ג' ואח' נ' מדינת ישראל - רשות האוכלוסין וההגירה

ערעור על פסק דינו של בית הדין לעררים (כב' הדיין שלומי ויזן) בערר (ירושלים) 2357/19 מיום 26.11.2020, שעל-פיו נדחה הערר שהגישו המערערים על החלטת המשיבה מיום 14.3.2019. בהחלטתה זו, אשר ניתנה בהתאם ל"נוהל הסדרת עבודתה של הוועדה הבינמשרדית המייעצת למתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים" (נוהל מס' 5.2.0022) (להלן – נוהל הועדה הבינמשרדית), נדחתה על הסף בקשת המערערים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

רקע ועיקרי העובדות הדרושות

2.המערערים הם בני זוג נשואים (מאז שנת 2003), אזרחי רוסיה, ילידי שנת 1983. המערער הוא נין של יהודי.

ביום 30.11.1999 עלו הוריו של המערער לישראל עם בנם הצעיר (יליד שנת 1985), אחיו של המערער, מכוח חוק השבות, התש"י-1950 (להלן – חוק השבות). בהתאם להחלטת הוריו של המערער, שהיה אז כבן 16, הוא נשאר ברוסיה עם סבתו, לשם השלמת לימודי התיכון. לאחר שסיים את לימודי התיכון, נשאר המערער ברוסיה ולמד שם במוסד להשכלה גבוהה במשך כחמש שנים (לימודי כלכלה) ואף החל לעבוד שם במקצועו.

3.ביום 9.9.2008, כחמש שנים לאחר נישואי המערערים ובהיותם כבני 25, הם נכנסו לראשונה לישראל באשרת תייר מסוג ב/2, על פי הזמנת הוריו של המערער ויצאו מישראל כעבור כחודש (ביום 8.10.2008). הפעם השנייה שבה נכנסו המערערים לישראל באשרת תייר הייתה כעבור כשנה, ביום 11.12.2009, ואף אז יצאו מישראל כעבור כחודש (ביום 7.1.2010).

4.הפעם השלישית שבה נכנסו המערערים לישראל באשרת תייר, שהייתה בתוקף למשך שלושה חודשים, הייתה ביום 26.2.2011, בהיותם כבני 28. ביום 26.5.2011 הגישו המערערים בקשה לקבלת אזרחות ישראלית על יסוד הטענה כי המערער הוא נין של יהודי. בבקשתם נטען, כי מאחר שבשנת 1999, עת עלו הוריו של המערער ואחיו לישראל, נותרה לו רק שנת לימודים אחת לסיום לימודי התיכון, הוא נשאר ברוסיה. על-פי טענתו, הסוכנות היהודית המליצה להוריו שהוא יישאר ברוסיה, יסיים שם את למודי התיכון וירכוש השכלה גבוהה ורק לאחר מכן יעלה לארץ. עוד נטען, כי אותו גורם מטעם הסוכנות היהודית אף שכנע אותם לעשות כן תוך אמירה כי המערער לא ייתקל בקושי כלשהו אם יעלה לארץ רק בתום לימודיו. המערער הוסיף ופירט בבקשתו כי בקיץ 2003, במהלך לימודיו, נישא למערערת. לאחר סיום לימודיו בשנת 2005, ניסה במשך תקופה ממושכת למצוא מקום עבודה, אך רק בשנת 2006 מצא מקום עבודה, אך לא במקצועו ובשכר נמוך. לאחר כחמש שנים הבין כי אינו יכול "להתקדם ושהמדינה לא דואגת לזכויות אזרחיה בעיקר אם הם יהודים". לפיכך טען, כי מאחר שאף אין לו קרובי משפחה ברוסיה, החליט לעלות לישראל "כדי להתאחד עם הוריי ומשפחתי".

