע, לפי סעיף 351(ג)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ומעשה מגונה בפני קטין בן משפחה, לפי סעיף 351(ד) לחוק העונשין.

החלטותיו של בית המשפט המחוזי

2. בהחלטה מיום 24.5.2016 קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת מ' ברנט) כי קיימות ראיות לכאורה להוכחת העבירות. חומר הראיות כולל את עדותה של המתלוננת בפני חוקרת ילדים וכן הערכת מהימנות; הודעות שנגבו מאמה וסבתה של המתלוננת וכן מגורמי הטיפול שהיו מעורבים; והודעתו של העורר, בה הוא קשר עצמו לחלק מן המעשים המיוחסים לו. טענותיו של העורר התמקדו בתקיפת מהימנותה של המתלוננת ובנוסף נטען מצידו למחדלי חקירה.

אשר לגרסתה של המתלוננת, בית המשפט ציין כי ישנם פרמטרים התומכים בהערכת המהימנות וכן אינדיקציות להיעדר מגמת הפללה. אימה וסבתה של המתלוננת אישרו כי היא סיפרה להן, כשהיא נסערת, על חלק מהאירועים המתוארים בכתב האישום. אימה של המתלוננת שוחחה עם העורר ולדבריה הוא אישר כי שוחח עם המתלוננת על קיום יחסי מין ואמר לה שיש לו זקפה. לדבריה של האם, המתלוננת סירבה באותו שלב להגיש תלונה ואף דרשה מאימה להימנע מכך ואיימה עליה כי אם תחשוף את האירוע, המתלוננת תגיש תלונה על בן-זוגה הנוכחי של האם. גם מתנדבת שעבדה עם המשפחה חיזקה את הגרסה ומסרה שהמתלוננת סיפרה לה על האירוע.

בחקירתו במשטרה, המשיב אישר את קיומו של שיח מיני בוטה בינו לבין המתלוננת (כמו למשל דיבור על מין אנאלי), וכן חלקים מן העובדות המתוארות בגרסתה, אך טען "כי המתלוננת היא מינית וחסרת רסן ואילו הוא נאלץ לעמוד מנגד ולהתאפק מול פיתוייה" (במילותיו של בית המשפט המחוזי).

העורר טען כי למתלוננת יש מניע זר להפליל אותו, כיוון שביקש להפריד בינה לבין חבר שלה, אך בית המשפט המחוזי מצא כי טענה זו אינה מבוססת דיה. הטענות בדבר מהימנותה הלקויה של המתלוננת – נדחו אף הן, לאחר שנמצא כי הן נעדרות ביסוס כלשהו בחומר החקירה. בית המשפט דחה גם את טענותיו של ב"כ העורר בעניין מחדלי חקירה, וקבע כי מדובר בטענות בעלמא. צויין בהחלטה כי אמנם נפל פגם בניהול החקירה בכך שהעורר לא הוזהר בחקירתו בגין האירועים המתוארים באישום הראשון (ההטרדות המילוליות), אך ניתנה לעורר הזדמנות למסור את גרסתו.

לפיכך קבע בית המשפט המחוזי כי בחומר הראיות קיים פוטנציאל ראייתי להרשעתו של העורר.

3. נוכח ההחלטה בדבר קיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ביקש בית המשפט המחוזי להיעזר בתסקירים מטעם שירות המבחן. מהתסקירים עלה כי זוהי הסתבכותו הראשונה של העורר בפלילים. שירות המבחן התרשם כי התנהגותו של העורר ביחס למתלוננת מבטאת הסלמה במשך השנים, היעדר אמפתיה כלפיה, וחוסר מודעות להתנהגותו הפוגענית; על רקע זה ההערכה היא כי "קיים סיכון להמשך התנהלות מינית לא מווסתת ופוגענית". שירות המבחן בחן מפקחים שהוצעו לצורך שחרור לחלופת מעצר והתרשם מהם לחיוב, אך עמד על הפגיעה הצפוייה בסיכויי השיקום של המתלוננת ובתחושת המוגנות שלה כתוצאה משחרורו של העורר. בסופו של דבר נמנע שירות המבחן מלהמליץ על שחרורו של העורר, נוכח החשש לפגיעה במתלוננת או בקטינים אחרים.
4. לאחר שהתקבלו התסקירים ולאחר שמיעת טענות הצדדים, החליט בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ד' מרשק מרום) כי בשלב זה יש להורות על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים נגדו, משום שלא ניתן לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו באמצעות חלופת מעצר ביתית. בית המשפט הדגיש כי דבריו של העורר עצמו מבססים את מסוכנותו כלפי המתלוננת, ותסקירי שירות המבחן מעוררים חשש מפני פגיעה באחרים. כמו כן ניתן בהחלטה דגש לקושי בשחרורו של נאשם בעבירות מין במשפחה לחלופת מעצר, ולהמלצתו השלילית של שירות המבחן. חרף העובדה שהעורר לא יצר קשר עם המתלוננת מאז חקירתו, קבע בית המשפט המחוזי כי לעילת המסוכנות מצטרפת גם עילה של חשש לשיבוש הליכי משפט, חשש שהינו אינהרנטי לעבירות שבוצעו במסגרת התא המשפחתי. צויין כי במסגרת התיק העיקרי הוגשה בקשה להעיד את המתלוננת עדות מוקדמת, כך שעדותה צפויה להישמע בקרוב, ומבלי לקבוע מסמרות בדבר – ניתן יהיה לעיין מחדש בהחלטת המעצר לאחר השלמת עדותה של המתלוננת.

הערר

5. הערר שבפניי מכוון הן כלפי הקביעה בדבר קיומה של תשתית ראייתית מספקת, הן כלפי הקביעה כי קמה עילת מעצר של חשש לשיבוש הליכי משפט, והן כלפי ההחלטה שלא לשחרר את העורר לחלופת מעצר.

הערר נפתח בטענות כנגד מהימנותה של המתלוננת, ובין היתר נטען כי "מדובר במתלוננת בעייתית ביותר" אשר מטופלת על ידי השירות הפסיכולוגי ונוטה, בין היתר, ל"עוררות מינית גבוהה" ולהעליל עלילות שווא על גברים במשפחתה. במסגרת הערר מפורטים קשיים וחוסרים אשר יש בהם, לטענת העורר, כדי להחליש את גרסתה של המתלוננת, כגון "ריב" בין העורר לבין המתלוננת; העובדה שחברותיה של המתלוננת לא נחקרו; העדר תיעוד של אחד ממפגשיה של חוקרת הילדים עם המתלוננת; וכיוצא בזה טענות נוספות. בין היתר נטען, כי "עדות המתלוננת בעייתית ביותר", כי המתלוננת לא זכרה היטב את האירועים וכי גרסתה מבולבלת ולא בהירה. מטעמים אלה נטען בערר כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו כי מתקיימת תשתית ראייתית המצדיקה את מעצרו של העורר.

אשר לחלופת המעצר, נטען כי החלופה המוצעת רחוקה ממקום מגוריה של המתלוננת; כי המפקחים שהוצעו נמצאו מתאימים לתפקידם על-ידי שירות המבחן; כי לא היה מקום לזקוף לחובת העורר את כפירתו באישומים ולראות בכך "היעדר אמפתיה למתלוננת"; כי מעצרו של העורר גורם לו ולמשפחתו מצוקה ניכרת; וכי במקרים רבים אחרים, נאשמים בעבירות חמורות יותר שוחררו לחלופת מעצר.