בשותי ואח' נ' ג'מאל ואח'

פסק דין

תביעה להשבת כספים אשר שולמו על ידי התובע, במקום הנתבע, לפי הסכם מכר מקרקעין שנכרת בין הצדדים, שבטלותו אושרה על ידי בית המשפט העליון שדחה בפסק דינו ב- ע"א 651/11, מיום 23.4.13, את הערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ב- ת"א (מחוזי חי') 10129-03-09, מיום 13.12.10, שבו התקבלה תביעת הנתבע למתן סעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם מכר המקרקעין; ותביעה שכנגד, שהגיש הנתבע כנגד התובע, ע"ס של 50,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו, ובכלל זה הוצאות משפט, נזק לא ממוני לו ולאשתו, פיצוי בגין דמי שימוש ו/או שלילת הבעלות ו/או החזקה בנכס, וזאת לאחר ניכוי הסכומים שקיבל הנתבע מאת רשויות מס שבח לאחר ביטול ההעסקה.

הצדדים הסמיכוני ליתן בתיק זה פסק דין על דרך הפשרה, לפי סעיף 79א. לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"), על יסוד החומר הקיים בתיק, העדויות וטיעוני ב"כ הצדדים בעל-פה.

רקע:

הנתבע היה הבעלים הרשום של המקרקעין הידועים כחלק 2/9 מחלקה 6, גוש 19053, באדמות מג'ד אל-כרום (להלן: "המקרקעין").

ביום 23.11.08 נחתם לכאורה הסכם למכירת זכויותיו של הנתבע במקרקעין לעותמאן סאלח (להלן: "עותמאן"). בהתאם, הוענק לעו"ד עבדאלסאלם עתמאלה ייפוי כוח בלתי חוזר (להלן: "ייפוי הכוח"), שמכוחו נרשמה בלשכת רישום המקרקעין הערת אזהרה על המקרקעין לטובת עותמאן.

כעבור כחודש, ביום 25.12.08, נחתם לכאורה הסכם נוסף, לפיו מכר הנתבע לתובע, בעסקה נוגדת, את הזכויות בחלק מן המקרקעין (להלן: "ההסכם"). בסמוך לאחר מכן, ביום 18.1.09, נרשמה לטובת התובע הערת אזהרה על המקרקעין, ולמחרת דיווח התובע על העסקה לרשויות המס, ושילם את מלוא המסים בגינה, לרבות אלו שאמורים היו לחול על הנתבע כמוכר.

ביום 17.3.09 הגיש הנתבע תובענה נגד התובע, עותמאן סאלח ואחיו ג'אבר (להלן: "האחים סאלח"), ורשם המקרקעין נצרת [ת"א (מחוזי חי') 10129-03-09], שבה עתר למתן פסק דין המצהיר כי הסכמי המכר וייפויי הכוח בטלים, וכי הוא בעל הזכויות היחיד במקרקעין. בד בבד עם הגשת התביעה, ביקש הנתבע צו זמני למניעת ביצוע דיספוזיציות במקרקעין. בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ג' גינת) דחה את הבקשה, וביום 14.5.09 נתן פסק דין חלקי המצהיר כי ההסכם שנערך לכאורה עם עותמאן ביום 23.11.08 - בטל. לאחר מתן פסק הדין לעיל, וביטול הערת האזהרה שנרשמה לטובת עותמאן, העביר התובע את המקרקעין על שמו, מכוח ייפוי הכוח שניתן לעו"ד עתמאלה.

עוד בטרם מתן פסק הדין הסופי בבית המשפט המחוזי, הגיש התובע ביום 19.5.09, בבית משפט זה, תביעה חוזית-כספית כנגד הנתבע ע"ס של 74,977 ₪ שעניינה השבת כספים בסך כולל של 33,367 ₪ אשר נטען כי שולמו על ידו על חשבון מס השבח החל על העסקה ובגין היטל השבחה, במקום הנתבע, ולתשלום פיצויים מוסכמים מראש בסך של 41,610 ₪ ללא הוכחת נזק.