בקשתם האמורה של המערערים לקבלת מעמד בישראל נדחתה ומכתב על כך נמסר לידיהם ביום 2.6.2011. במכתב נאמר כי המערערים אינם עומדים בקריטריונים לקבלת מעמד בישראל, מאחר שהמערער הוא נין לזכאי עליה (נין של יהודי) ואילו המערערת היא בת זוגו של נין של יהודי. לפיכך נאמר להם, כי בתום תקופת תוקפה של אשרת התייר שניתנה להם, עליהם לצאת מהארץ וכי בעתיד יוכלו לבקר בישראל בהתאם לנהלים. תשובה זו ניתנה בהתאם ל"נוהל הטיפול במתן מעמד לנין של יהודי" (נוהל מס' 5.02.0027) (להלן – נוהל נין של יהודי). המערערים לא השיגו על החלטה זו אך נשארו בישראל גם לאחר פקיעת אשרת התייר.

ביום 21.6.2011 עצרה יחידת האכיפה את המערערים והוצא להם צו הרחקה ומשמורת. ביום 26.6.2011 שחרר אותם בית הדין לביקורת משמורת, כדי לאפשר להם לפנות להסדרת מעמדם בישראל בכפוף לכך שיפקידו ערבון אשר יבטיח את יציאתם מהארץ.

5.ביום 4.7.2011 הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדם בישראל מטעמים הומניטריים. בבקשתם טענו כי הם מבקשים להישאר בישראל מאחר שמשפחתם נמצאת בארץ. המערער הוסיף, כי במשך כשבע שנים לאחר סיום לימודיו, נדחו בקשותיו להיכנס לישראל וכי לראשונה אושרה כניסתו לישראל בשנת 2009, אז הגיע לביקור עם אשתו (המערערת). עוד ביקשו המערערים, כי אם בקשתם תדחה, יתאפשר להם להישאר בישראל למשך שלושה חודשים נוספים שבסופם ייצאו בכוחות עצמם מהארץ וכי הם מוכנים לרכוש כרטיסי טיסה לשם הוכחת התחייבות זו. בעקבות בקשה זו, ניתן למערערים רישיון ב/2 (אשרת תייר), אשר הוארך מעת לעת עד יום 31.12.2012. על פי טענת המשיבה, ביום 8.9.2011 התקבלה אצלה המלצת לשכת הקשר לסרב לבקשת המערער להסדרת מעמדו מכוח היותו נין של יהודי, בשל היותו בגיר.

ביום 25.10.2011 נערך למערערים ולאמו של המערער ראיון ברשות האוכלוסין. במהלכו טענה אמו של המערער כי הוא לא עלה עמם לישראל בשנת 1999 מאחר ש"אמרו לנו שאם יש ילד, שימשיך ללמוד. אני רציתי שהוא יסיים את הלימודים". לאחר מכן הוא נשאר מעבר לתום לימודיו, כדי לא להשאיר לבד את סבתו שהייתה חולת סרטן, ואשר נפטרה בשנת 2003. המערער הוסיף, כי את לימודיו הגבוהים בכלכלה וכספים סיים בשנת 2005 ולאחר תום לימודיו, עבד במקצועו עד פיטוריו בשנת 2011. המערערת למדה ראיית חשבון ועבדה במקצועה. בעניין שהייתם בישראל אמרו כי הם אינם עובדים בישראל וכי הוריו של המערער תומכים בהם כלכלית.

6.ביום 26.2.2012 הגיש המערער בקשה נוספת לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. בבקשה זו חזר על נימוקי בקשותיו הקודמות ובכלל זה, טענתו כי הישארותו ברוסיה לשם סיום לימודי התיכון, למרות עליית משפחתו לישראל, הייתה בעקבות המלצת נציג הסוכנות היהודית כאמור לעיל וכי לטענתו, אלמלא אותה המלצה יכול היה לחיות עם משפחתו בישראל. בשל בקשתו כי לא יופרד מהוריו ומאחיו, ביקש להעניק לו ולאשתו מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

בקשה זו נדחתה בהחלטת המשיבה מיום 5.12.2012, מהנימוק שלא נמצאו טעמים הומניטריים המצדיקים מתן מעמד למערערים בישראל ולפיכך המערערים התבקשו לצאת מישראל תוך ארבעה-עשר יום.

7.ביום 24.12.2012 הגישו המערערים ערר פנימי על החלטת המשיבה האמורה שבה חזרו על טענותיהם ובכלל זה, הטענה כי הישארות המערער ברוסיה להשלמת לימודי בית הספר התיכון, למרות עליית שאר בני משפחתו לישראל, הייתה על פי המלצת הסוכנות היהודית. כן נטען כי במשך שבע שנים ניסה המערער להגיע לישראל אך בקשותיו נדחו וכי רק בשנת 2009 הצליח לעשות כן. כבר אז ביררו המערערים אם יוכלו להסדיר את מעמדם בישראל, אך עורכי דין שעמם התייעצו הסבירו להם כי המערער אינו זכאי למעמד בישראל מכוח חוק השבות ולכן לטענתו, רק בביקור השלישי בישראל, בשנת 2011, הגישו המערערים בקשה להסדרת מעמדם, אשר סורבה. בעניין טענה אחרונה זו הוסיף המערער, כי רק בשנת 2009 נחתם הסכם בין ישראל לרוסיה בדבר מתן פטור הדדי מהצורך באשרת כניסה לישראל ולכן רק אז, הצליח להיכנס לישראל ולבקר את משפחתו.

הערר הפנימי נדחה בהחלטה מיום 5.2.2013, תוך קביעה כי היעדר קרובי משפחה במדינת האזרחות (רוסיה) והימצאות קרובי משפחה בישראל, אינם מצדיקים מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. לפיכך אף הפעם נדרשו המערערים נדרשו לצאת מישראל.

ביום 3.3.2013 הגישו המערערים השגה לוועדת השגה לזרים (השגה מס' 147/13), וביום 24.3.2013 ניתן צו ביניים האוסר על נקיטת הליכי הרחקה נגד המערערים. ביום 19.11.2013 הודיעה המשיבה למערערים כי עניינם יועבר להחלטת מנהלת תחום אשרות כדי להחליט בבקשתם לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים ולפיכך התייתר הצורך להכריע בהשגה. בהתאם לכך נמחקה ההשגה ואילו המערערים לא ערערו על ההחלטה למחיקת השגתם.

8.על-פי טענת המערערים, מאז ההודעה האמורה פנתה באת-כוחם מספר פעמים אל מחלקת אשרות וזרים כדי לברר אם ניתנה בעניינם החלטת מנהלת תחום אשרות, אך הם נענו בשלילה. לעניין זה הפנו הם אל פניותיהם מיום 28.6.2015 ומיום 12.7.2015, אשר לא זכו למענה. לטענתם, ביום 23.1.2017 אף קיבלו הודעה מטעם המשיבה על כך שהערבות שהפקידו תחולט. בעקבות תגובתם להודעה זו במכתב מיום 24.1.2017, נשלחה אליהם תשובה מיום 26.1.2017, שלפיה הערבות לא תחולט עד שתתקבל תשובה סופית בעניין בקשתם. בעקבות זאת, שבו המערערים ובדקו מעת לעת אם כבר ניתנה החלטת מנהלת תחום אשרות. משלא שמעו דבר, הגישו ביום 25.7.2017 דרישה לקביעת מועד שימוע ולמתן החלטה של מנהלת תחום אשרות. לאחר שגם פניה זו לא נענתה, הגישו המערערים בקשה נוספת ביום 19.8.2018.

9.בסופו של דבר, רק ביום 18.12.2018, כחמש שנים מאז נמסרה למערערים ההודעה (מיום 19.11.2013) על העברת עניינם להחלטת מנהלת תחום אשרות, נערך להם ראיון בהשתתפות באת-כוחם. במהלכו טען המערער בכתב ובעל-פה, כי הוא ואשתו כבר השתקעו בישראל וכי כאן נמצאים בני משפחתם וחבריהם. הוא הלין על המתח הרב שבו הם נתונים בשל ההמתנה הממושכת להחלטה בעניינם, אשר חרף פניות רבות מצדם, לא התקבלה עד מועד הריאיון. במכתבו הוסיף המערער וחזר על עיקרי טענותיו, לרבות העובדה שרק בשנת 2008 הצליחו הוריו לקבל עבורו אשרת כניסה לישראל ולדבריו רק לאחר מספר ביקורים בישראל הוא הבין שזו המדינה שבה הוא צריך לחיות, לעבוד ולגדל ילדים.

ביום 14.3.2019 ניתנה החלטת מנהלת תחום אשרות וזרים, אשר דחתה את בקשת המערערים על הסף. בהחלטה נאמר כי בקשתו הראשונה של המערער לקבלת מעמד בישראל הייתה עת היה כבן 28, וכי אז כבר היה בגיר ולכן בהתאם לנוהל בעניין נין של יהודי, לא היה זכאי למעמד מכוח היותו נין של יהודי. עוד נאמר בהחלטה, כי טענותיו של המערער בבקשתו אינן מצדיקות מתן מעמד בישראל מטעמים הומניטריים. שכן, מגורי הוריו ואחיו של המערער בישראל אינם בגדר טעם המצדיק מעמד בישראל מטעמים הומניטריים, המערערים ניהלו מרכז חיים מלא במדינת אזרחותם שבה למדו, נישאו ועבדו, תוך יצירת נתק מוחלט מהוריו ומאחיו של המערער שעלו לישראל עוד בשנת 1999. עוד נאמר בהחלטה, כי המערערים בעלי זיקה למדינת אזרחותם וכי הם יכולים להעתיק אליה את מקום מגוריהם כמשפחה גרעינית ולבנות בה את חייהם.

פסק הדין של בית הדין לעררים

10.הערר שנדון בבית הדין לעררים הוגש על ההחלטה האמורה לדחות על הסף את בקשת המערערים לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים. במקביל, ביקשו המערערים צו ביניים שיאסור נקיטת הליכי אכיפה נגדם או חילוט את הערבות שהפקידו עוד בשנת 2011. ביום 11.4.2019 ניתן בבית הדין לעררים צו ביניים כפי שהתבקש, בכפוף להפקדת ערבות נוספת בסך 10,000 ₪, שאמנם הופקדה. הדיון בערר התקיים ביום 19.7.2020 וביום 26.11.2020 ניתן פסק הדין אשר כאמור, דחה את הערר.

11.בפסק-דינו עמד בית הדין על כך שבקשת המערער לקבלת מעמד מכוח היותו נין של יהודי, בהתאם לנוהל בעניין זה, הוגשה וסורבה בשנת 2011, עת היה כבן 28 וכי לא הוגשה כל השגה על כך. בנסיבות אלו הדיון אינו עוסק עוד בתחולת הנוהל על המערער.

בעניין ההחלטה הדוחה על הסף את הבקשה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים קבע בית הדין, כי מהטעמים הבאים יש לדחות את טענתם המרכזית של המערערים, הנשענת על ההמלצה הנטענת של נציג הסוכנות היהודית: לא הונחה תשתית ראייתית התומכת בעצם מתן ההמלצה הנטענת של נציג הסוכנות היהודית, לא נאמר מי נתן את אותה המלצה נטענת, מתי ניתנה והיכן, כך שאף לא ניתן היה לבדוק את נכונותה; אפילו הוכח כי ניתנה המלצה כאמור, הרי שלא הייתה זו אלא המלצה להשלמת לימודי התיכון; על פי ההמלצה הנטענת, בכל מקרה לא דובר בהמלצה להמשך לימודים גבוהים, לעבודה ולבניית קריירה עוד מספר שנים ברוסיה; לא הובאה כל ראייה לתמיכה בטענה כי במשך כשבע שנים סורבה כניסת המערער לישראל ומכל מקום, לא היה בכך כדי למנוע ממשפחתו לבקש בשמו מעמד מכוח נוהל נין של יהודי (שם, פסקה 14).

בעניין היעדר האפשרות להיבנות מדברים שלכאורה נאמרו מטעם גורם עלום, אשר בעטים נטען, כי הוחמצה ההזדמנות לקבלת מעמד מכוח היות הפונה נין של יהודי, הפנה בית הדין לפסק הדין בעניין עמ"נ (ת"א) 42778-11-17גרסימוב נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (16.9.2018)‏ (כבוד השופטת י' שטופמן) (להלן – עניין גרסימוב).‏ כן הוסיף בית הדין, כי מדברי המערער עצמו עולה, כי לא מיהר להתאחד עם משפחתו בישראל לאחר תום לימודי התיכון, אלא בחלוף שנים ובעיקר מטעמים כלכליים, לאחר שנוכח כי אינו מתקדם במקצועו. זאת בשונה מעניין אחר שהוזכר, עת"מ (ירושלים) 15430-05-14ליטויננקו נ' מדינת ישראל – משרד הפנים(6.3.2016)‏ (כבוד השופט י' נועם), אשר לגביו קבע בית הדין לעררים כי לא ניתן ללמוד מנסיבותיו. כך מאחר שבאותו עניין נדונה עתירה בעניין אי מתן מעמד מכוח היות העותר נין של יהודי, אשר בשונה מעניינו של המערער, נמצאו ראיות אשר תמכו בכך שמעמדו של העותר באותו עניין נשלל מחמת מידע שגוי שמסרו גורמים רשמיים לאמו.

12.עוד נקבע בפסק-דינו של בית הדין, כי הטעמים שהעלו המערערים כדי לבסס את הערר אינם כבדי משקל. המערערים הם זוג נשוי וצעיר יחסית, ללא ילדים, בעלי זיקה לארץ מוצאם, הם אינם בעלי זיקה עודפת לישראל וכי הם יכולים לבסס את עצמם מחדש במדינת המוצא כתא משפחתי עצמאי. הטענה כי למערער לא נשארו בני משפחה במדינת המוצא נדחתה, מאחר שלפי דברי המערערים הם בקשרי משפחה טובים עם משפחתה של המערערת הגרה ברוסיה.

בית הדין אף דחה את טענת המערערים שלפיה עצם השיהוי המשמעותי שחל במתן החלטת המשיבה שבעניינה הוגש הערר, מצדיק לקבלו. למרות קביעתו כי ההסבר לשיהוי הוא "קלוש ובלתי משכנע" וחרף הביקורת שמתח על שיהוי זה, נקבע כי אין בכך כדי לשמש נימוק המצדיק את העלאת עניינם של המערערים לפני הוועדה הבינמשרדית. בית הדין הוסיף כי המערערים אף יכולים היו להגיש ערר על "אי מתן מענה" לפניותיהם. משבחרו להימנע מכך, בעודם שוהים בישראל ללא כל אשרה, אין לראות בשיהוי משום "טעם הומניטרי" המצדיק את בחינתו לפני הוועדה.

לנוכח כל האמור, קבע בית הדין לעררים כי "לא התקיים כל 'סיכוי מסוים' ולו לכאורי, לקבלת הבקשה", כי לא נפל כל פגם בהחלטה אשר דחתה את בקשת המערערים על הסף וכי לא נמצאה הצדקה להתערב בהחלטה. בהתאם לכך הערר נדחה תוך קביעה כי על העוררים לצאת מהארץ תוך ארבעים וחמישה יום וכן חויבו הם לשאת בהוצאות המשיבה בסך 5,000 ₪.

