בש"פ 5872/16 יציק (איציק) וזנה נ' מדינת ישראל

 ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ט' חיימוביץ) מיום 28.7.2016 במ"ת 47471-07-16 אשר דחה את טענת העורר כי זימונו לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים היה שלא כדין, האריך עד החלטה אחרת את תנאי השחרור שנקבעו לו טרם הגשת כתב האישום, וקבע את הבקשה להמשך דיון ביום 15.8.2016, תוך שהוא דוחה מנגד את בקשת המדינה לעצרו כבר באותו שלב עד תום ההליכים.

1. העורר נעצר ביום 20.6.2016 בחשד לביצוע עבירות מרמה ועבירות מס ובאותו היום הוארך מעצרו למשך 7 ימים על ידי בית משפט השלום בראשון לציון. מאז הוארך מעצרו של העורר שוב עד שביום 8.7.2016 הורה בית משפט השלום על שחרורו בתנאים מגבילים, ובהם - שהות ב"מעצר בית" מלא עד ליום 29.7.2016 והתחייבות להתייצב לחקירה או למשפט על פי דרישה. עוד קבע בית משפט השלום כי אם העורר יפר את תנאי שחרורו הוא ייעצר ויובא בפני שופט. ערר שהגישה המדינה על החלטת השחרור של בית משפט השלום נדחה ביום 10.7.2016 על ידי בית המשפט המחוזי מרכז-לוד.

2. ביום 28.7.2016 הוגש לבית המשפט המחוזי כתב אישום המייחס לעורר עבירות מס וכן עבירות מרמה והלבנת הון. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המדינה בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו. באותו יום התקיים דיון בבקשה במעמד העורר ובא כוחו והעורר טען כי יש לדחות את הבקשה מן הטעם שזימונו לדיון נעשה בחוסר סמכות. לטענת העורר סעיף 95 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חסד"פ) קובע כי הסמכות להזמין נאשמים לדיון בעניינם נתונה לבית המשפט ועל כן זימונו לדיון על ידי המדינה באמצעות הטלפון נעשה שלא כדין. המדינה טענה מנגד כי נוכח העובדה שבית משפט השלום הורה לעורר להתייצב לחקירה או למשפט על פי דרישה ותנאי זה עמד בתוקפו עד ליום 29.7.2016, היא הייתה רשאית לדרוש ממנו להתייצב לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. עוד טענה המדינה כי יש לה סמכות להזמין נאשמים לדיון בבקשות למעצרם עד תום ההליכים מכוח הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה – מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: חוק המעצרים).

3. בית המשפט קמא דחה את טענתו של העורר לפיה המדינה לא הייתה מוסמכת לזמנו לדיון בקבעו כי סעיף 95 לחסד"פ עניינו בזימון נאשם לדיון בהליך העיקרי והוא אינו חל במקרה דנן. עוד קבע בית המשפט קמא כי הבקשה למעצר עד תום ההליכים הוגשה לפי סעיף 21 לחוק המעצרים והוסיף כי כפי שניתן להורות לנאשם הנמצא במעצר להתייצב לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים, כך ניתן להורות לנאשם המשוחרר בתנאים לעשות כן. זאת בפרט כאשר תנאי שחרורו של הנאשם כוללים חיוב להתייצב לחקירה או למשפט על פי דרישה. מטעמים אלו קבע בית המשפט קמא כי זימונו של העורר לדיון היה כדין, האריך את תוקפם של התנאים המגבילים שנקבעו בהחלטתו של בית משפט השלום עד החלטה אחרת, ודחה את המשך הדיון בבקשת המעצר ליום 15.8.2016 על מנת לאפשר לסנגור ללמוד את חומרי החקירה.

