החלטה
העותר אסיר בטחוני, שפוט למאסר עולם שנקצב ל-30 שנה, בגין רצח של מי שנחשד על ידו כמשתף פעולה עם ישראל, בגין קשירת קשר לרצח ובגין החזקת כלי יריה.
בעתירה זו הוא מלין על אי הסרת שיוכו הארגוני, על שלא מאפשרים לקרובי משפחתו מדרגה שניה לבקרו בכלא, על שלא מתירים יציאתו בליווי לביקור אביו החולה ועל שרשות שיקום האסיר אינה עורכת עבורו תכנית שיקום לצורך שחרור על תנאי בשל כך שאינו משולב בטיפול בכלא.
העותר מבסס את עיקר טיעוניו על כך כי השב"כ מסר בעבר, לפני כ-10 שנים, חוות דעת טרם יציאתו לחופשה, ובה נאמר כי העותר אינו משוייך ארגונית ולא נשקפת ממנו אותה סכנה הנשקפת מאסיר בטחוני רגיל. בעקבות חוות דעת זו אף יצא לחופשה בת 72 שעות ללא תקלות וחריגות. לטענתו מאז לא חל שינוי במצבו ולא נאסף מידע מודיעיני המראה אחרת.
אשר לביקורי דודיו, טען בא כוחו כי ניתן יהא לבדוק אותם ואת השלכות כניסתם וקיימות דרכים לאפשר את הביקור. העותר הסכים כי בית המשפט יגביל את תנאי הביקור הנ"ל, ככל שיידרש. בכתב עתירתו הפנה לבג"צ 794/98 בעניין שייך עבדאלכרים עובייד.
לעניין השילוב בטיפול, טען בא כח העותר כי העותר זקוק לטיפול וכי לאסירים בטחוניים אזרחי המדינה, יש זכות לקבל טיפול כמו כל אסיר שהוא תושב או אזרח המדינה. הוא הגיש בעניין זה החלטה של וועדת השחרורים המיוחדת בראשות כב' הנשיא בדימוס יהודה אברמוביץ.
לעניין הכנת תכנית של רש"א, טען כי יהא בה כדי להגביר את סיכוייו של העותר לקבל שחרור על תנאי. הוא רמז כי התייחסותה של רש"א אל העותר לא היה ראוי, שכן הוא רואיין מס' דקות בלבד, בעוד שגורם פרטי שערך תכנית לעותר, ראיין אותו שעות מס' ואף הגיע למסקנה כי ניתן לשקמו [הוגשה תכנית הטיפול הנ"ל]. לטענתו, המדינה אינה נותנת כלל לאסירים בטחוניים טיפול אפילו אם הם אזרחיים ישראליים.
לעניין ביקורו אצל אביו ולשאלת בית המשפט, השיב כי אין לו חומר רפואי עדכני. לטענתו, משך זמן מה סירב העותר כי אביו יגיע אליו במצבו ורק לאחר שבא כוחו שכנע אותו, הסכים לקבל את הביקור וקיומו של הביקור נוצל על ידי המשיבים כדי לטעון שהאב יכול לבוא ולבקרו ואין צורך ביציאה בליווי. לטענתו, מצב האב קשה עד מאוד ויש חשש רב לחייו ומכאן הנחיצות של הביקור. הוא הודיע כי אין לו התנגדות שהביקור יעשה בתחנת משטרה סמוכה למקום מגורי האב, בוואדי ערה, ובלבד שהביקור יתקיים מחוץ לכלא.
המשיבים ביקשו לדחות את העתירה.
אשר לשיוך, הפנו לחוות דעת של השב"כ, עדכנית, ממנה עולה כי העותר עדיין משוייך ארגונית כיום לארגון ה"פאתח".
אשר לביקור קרובי משפחתו מדרגה שנייה, הפנו להוראות פקודת הנציבות 03.02.00 ולפיה הרחבת מעגל המבקרים יכול להיעשות רק למי שעומד בתנאי סעיף 4ב לפקודה הנ"ל והעותר, נוכח חוות דעת השב"כ, אינו עומד בתנאים אלה.
לעניין שילוב העותר בטיפול והכנת תכנית רש"א, הפנו לתגובת ראש תחום טיפול ושיקום כלא גלבוע, שלפיה העותר לא הביע נזקקות טיפולית וכאשר פנה בתחילת שנת 2012 בבקשה להיפגש עם עו"ס היה זה אך ורק לצורך בניית תכנית שיקומית לקראת הדיון בוועדת השחרורים. יתר על כן, גם בפגישתו עם נציגי רש"א, עלה הרושם כי כל שמניע אותו הוא רצון לזכות בשחרור מוקדם בלבד, ועל כן, לא נמצא מתאים להכנת תכנית בפיקוח רש"א.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בכובד ראש, ועיינתי במסמכים שהוצגו לעיוני, סבורני כי אין יסוד לעתירה ודינה להידחות.
אשר לשיוכו הארגוני של העותר והרחבת מעגל מבקריו לקרובי משפחה מדרגה שנייה, הכרוכים שניהם זה בזה, ותלויים במידע מודיעיני באשר להתנהלותו בין כותלי בית הכלא במהלך מאסרו, בזיקה לעניין שיוכו הארגוני, הוגשה בפני חוות דעת שב"כ ממנה עולה באופן ברור פעילות ארגונית של העותר וממנה גם עולה כי הוא רואה את עצמו משויך לארגון פח"ע ופועל מתוך תפיסה שהינו משויך לאותו ארגון בין כותלי בית הכלא.
העותר, על כן, אינו ממלא אחר התנאים הקבועים בסעיף 4ב לפקנ"צ 03.02.00 ואינו יכול לקבל ביקורים מורחבים. כמו כן הותרת שיוכו הארגוני בדין נעשית.
אשר לאי שילובו בטיפול בין כותלי בית הכלא, העותר לא טען בפניי כי פנה בעבר בבקשה להשתלב בטיפול וסורב. הוא טען רק כי המדיניות היא שלא לשלב אסירים בטחוניים בטיפול. ממסמך שהוצג בפני מלשכת היועצת המשפטית של מחוז הצפון בשב"ס, עולה כי פקודת בתי הסוהר שונתה וכיום מאפשרים לאסירים בטחוניים תושבי ישראל לקבל טיפול, כפוף לחוות דעת שב"כ ועמידתם בתנאי סעיף 4 לפקודה הנ"ל. יותר מכך, שב"ס אף נמצא בתהליכים מול השב"כ לקבלת עמדתה פרטנית ל– 192 אסירים בטחוניים תושבי ישראל.
סבורני כי הדרישה לעמידה בתנאי סעיף 4ב לפקודה, הכוללת תנאי של ניתוק קשר עם ארגון הטרור, היא דרישה סבירה לחלוטין, בטרם תשקיע מדינת ישראל מאמצי שיקום באסירים בטחוניים.
הובהר כבר קודם לכן כי העותר ממילא אינו עומד בתנאי הסעיף הנ"ל, זאת בנוסף לכך שלא פנה מעולם, ביוזמתו, לקבלת טיפול.
פנייתו להכנת תכנית שיקום על ידי רש"א נעשתה, כפי שהתרשם הגורם המוסמך ברש"א, אך לצורך קבלת הטבה של שחרור על תנאי ולא ממניעים אמיתיים של צורך בשיקום. משכך, ובצדק, סורבה בקשתו להכנת תכנית שיקום.
מכאן לעניין ביקור אביו, בקשתו נדחתה שכן לא הציג בשעתו בפני שב"ס תיעוד רפואי עדכני ממנו עולה כי מצבו של האב הוא קריטי עד כדי כך שאינו יכול להגיע לכלא לבקר את בנו. יתר על כן, בסופו של דבר, גם הגיע האב לכלא וביקר את בנו.