בש"פ 6530/14 מיקאל ברהאנה נ' מדינת ישראל

1. לפניי בקשה למתן רשות ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' שריזלי), בעמ"ת 25643-09-148, שניתנה ביום 22.9.2014. בהחלטתו, דחה בית המשפט המחוזי ערר על החלטתו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופטת נ' תבור), במ"ת 41003-08-14, מיום 3.9.2014, בגדרה הוחלט על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים במשפטו.

רקע והליכים קודמים

2. כתב האישום שהוגש נגד המבקש, מייחס לו עבירות אלימות בשני אישומים. על פי האישום הראשון, ביום 23.8.2014, בשעת לילה מאוחרת, הגיעו המבקש ואדם נוסף (להלן: האחר), כשהם תחת השפעת אלכוהול, לבר בתל אביב. השניים ביקשו לשתות בירה, ולאחר שנענו בסירוב, תקף האחר את עובדת הבר במכות אגרוף. מיד לאחר מכן, תקפו המבקש והאחר את בעל המקום (להלן: המתלונן 1) באגרופים, כשהאחר עושה שימוש גם במוט ברזל, והמבקש מכה בראשו של בעל המקום באמצעות כסא שהיה במקום. כתוצאה ממעשים אלה, נגרמו למתלונן 1 חבלות בראשו ובגופו, וכן נגרם נזק לבר. כאשר נלקח המבקש לתחנת המשטרה, הוא איים על המתלונן 1, בשפה שאינה עברית, כי ידקור אותו. על יסוד עובדות אלה, יוחסו למבקש עבירות של תקיפה וחבלה ממשית על-ידי שניים או יותר, לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין.

3. באישום השני מסופר, כי ביום 7.6.2014, תקפו המבקש ואדם נוסף, אדם בשם אסמאו סטה (להלן: המתלונן 2), והיכו אותו באגרופים ובסטירות. גם לאחר שהגיעו שוטרים למקום, והפרידו בין הניצים, רץ המבקש לעברו של המתלונן ותקף אותו באגרופים. כתוצאה מהתקיפה, נקרעה חולצתו של המתלונן 2 ונגרמה לו חבלה של ממש. השוטרים שהיו במקום ביקשו לעצור את המבקש, אך הוא לא שיתף פעולה, דפק את ראשו בניידת המשטרה ובעט בה. כאשר הגיע המבקש לתחנת המשטרה, הוא החל לרוץ כשהוא אזוק באזיקי רגליים, דפק את ראשו בדלת ונפל ארצה. בגין מעשים אלה, יוחסו למבקש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין; והפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

4. בסמוך לאחר האירוע המתואר באישום הראשון, הוגשה לבית משפט השלום בתל אביב בקשה לעצור את המבקש עד לתום ההליכים במשפטו. באת-כוח המבקש הסכימה לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האישום השני, ובהחלטתו של בית משפט השלום, נקבע כי קיימות ראיות לכאורה גם להוכחת האישום הראשון, וכי עילת המעצר נלמדת מתוך עובדות כתב האישום, אשר מעידות על המסוכנות הנשקפת לציבור מצידו של המבקש. בית המשפט שלל את האפשרות לשחרר את המבקש לחלופת מעצר שהוצעה על-ידו, מאחר שהמסוכנות אשר נלמדת מחומרת האישומים איננה ניתנת להפגה במסגרת החלופה המוצעת. עוד צויין בהחלטה, כי המבקש הוא נתין זר, וקיים חשש להימלטותו מן הדין. לפיכך, הורה בית משפט השלום, בהחלטתו מיום 3.9.2014, על מעצרו של המבקש עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

5. המבקש לא השלים עם החלטתו של בית משפט השלום, והגיש ערר לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בהחלטה מיום 22.9.2014, דחה בית המשפט המחוזי את טענתו של המבקש לקיומה של "חולשה ראייתית". הודגש, כי בעניינו של המבקש קיימת עילת מעצר מובהקת, נוכח המסוכנות לשלום הציבור וביטחונו, וכמו כן קיים חשש להימלטותו של המבקש, בהיותו נתין זר, מאימת הדין. נוכח "כפילות עילות המעצר", נקבע כי אין בחלופת המעצר, שהוצעה מטעם המבקש, פוטנציאל להשיג את מטרות המעצר, ומכאן שאין הצדקה להורות לשירות המבחן לבחון חלופה זו, והערר נדחה.

הבקשה לרשות ערר ותגובת המשיבה

6. במסגרת הבקשה שלפניי, הועלו שתי טענות, אשר לשיטתו של המבקש הן מהוות שאלות משפטיות עקרוניות, המצדיקות כי תינתן למבקש רשות לערור. השאלה הראשונה היא, האם עובדת היותו של המבקש פליט, היא כשלעצמה מעוררת חשש להימלטותו של המבקש מן הדין. בבקשה נטען, כי שייכותו של נאשם לקבוצה חברתית מסויימת, איננה יכולה להקים עילת מעצר, ויש לבחון כל מקרה לגופו, ובהתאם לנסיבותיו. בעניינו של המבקש נטען, כי האפשרות לכך שהמבקש יעתיק את מרכז חייו למדינה אחרת, איננה סבירה, ועל כן לא קם חשש להימלטות מן הדין. הטענה השניה בבקשה לרשות ערר, היא כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שקבע, כי קיומן של שתי עילות מעצר, שולל אפריורית את האפשרות להורות על שחרורו של נאשם לחלופת מעצר.

7. המשיבה מתנגדת לבקשה למתן רשות ערר, ולשיטתה, עניינו של המבקש אינו מעורר שאלה עקרונית או נסיבות מיוחדות, העשויות להצדיק כי תינתן למבקש רשות לערור. גם לגופו של עניין, נטען כי לא נפל פגם בהחלטותיהן של הערכאות הקודמות לעצור את המבקש עד לתום ההליכים נגדו. המשיבה טענה, כי העילה המרכזית למעצרו של המבקש, היא המסוכנות הנשקפת ממנו לציבור, על יסוד האישומים המיוחסים לו. לעניין קיומה של עילת מעצר בשל חשש להימלטות מן הדין, מסכימה המשיבה כי הדבר תלוי בבחינה פרטנית של כל מקרה לגופו. לשיטת המשיבה, הכלל הוא, כי העובדה שנאשם שוהה בישראל מכוח אשרת ישיבה זמנית בלבד, מחלישה את זיקתו לישראל, והדברים יפים גם בעניינו של המבקש. לטענת המשיבה, בפסיקתו של בית משפט זה הוכר החשש להימלטותו של נתין זר מן הדין, כשיקול רלוונטי לעניין קיומה של עילת מעצר. בנוסף נטען, כי בהעדר כתובת מגורים קבועה לאדם אשר שוהה בישראל מתוקף אשרה זמנית, קיים חשש להימלטות מאימת הדין גם בתוך גבולות מדינת ישראל. בעניינו של המבקש, חשש זה מתחדד נוכח העובדה שהמבקש מסר לחוקריו כתובת מגורים אחרת מזו המצויה בידי הרשויות. אשר לשאלה השניה שהועלתה בבקשה לרשות ערר, טענה המשיבה כי אין בהחלטתו של בית המשפט המחוזי משום הוראה גורפת לפיה קיומן של שתי עילות מעצר שולל בהכרח את האפשרות לשחרר נאשם לחלופת מעצר, ועל כן שאלה זו לא מתעוררת בנסיבות המקרה.