עיקרי נימוקי הצדדים

13.במסגרת הערעור הנדון חזרו המערערים על עיקרי הטענות שהעלו בבית הדין לעררים. לטענתם, אין לומר כי לא מתקיים בעניינם כל "סיכוי מסוים" לכך שבקשתם לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים תתקבל. כן חזרו על כך שמהמערער נשללה האפשרות לקבלת מעמד מכוח היותו נין של יהודי בשל ההמלצה השגויה שלטענתו, נתן להוריו נציג הסוכנות היהודית סמוך לעלייתם לארץ. המערערים טענו, כי אף לא היה מקום לדחיית טענתם זו בשל אי הצגת ראיות בדבר עצם מתן אותה המלצה. עוד טענו, כי רק בשנת 2003 פורסם הנוהל בעניין נין של יהודי וכי בכל מקרה, בעת עליית הוריו של המערער לישראל הם לא יכולים היו לדעת כי בעתיד תישלל מהמערער האפשרות לעלות לארץ. עוד טענו, כי בשנת 2000 דחה קונסול ישראל במוסקבה את בקשת המערער לעלות לארץ, מבלי שנימק את החלטתו.

המערערים הפנו אל פסק הדין שניתן בערר (ירושלים) 4744/19 ברקובסקי נ' משרד הפנים (29.6.2020) (כבוד הדיין מרט דורפמן) (להלן – עניין ברקובסקי), אשר על-פי טענתם, במסגרתו נדונו נסיבות דומות לעניינם, אך למרות זאת לעורר באותו עניין ניתנה אשרת תושב ארעי (א/5), תוך קביעה כי לאחר שנתיים תיבחן הארכת תוקפה ושדרוגה (כפי שעוד יובהר להלן, נסיבותיו של מקרה זה שונות מעניינם של המערערים).

בעניין הפניית בית הדין לעניין גרסימוב טענו המערערים, כי פסק הדין באותו עניין דווקא תומך בעניינים. אמנם באותו עניין נקבע כי מאחר שאותו מערער היה בגיר, הוא אינו זכאי למעמד מכוח נוהל נין של יהודי ואף נקבע כי לא ניתן לקבל את טענותיו בדבר דברים שאמר קונסול ישראל בקייב שבאוקראינה למשפחתו סמוך לעלייתה, אולם נקבע כי יש מקום להבאת עניינו לבחינת הוועדה הבינמשרדית. זאת לנוכח השינוי שחל בנסיבות חייו, התמשכות ההליכים, אף שחלקם היו בעטיו של המערער באותו עניין, היותו נעדר זיקה למדינת מוצאו ובהתחשב בכך שכל משפחתו גרה בישראל. לשלמות הדברים נוסיף כי בקשת רשות ערעור שבה נטען כי היה מקום לבחינת זכאותו של המערער מכוח נוהל נין של יהודי נדחתה (בר"מ 7250/18 ‏גרסימוב נ' משרד הפנים – רשות האוכלוסין וההגירה (18.11.2018), כבוד השופט ע' פוגלמן). עם זאת וכאמור, עניינו הופנה אל הוועדה הבינמשרדית לבחינת בקשתו לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים.

14.המשיבה תמכה בפסק דינו של בית הדין לעררים וטענה כי יש לדחות את הערעור מאחר שלא נפל כל פגם בהחלטה הדוחה את בקשת המערערים מטעמים הומניטריים על הסף וכי לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית הדין המצדיק התערבות. בין השאר הפנתה המשיבה גם לפסיקה שאליה נידרש בהמשך הדברים, הקובעת כי הרצון לחיות בישראל לצד בני משפחה אינו בגדר טעמים הומניטאריים. כך במיוחד במקום שבו לנין של יהודי ישנו תא משפחתי משלו ובמקום שבו הנימוק העיקרי לרצונם של המערערים לעלות לישראל הוא נימוק כלכלי. עוד הדגישה המשיבה את העובדה שבקשת המערערים הוגשה שנים רבות לאחר עליית הורי המערער ואחיו לישראל ולאחר שהמערער כבר ביסס את חייו בארץ מוצאו ובכלל זה, רכש השכלה, נישא למערערת והחל לעבוד במקצועו.