בישיבת קדם המשפט שהתקיימה בפניי ביום 27.4.10, קבעתי כי יש להמתין עד שיינתן פסק הדין על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט כ' סעב) ניתן ביום 13.12.10. כב' השופט סעב קיבל את התביעה בכל הנוגע להסכם עם התובע, וקבע כי מדובר בהסכם בלתי חוקי שבבסיסו עסקת מרמה. בפסק הדין נקבע כי:

"בנסיבות הנ"ל ועל יסוד המפורט לעיל ובהתאם למכלול הראיות שהובאו בפני ובעיקר חוסר מהימנות הנתבעים והאמון שיש לתת בתובע, שחרף השכלתו נראה אדם תמים ופתטי, שהצליח ג'אבר ועותמאן להוליך אותו שולל ולרמות אותו, תוך החתמתו על מסמכים שונים שהתייחסו לעסקים שהם בעצם עורבא ופרח, שלא היו ולא נולדו תוך שהם מחלקים שיקים על סכומים של מליוני שקלים ושמופקדים בידי התובע. שיקים שהתברר כי הם לא שווים אפילו את הנייר עליו נכתבו.

על כן וגם אם נניח שהמסמכים חתומים על ידי התובע, הרי שלטעמי, בבסיס העסקה, עסקת מרמה עסקינן.

המסקנה הנ"ל מתבקשת מאליה ממכלול הראיות שהובאו בפני, בין אם מדובר במסמכים החתומים על ידי התובע ובין אם לאו." (שם, פסקה 58).

עוד הטעים כב' השופט סעב בפסק דינו כי:

"נראה לי כי הנתבע מצא הזדמנות פז לרכוש החלקה בנזיד עדשים לעומת שוויה האמיתי בתשלום סכום לא גבוה לג'אבר שאף לא היסס למכור אותה חלקה שוב לשעבאן עלי, שרק קשריו עם משפחת ג'אבר סייעה בידו להחזיר את התשלום ששלם לו בסחורה. גם בעסקה עם שעבאן עלי ה- 100,000 ₪ לא שולמו ע"י ג'אבר לתובע. על כן, מדוע התמורה ששילם הנתבע בעסקה הקודמת לזו של שעבאן, לג'אבר תגיע לידי התובע?" (שם, פסקה 73).

בית המשפט המחוזי המשיך וקבע כי הנתבע הוכיח שלא הועברו לו כספי התמורה עבור המקרקעין, וכי התנהלותו של התובע אשר המשיך בהליכי רישום הזכויות במקרקעין על שמו בעת ניהול ההליך המשפטי, מעידה על חוסר תום לב. לאור האמור, קבע בית המשפט המחוזי כי עסקינן בעסקת מרמה בטלה, והואיל וננקבה בו תמורה נמוכה מן התמורה האמיתית של העסקה, במטרה להונות את רשויות המס, הרי שמדובר גם בהסכם בלתי חוקי כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. לפיכך, קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה והורה על ביטול ההסכם וייפוי הכוח, וכן על השבת המקרקעין על שמו של הנתבע.

התובע ערער לבית המשפט העליון על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, במסגרת ע"א 651/11.

משהודיעוני הצדדים בישיבת קדם המשפט מיום 23.2.11 כי תלוי ועומד ערעור לפני בית המשפט העליון הוריתי על עיכוב ההליכים בתיק שלפניי.

ביום 23.4.13 ניתן פסק דינו של בית המשפט העליון, מפי כב' השופט דנציגר, אשר דחה את הערעור. כב' השופט דנציגר קבע בפסק דינו כי:

"הקביעה כי בהסכם בין המשיב למערער ננקבה תמורה נמוכה על מנת להונות את רשויות המס, תומכת במסקנתו של בית המשפט המחוזי כי הסכם המכר, וממילא גם ייפוי הכוח, בטלים. ממצאים אלו, לצד הקביעה כי העסקה נכרתה מלכתחילה בשל מרמה, כאשר לא שולמה למשיב כל תמורה בגינה, תומכים גם במסקנה כי בנסיבות העניין אין להורות על אכיפת ההסכם, כי אם על השבת המקרקעין לידיו של המשיב. כמו כן, לאחר ששבנו ועיינו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, לא מצאנו כי נפלה בו טעות שבדין אשר מצדיקה את התערבותנו." (שם, פסקה 6).