החלטה
בפני בקשת הנתבעים להורות על תשלום אגרה הולם, ולחילופין למחיקת התביעה. עסקינן בתביעה נזיקית בלתי קצובה, שהוגשה כנגד הנתבעים על ידי יורשי המנוח שלום בשארי ז"ל וקרוביו, גלל אירועים שהתרחשו לפי הנטען לאחר פטירתו ואשר מייחסים לנתבעים ביצוע עוולות שונות, בהן פגיעה בכבוד המת והאוטונומיה והפרת חובה חקוקה.
הנתבעים עותרים לחייב את התובעים לקצוב חלק מעילות התביעה ולשלם את האגרה בגינה, הואיל ולשיטתם אין ראשי נזק אלו באים בכלל "נזק גוף", כמשמעותם בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007 (להלן: "תקנות האגרות"). הכוונה, בעיקר, לנזקים שלהלן, שלא נקצבו ולא שולמה בגינם האגרה הנדרשת, לשיטתם: הפרת חובה חקוקה, חילול כבוד המת ועוולות מתחום המשפט החוקתי,פגיעה באוטונומיה, פיצויים עונשיים ופיצויים מוגברים.
מנגד, טוענים התובעים, בין היתר, כי התביעה כולה הינה תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף, ולפיכך חלות בעניינו הוראות תקנה 5 לתקנות האגרות, שעניינה חובת תשלום האגרה בתובענות בגין נזקי גוף. לפיכך, לשיטתם, אין מקום לחייבם בתשלום אגרה נוספת לזו ששולמה.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, על צרופותיהם, שוכנעתי כי דין הבקשה להתקבל.
המסגרת הנורמטיבית המנחה את בית המשפט בבואו לבחון האם שולמה אגרה מספקת בתובענה כגון דא תחומה בהוראות תקנות האגרות (ובפרט בהוראות תקנות 1, 2 5 ו – 6 לתקנות הנ"ל), ובפסיקה המנחה והמחייבת, כפי שניתנה בהקשרן של העילות הנזיקיות הקונקרטיות. למעט בסוגיה אחת, בה נודעה מחלוקת של ממש בפסיקת בתי המשפט המנחים, דומה שהדין לענייננו ברור, כפי שיובא להלן.
תביעה לפיצויים עונשיים – דין הוא, כי נוכח תכליתם ההרתעתית של הפיצויים העונשיים הנתבעים, בין היתר, אין עסקינן ב"נזק גוף", כמשמעותם בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז – 2007, ולפיכך יש לקצוב את סכום התביעה גלל הנזק הנתבע בגינם [השוו: רע"א 7644/09 תרכובות ברום בע"מ נ' פרופ' שאול לדני (מצוי במאגרים המשפטיים ; 11.4.10), ת"א (מחוזי – תל-אביב)3031-09 אייזין נ' פרופ' יהודה היס (מצוי במאגרים המשפטיים ; החלטה מיום 12.9.2013), (מחוזי – תל אביב) 9315-09-12 מדינת ישראל נ' יהלומי (מצוי במאגרים משפטיים ; החלטה מיום 16.5.13)].
פגיעה בכבוד המנוח, עוולות חוקתיות ופגיעה באוטונומיה – לעניין זה הובעו בפסיקת בתי המשפט המנחים דעות סותרות. בעוד שבפרשת יהלומי נקבע, כי אין לקצוב בכתב התביעה עילות של פגיעה בכבוד המת וביזוי גופתו, בעניין אייזין הובעה דעה חולקת ובה נקבע, כי יש לקצבן הואיל ואין מדובר ב"נזק גוף", כי אם בנזק בלתי ממוני אחר. בשתי ההחלטות הסתמכו בתי המשפט המחוזיים על פסק הדין בעניין בן-צבי [ע"א 4576/08 ליה עטרה בן-צבי ואח' נ' פרופ' יהודה היס ואח' (פורסם במאגרים משפטיים ; 7.7.2011)] אגב פרשנות אחרת לקביעות שהובאו בו (ראו שם, בפסקות 51 ואילך לחוות דעתו של כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין). במחלוקת זו, בכל הכבוד, דעתי בעיקרה תומכת בפרשנות שהוצעה בעניין אייזין. שכן הלכה למעשה, גם אם בפרשת יהלומי נקבע עסקינן בסוגייה נזיקית מובהקת (ויכול שאין בעניין זה מחלוקת של ממש), השאלה, לעניין סיווג התביעה היא האם מדובר ב"נזק גוף" כמשמעותו בתקנות האגרות, אם לאו (שהרי חדשות לבקרים מוגשות לבתי המשפט תובענות נזיקיות מובהקות, שנקצבות ונישומות שלא בגדרי תקנה 5 לתקנות האגרות).