דיון והכרעה

15.הערעור הנדון מכוון כלפי החלטת מנהלת תחום אשרות וזרים אשר דחתה על הסף את בקשת המערערים לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

16.על פי חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952 (להלן – חוק הכניסה לישראל), מי שאינו אזרח ישראלי, בעל אשרת עולה או בעל תעודת עולה אינו בעל זכות קנויה לישיבה בישראל וכי ישיבתו בישראל מותנית ברישיון ישיבה אשר יינתן לו על פי חוק זה. הסמכות למתן רישיון ישיבה בישראל מסורה לשר הפנים או למי שהוסמך על ידו (סעיפים 1 ו-2(א) בחוק הכניסה לישראל). כפי שנקבע לא אחת, היקף שיקול הדעת של שר הפנים מכוח חוק הכניסה לישראל והתקנות אשר הותקנו על פיו רחב והוא נובע מאופייה של הסמכות הנתונה לו ומריבונותה של המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה (ראו בין השאר בג"צ 758/88 קנדל נ' שר הפנים, פ"ד מו4 505 (1992), כבוד השופטת ש' נתניהו בעמ' 520 (להלן – עניין קנדל)).

המערערים אינם זכאים למעמד מכוח חוק השבות, אשר אינו חל על נין של יהודי ולפיכך הם אינם בעלי זכות קנויה לקבלת מעמד בישראל. כמו כן, מדיניות משרד הפנים אשר אושרה לא אחת, היא כי בדרך כלל לא יינתן רישיון לישיבת קבע לזרים וכי רצונו של תושב זר להימצא בקרבת בן משפחתו שהוא אזרח או תושב ישראל אינו טעם מספיק לשם קבלת רישיון לישיבת קבע בישראל (עניין קנדל; בג"צ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא(4) 522 (1997), כבוד השופטת ד' ביניש, פסקה 4). מדיניות משרד הפנים, אשר אושרה פעמים רבות בפסיקה, היא אפוא, כי לא תינתן אשרת ישיבה לזרים למעט במקרים חריגים שבהם מתקיימים שיקולים הומניטריים מיוחדים (למשל, בג"צ 1689/94 הררי נ' שר הפנים, פ"ד נא(1) 19 (1994), כבוד השופט א' גולדברג, פסקאות 8-6).

17.שיקול הדעת הרחב של שר הפנים ושל אלו שהוסמכו לכך מטעמו כפוף לנהלים ובין השאר גם להחלטותיה של הועדה הבינמשרדית לעניינים הומניטריים. ועדה זו פועלת על פי נוהל הועדה הבינמשרדית, המסדיר את פעילותה בכל הנוגע למתן מעמד בישראל בהתקיים נסיבות הומניטריות חריגות בעניינם של מי שאינם זכאים לקבלת מעמד על פי הקריטריונים הרגילים. מטרתה של ועדה זו, להעניק מעמד בישראל משיקולים הומניטריים כבדי משקל באותן נסיבות חריגות המצדיקות מתן מעמד לפנים משורת הדין, חרף היעדר זכאות לקבלת מעמד בישראל מכוח הדין. שיקול הדעת של הוועדה נגזר משיקול הדעת של שר פנים, בעוד שבאותן נסיבות שבהן נמצאו טעמים הומניטריים כבדי משקל, שיקול דעתו אף רחב יותר. לפיכך נקבע, כי התערבות בתי המשפט בשיקול דעת זה תהיה רק במצבים חריגים ביותר (ראו למשל, בג"צ 10609/07 זועבי נ' משרד הפנים (17.5.2011), כבוד השופטת א' פרוקצ'יה, פסקה 67). בהתאם לכך אף נקבע לא אחת כי בדרך כלל לא יתערב בית המשפט בהחלטות שעניינן בקשות להקניית מעמד מטעמים הומניטריים, אלא אם כן ימצא כי נפל בהן פגם היורד לשורשו של העניין (ראו לעניין זה בג"צ 2629/03 איבשין נ' שר הפנים (28.9.2008), כבוד השופטת (כתוארה אז) א' חיות, פסקה 8). בדומה נקבע, כי המבחן איננו כיצד היה מחליט בית המשפט אילו ניצב בנעלי שר הפנים או בנעליה של הוועדה הבינמשרדית אלא כאמור, השאלה שעל בית המשפט לבחון היא אם נפל בהחלטתם פגם המצדיק התערבות.

