בשארי נ' בן ארי

פסק דין

לפני תביעה במסגרתה עותר התובע כי בית המשפט יורה לנתבעת להוסיף ולשלם לידיו דמי שכירות ראויים, בגין השימוש בנכס המצוי ברחוב המייסדים 3-4 בנס ציונה הידועים גם כגוש 3750 חלקה 20 (להלן: "המקרקעין"), וזאת בהתייחס לשבע השנים שקדמו למועד הגשת התביעה. כן עתר התובע למתן סעד הצהרתי על פיו הינו זכאי לתשלום דמי השכירות הראויים בהיקף של 103 דולר ארה"ב לחודש, בגין כל חודש בו ממשיכה הנתבעת להתגורר בנכס. לחילופין, עתר התובע לפיצוי מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

לטענת התובע, הוא חולק עם אחיו (אב הנתבעת) את הזכויות במקרקעין באופן שבו היקף זכויותיו שלו עומד על 40.071% מסך כל הזכויות במקרקעין.

בכתב התביעה נטען כי הנתבעת מתגוררת, משנת 2003 לערך, ביחידה נפרדת, מצויה על גג בית אביה, ואשר נבנתה ללא היתר כדין, וכל זאת מבלי שישולמו לתובע דמי שכירות ראויים. לטענת התובע, גובה דמי השכירות הראויים בגין השימוש במקרקעין עומד על סך בשקלים השווה ל-250 דולר ארה"ב, ומכאן שהוא זכאי לחלק היחסי מאותם דמי שכירות, ובהתאם לשיעור חלקו בקרקע.

בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי אין עסקינן במקרה בו נעשה שימוש ביחידה נפרדת ועצמאית, אלא שהיא מתגוררת מזה שנים בבית הוריה, בחלל הגג, וזאת בהסכמת ובידיעת התובע.

הוסיפה הנתבעת והעלתה, במסגרת כתב הגנתה, טענות נוספות המתייחסות למשך התקופה בה היא עושה שימוש בחלל הגג (הנמוכה לשיטתה משבע השנים הנתבעות), משקלה של חוות הדעת של השמאי מטעם התובע, זכותה לקזז מכל סכום שייפסק, ככל שייפסק, את שווי דמי השכירות הראויים בהם יש לחייב את אשת התובע, המתגוררת עמו, וחוסר תום לבו של התובע, אשר ממשיך ופותח בהליכים כנגד בני משפחתו.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפני ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות. טעמיי להלן.

הליך משפטי דומה במידה רבה לסולם. רק מקום בו יצליח התובע לעלות בכל שלביו, הוא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו.

אחד מאותם שלבים הכרחיים, הוא הוכחת שיעורו של הסעד הנתבע.

בתיק זה, התובע לא הרים את הנטל המוטל עליו ולא הוכיח , אף לא בקירוב, מהו שיעור דמי השכירות הראויים להם הוא טוען כי הוא זכאי. מתוך שכך, דין תביעתו להידחות.

התובע צירף לכתב התביעה חוות דעת מטעמו, של השמאי מר אלי סידאוי. מחוות הדעת עלה כי לשיטתו של מר סידאוי, שיעור דמי השכירות הראויים עומד על סך בשקלים השווה ל-250 דולר ארה"ב.

עם זאת, התובע לא הגיש במסגרת שלב הגשת תצהירי העדות הראשית, את חוות הדעת, אלא הסתפק בציטוט מתוך חוות הדעת במסגרת התצהיר.

התובע נשאל במסגרת חקירתו הנגדית מי הם עדיו בתיק זה, למעט התובע עצמו, והשיב: "אף אחד, רק אני" (בעניין זה ראה עמוד 5 שורות 5 – 6 לפרוטוקול).

במסגרת הסיכומים טען התובע כי שעה שצורפה חוות הדעת לכתב התביעה, די בכך וכי לא היה צורך להגיש את חוות הדעת במסגרת תצהירי העדות הראשית.

עוד הפנה בא כוח התובע לכך שמדובר בהליך בסדר דין מהיר, וכי משהוגשה חוות הדעת, היה על הנתבעת לבקש זימונו של המומחה לחקירה ככל שביקשה לעשות כן.

אכן מדובר בתביעה בסדר דין מהיר. עם זאת, אין בכך כדי לגרוע מן ההלכה על פיה משמוגשים תצהירי העדות הראשית, הם והם בלבד מהווים את מסכת הראיות אותה מבקש בעל הדין להציג בפני ביהמ"ש.

אין חולק כי התובע לא הגיש את חוות הדעת , עת שהוגשו תצהירי העדות הראשית ואף לא צירף את חוות הדעת לתצהיר עדותו שלו.

במסגרת תקנה 214 ט' לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בהגשת תצהירי עדות ראשית של עדים, במסגרת הליך של סדר דין מהיר, הוסיף המחוקק וקבע כי בתובענה בסדר דין מהיר יגישו בעלי הדין תצהירי עדות ראשית של העדים 45 ימים לאחר הגשת כתב ההגנה האחרון. עוד נקבע כי לאותם תצהירים יצורפו המסמכים עליהם הסתמך העד בתצהירו וכי תצהיר עדות שלא יוגש במועד, לא יוגש אלא ברשות ביהמ"ש וכי עד שלא הוגש תצהיר עדות ראשית שלו, לא יוכל להעיד אלא ברשות ביהמ"ש ומטעמים מיוחדים שירשמו.

חוות דעת מומחה, כמוה כעדות. על המבקש להסתמך עליה, להקדים ולהגישה לביהמ"ש.

צודק ב"כ התובע בטענתו כי אילו הייתה מוגשת חוות הדעת, במסגרת שלב הגשת תצהירי העדות הראשית, היה מוטל על הנתבעת לעתור לזימונו של המומחה, עם וככל שהייתה מבקשת לעשות כן.