כפי שצויין בהחלטה בעניין אייזין, בפסק הדין בעניין בן צבי נקבע שככלל, ראש הנזק של הפגיעה באוטונומיה משקף במהותו נזק אחר ונוסף לנזק הגוף שנתבע (שם). יחד עם זאת, נקבע בפרשת בן צבי, כי ניתן לשוות מקרים בהם ייכלל הפיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה בגדרי הפיצוי הכולל בגין הנזק הבלתי ממוני (פסקה 53 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה ריבלין). הואיל והבקשה שלפני הוגשה בשלביו הטרומיים של ההליך, האפשרות העיקרית לבחון כיצד יש לסווג את העילות הספציפיות שבמחלוקת מצוייה באופן שבו אלה סווגו בכתב התביעה. עיון בכתב התביעה מלמד כי נזקים בעילות אלה נתבעו בנפרד מנזקים בלתי ממוניים אחרים שאינם מוחשיים וניתן לסבור כי באים בגדרי "נזק גוף". ככאלה, המסקנה המתבקשת היא שהתבקש בגינם פיצוי נפרד (השוו: פסקות 85, 86 ו – 87 לכתב התביעה). כפועל יוצא וכפי שהובהר, נוכח האמור בפרשת בן צבי, דעתי היא כי יש לאמץ במקרה שלפנינו את המסקנה שהובעה בעניין אייזין. לפיכך, על התובעים לקצוב ולשום את תביעתם בכל הקשור גם עם העילות הקשורות עם פגיעה בכבוד המנוח, העוולות החוקתיות והפגיעה באוטונומיה.
תביעה לפיצויים מוגברים – כבר נפסק, כי "... מטרתם של הפיצויים המוגברים היא לרפא נזק ממשי שנגרם לניזוק, מקום בו הנזק הבלתי ממוני הוחמר עקב התנהגותו של המזיק..." (עניין בן צבי לעיל). בנסיבות אלה, על פי רוב נכללים הפיצויים המוגברים כחלק בלתי נפרד מהפיצוי בגין הנזקים הבלתי ממוניים, ולפיכך, דינם יהא כדין הנזקים הבלתי ממוניים שעל יסודם נתבעו (השוו: עניין אייזין לעיל). עיון בכתב התביעה (שלא נתמך בחוות דעת פסיכיאטרית וספק, כאמור, אם אף מנוסחו ניתן ללמוד כי נתבעו בגינו פיצויים בגין נכות נפשית של ממש) מלמד, כי התביעה לפיצויים מוגברים נשענת הלכה למעשה על הנזקים בלתי ממוניים שעניינם נידון לעיל. בנסיבות אלה, וכפי שאף נפסק בעניין אייזין, יש לשום ולקצוב גם את התביעה בהקשר זה.
תביעה בגין הפרת חובה חקוקה - לעניין זה כבר נקבע, כי הנזק הנתבע אינו נובע מהפרת החובה החקוקה, אלא בגין מעשה העוולה הנטען. לפיכך, יש לקצוב גם את התביעה לפיצוי גין הפרת חובה חקוקה הנטענת לשלם אגרה בהתאם (השוו: עניין יהלומי ; דומה כי גם בפרשת אייזין, בה הובעה עמדה חולקת לעניין הפגיעה באוטונומיה, היתה תמימות דעים באשר לחובה לקצוב ולשום אגרה במקרה של תביעה בגין הפרת חובה חקוקה).
מכלל האמור לעיל מתחייבת המסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. בנסיבות אלה אני מורה לתובעים להגיש כתב תביעה מתוקן, לא יאוחר מיום 25.3.14, שבו ייקצבו ראשי הנזק שבמחלוקת שפורטו לעיל (קרי: פיצויים עונשיים, פיצויים בגין פגיעה וביזוי בכבוד המנוח, פגיעה בזכויות חוקתיות ופגיעה באוטונומיה , הפרת חובה חקוקה ופיצויים מוגברים), ולשלם את האגרה בגינם (זאת מבלי לגרוע מכל זכות אחרת הקנויה לתובעים לפי דין, לרבות לפי תקנות האגרות). היה ולא יעשו כן התובעים, בחלוף המועד שנקצב תימחק התביעה בגין ראשי הנזק שבמחלוקת.
בנסיבות העניין, בשים לב לשלביו הטרומיים של ההליך ונוכח המחלוקת המרכזית הקונקרטית שהיה צורך של ממש ללבנה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ט אדר תשע"ד, 19 פברואר 2014, בהעדר הצדדים.