4. בערר על החלטה זו טוען העורר כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי המדינה מוסמכת לדרוש ממנו להתייצב בהתרעה קצרה לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים והוא שב וטוען כי הסמכות לזמנו לדיון כאמור נתונה לבית המשפט בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 95 לחסד"פ ובתקנה 20א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974 (להלן: תקדס"פ). העורר מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט קמא בקבעו כי סעיף 95 לחסד"פ אינו חל בענייננו ולשיטתו נוכח העובדה שזהו סעיף החוק היחיד המדבר על זימון נאשמים אין לקבל את הקביעה לפיה סעיף זה רלבנטי רק להליך העיקרי. עוד טוען העורר כי במקרה דנן כתב האישום והבקשה למעצר עד תום הליכים הוגשו בחוסר תום לב על מנת להאריך שלא כדין את תנאי שחרורו ממעצר, ובפרט את תנאי מעצר הבית אשר לולא הגשתה של בקשת המעצר היו אמורים לפקוע ביום 29.7.2016. העורר מוסיף וטוען בהקשר זה כי תחילה קיבל הודעה לפיה לא יערך לו שימוע לפני הגשת כתב האישום, אך בהמשך שינתה המדינה את דעתה והציעה לערוך לו שימוע בתנאי שיסכים להארכת תוקפם של תנאי שחרורו ממעצר. לטענת העורר, נוכח העובדה שעם תום מעצר הבית הוא היה  אמור להמשיך לבצע עבודות שירות שנגזרו עליו בתיק אחר, הוא סירב להצעת המדינה וביום שלמחרת (28.7.2016) קיבל בא כוחו הודעה כי עומד להיות מוגש נגדו עוד באותו בוקר כתב אישום וכי עליו להתייצב באופן מיידי בבית המשפט המחוזי לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים המוגשת יחד עם כתב האישום, שאם לא כן ייעצר. העורר טוען כי על אף שסבר כי אין למדינה סמכות להורות לו להתייצב לדיון, הוא הגיע לבית המשפט מלווה בעורך דינו בשל החשש שמא ייעצר ולטענתו באותו הדיון האריך בית המשפט בחוסר סמכות את תנאי שחרורו. כמו כן טוען העורר כי החלטתו של בית המשפט קמא שינתה את מצבו לרעה ופגעה בזכויותיו שלא בצדק, וזאת ביתר שאת נוכח העובדה שבעקבותיה הוא אינו יכול להמשיך לבצע את עבודות השירות שנגזרו עליו בתיק האחר והוא ניצב בפני סכנה שייאלץ לרצות במקומן מאסר מאחורי סורג ובריח. עוד טוען העורר כי לא היה מקום להורות על הארכת תנאי שחרורו ממעצר מבלי לקיים דיון בראיות לכאורה העומדות נגדו וכי החלטתו של בית המשפט קמא מפלה אותו ביחס לחשודים אחרים בפרשה, ובפרט ביחס לבן דודו, ליאור וזנה (להלן: ליאור), אשר תחילה שוחרר באותם תנאים מגבילים ונטען כי חלקו בפרשה זהה לשלו ואף על פי כן, טרם הוגש נגד ליאור כתב אישום והתנאים המגבילים בעניינו פקעו.

5. המדינה טוענת מנגד כי החלטתו של בית המשפט קמא לא הרעה את מצבו של העורר אלא אך שימרה את המצב הקיים עד להכרעה בבקשה למעצרו עד תום ההליכים. כמו כן טוענת המדינה כי בצדק קבע בית המשפט קמא שסעיף 95 לחסד"פ אינו רלבנטי לענייננו, ועוד היא טוענת כי קבלת טענותיו של העורר במקרה דנן תוביל לתוצאה בלתי סבירה. המדינה מוסיפה וטוענת כי נוכח חומרת העבירות המיוחסות לעורר, עברו הפלילי המכביד והראיות שפורטו בבקשה למעצרו עד תום הליכים, החלטתו של בית המשפט קמא להאריך את תוקף תנאי השחרור שנקבעו לו מוצדקת גם לגופה. לבסוף טוענת המדינה כי חלקו של ליאור בפרשה קטן באופן משמעותי מחלקו של העורר, ובניגוד לעורר הוא נעדר עבר פלילי. על כן, כך טוענת המדינה, קיים שוני רלבנטי בין העורר וליאור ואין בהחלטה על הארכת תנאי שחרורו של העורר כדי להפלותו לעומת ליאור.

6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין הערר להידחות.

           מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט קמא לפיה סעיף 95 לחסד"פ אינו רלבנטי במקרה דנן מן הטעם שעניינו בהליך העיקרי ולא בהליכי המעצר. מסקנה זו עולה מלשונם של סעיף 95(א) לחסד"פ ותקנה 20א לתקדס"פ, המדברים על הזמנה "למשפט" ולא על הזמנה לדיוני מעצר (ראו לעניין זה גם דברי ההסבר לסעיף 1 בהצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 41), התשס"ה-2005, ה"ח 158 בעמ' 548). תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא בסעיף 96 לחסד"פ הקובע כי ההזמנה עליה מדובר סעיף 95 תכלול, בין היתר, את פרטי האישום ואת תמצית סעיפים 123 ו- 128 לחסד"פ שעניינם אפשרותו של נאשם להודות בכתב בעובדות כתב האישום והאפשרות לשפוט נאשם שלא התייצב לדיון במשפטו שלא בפניו. כמו כן נתמכת מסקנה זו בדברי ההסבר לחוק המעצרים בהם נכתב כי מטרתו של חוק זה היא "להחליף [את] [ה]הוראות שבחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 ... בנושאים שהצעה זו דנה בהם" (ראו: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה –עיכוב, מעצר ושחרור), התשנ"ה-1995, ה"ח 2366 בעמ' 306). מדברים אלו עולה כי המחוקק ביקש להוציא מן החסד"פ ולייחד לחוק המעצרים את הסדרתן של הסוגיות שבהן עוסק אותו החוק ובכלל זה הסוגיות הנוגעות למעצר עד תום ההליכים. בהתאם לכך אף ביטל סעיף 76 לחוק המעצרים את הרוב המכריע של הוראות החסד"פ הנוגעות להליכי מעצר.

7. התשובה לשאלה האם הייתה המדינה מוסמכת להורות לעורר להתייצב לדיון בבקשה למעצרו עד תום ההליכים תימצא לנו, אפוא, בחוק המעצרים ולא בחסד"פ. עיון בחוק המעצרים מעלה כי אין בו הוראה מפורשת הנוגעת להזמנה לדיון בבקשה למעצר עד תום ההליכים. סעיף 16 לחוק המעצרים מתייחס להזמנת נאשם או חשודלדיון בבקשה להארכת מעצר ובו נקבע כי: