העניין שבפני, בקשת המבקש לפסיקת תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, בנוגע לתאונה אשר אירעה ביום 8.4.2014.
הבסיס לבקשת תשלום תכוף קבוע בסעיף 5ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, לפיו "סבר בית המשפט כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים לפי חוק זה, רשאי הוא להחליט שישולם לו תשלום תכוף".
במסגרת זאת, הוגשה בקשה, נמסרה תשובת המשיבה ואף נתקיים דיון בפני. בתמצית ייאמר, כי המבקש נפגע בגבו בעקבות נפילה מסל המותקן על משאית-מנוף, ובעת ביצוע עבודת גיזום, במסגרת עיסוקו של המבקש ובזמן עבודה, התהפכה המשאית והמבקש סבל מנזקי גוף בעקבות כך. המבקש נחבל בגבו, סבל מתקופת אי כושר ממושכת, ולטענתו צרכיו הכלכליים נפגעו, מה גם שבתקופה אשר חלפה מאז קרות התאונה עבר המבקש שינוי אישי (הליך פירוד וגירושין), אשר הוסיף לנטל הכלכלי עמו הוא מתמודד בתקופה בה אינו מתפרנס.
מטרת החוק הינה לשם ייעול ופשטות ההליך. הסעיף מאפשר למי שנפגע בתאונה לקבל באופן מיידי דמי קיום וכיסוי להוצאות, כדי שלא יסבול נזק וסבל שאינם ניתנים לתיקון. כך נקבע ש"התביעה לתשלום התכוף, אף על פי שהיא תביעה נפרדת, אינה המסגרת הראויה לבירור נרחב ויסודי של טענות הגנה למיניהן" (ע"א 387/82 קרנית נ' אסידו, פ"ד מ(4) 213, 226). ההחלטה במסגרת זו דורשת קיומן של "ראיות לכאורה" בלבד (ע"א 6560/96 בר זאב נ' ג'ומעה, פ"ד נב(3) 557, 565; רע"א 8608/02 קופ נ' עזרא קצין, ניתן ביום 16.1.03), כאשר ההנחה היא כי "יהיה דיון בהליך העיקרי אשר בו יתבררו הזכויות והחבויות" (ע"א 2745/90 בארי נ' הלפרין, פ"ד מה(3) 57).
יש לציין כי המשיבה העלתה ספקות לגבי חלות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים על נסיבות התאונה, אם כי לא בצורה נמרצת ומלאה, ונדמה כי מדובר בהעלאת הטענה לשם הזהירות בלבד; נקבע שכאשר בית המשפט מתדיין בבקשה לתשלום תכוף, הוא לא צריך להיכנס "לעומקן של המחלוקות ולפרטיהן של העובדות, ובודק הוא רק האם זכאי הנפגע, לכאורה, לפיצויים על-פי החוק. הסעד המוענק לנפגע הוא סעד דחוף, סעד של חרום שאין להתלותו או לדחותו אלא בהתקיים ספק של ממש בעצם זכאותו של הנפגע" רע"א 9275/03 פינטו נ' יונה, פ"ד נח (2) 295, ולכן לא מצאתי שלא לדון בשאלת התשלום התכוף. .
מניתוח הנתונים עולה: מאז קרות התאונה ועד היום חלפו 13 חודשים, כאשר בשלב זה, הוכר המבקש כסובל מנכות זמנית בשיעור 100%, ובהתאם אף שולמו לו דמי פגיעה, לפי בסיס שכר רבע-שנתי של כ- 66,000 ש"ח, קרי, כי – 22,000 ש"ח לחודש. הסכומים אשר שולמו למבקש עד למועד הדיון, נחלקו לשניים: פיצוי בשל נכות לפי פוליסת ביטוח, ופיצוי בגין הפגיעה באובדן כושר עבודה, בדמות תשלום דמי פגיעה ותגמול מכח פוליסת ביטוח לאובדן כושר עבודה.
לגישתי, אין מקום להתחשב בתשלום פיצוי בשל נכות, שהינו מנותק משאלת ההכנסות, שכן פיצוי שכזה יש לו מימד הוני. אפנה לדברי המלומד ריבלין, "תאונת הדרכים – תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים", מה' 4, עמ' 827: "בחישוב צורכי המחיה של הנפגע מביאים בחשבון את הכנסותיו השוטפות של הנפגע, לרבות גמלאות הביטוח הלאומי, אולם אין דורשים ממנו לנגוס בהונו."
להבדיל, אותו חוסר בהכנסה, בהתחשב בסוג עיסוקו של המבקש ומצבו הרפואי, יוצר או עלול ליצור אצל המבקש מצוקה כלכלית מידית בעקבות התאונה, אשר מונעת או עלולה למנוע ממנו לקיים את חיי היומיום, כאשר המבקש טוען כי הוא זקוק מדי חודש ל- 22,000 ש"ח, כאשר עד היום קיבל המבקש בגין אבדן כושר עבודה ודמי פגיעה, סכום מצטבר של כ- 182,000 ש"ח.
לא ראיתי מקום להתחשב בטענת המבקש לגבי הוצאות רפואיות, ונלוות, מקום שהעזרה קיימת למבקש באופן זמין (האמירה רלוונטית רק לשלב בחינת הצרכים המידיים של התובעת ולא להליך העיקרי) מקום שמדובר בתאונת עבודה, וללא שהוצאה על ידו הוצאה כספית מכיסו, בשלב זה, בשל הוצאות רפואיות, סיעודיות או עזרת צד ג'. יש לזכור כי מטרת ותכלית התשלום התכוף הינה שיפוי בגין הוצאות בעבר, הוצאות עתידיות לריפוי וסיעוד, ומחיית המבקש ובני משפחתו התלויים בו (ריבלין, "תאונת הדרכים – תחולת החוק סדרי דין וחישוב הפיצויים", מה' 4, עמ' 819).