18.כדי למנוע את הצפת הוועדה הבינמשרדית בבקשות רבות מצד מי שאינם זכאים למעמד בישראל, נקבע כי ראש הדסק במטה מנהל האוכלוסין ישמש מעין "שומר סף" של הוועדה. תפקיד זה נקבע בסעיף ו1 בנוהל הוועדה הבינמשרדית, שעל-פיו תוך ארבעה-עשר יום ממועד קבלת הבקשה, נדרש ראש הדסק לבחון "האם על פניו [השגיאה במקור] מדובר בבקשה אשר לא מעלה טעמים הומניטריים ויש לדחות את הבקשה על הסף, או שיש מקום להעביר את הבקשה לדיון בוועדה הבינמשרדית".

לעניין זה נקבע, כי המבחן להעברת בקשה אל הוועדה הבינמשרדית לבחינתה, הוא אם נמצא כי הבקשה מעלה כי ישנו "סיכוי מסוים" לקבלתה. מדובר ברף נמוך שאף אינו בוחן אם ישנו סיכוי סביר לכך שהבקשה תתקבל. כפי שנקבע לעניין זה, "לשיטתנו, האיזון בין ההגנה על זכויות האדם של המבקשים מעמד מטעמים הומניטאריים לבין הצורך לנהל את משאביה הציבוריים של הוועדה הבינמשרדית ביעילות מוביל למסקנה כי על מנת שבקשה תועבר לוועדה הבינמשרדית די שהיא תעלה סיכוי מסוים לקבלתה. היינו, די בכך שאין מדובר בבקשה שמראש ברור כי הדיון בה יהווה בזבוז לא מוצדק של משאבי ציבור. אין מקום לדרוש מן המבקש להראות כי קיים סיכוי סביר שבקשתו תתקבל, שכן אין להציב משוכה כה גבוהה בטרם תינתן למבקש האפשרות לפרוש את טענותיו בפני הוועדה" (עע"ם 2357/14 אסברוק נ' שר הפנים (19.3.2015), כבוד השופטת ד' ברק ארז, פסקה 13 (להלן – עניין אסברוק)).

19.בהתאם לאמור וכפי שטענה המשיבה בצדק, למערערים אין זכות קנויה לכך שעניינם יובא לפני הוועדה הבינמשרדית. מכיוון שכך וכפי שאף נקבע בנוהל, מנהלת תחום אשרות וזרים מוסמכת לדחות את הבקשה על הסף ובכך לסנן מבין כלל הבקשות רק את אלו המגלות טעמים הומניטריים המצדיקים את העברתן לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית (ראו למשל, עע"ם 1692/11 אוראלה נ' מדינת ישראל (9.11.2011), כבוד השופט נ' הנדל (להלן – עניין אוראלה); עת"מ (ירושלים) 20187-03-11 אואסן נ' שר הפנים (4.12.2011), כבוד השופט י' נועם, פסקה 9. הערעור שהוגש נמחק בהסכמה – עע"ם 9763/11 מיום 30.1.2012).

בחינת השאלה אם בקשה מעלה טעמים הומניטריים אינה נתונה אפוא, רק לוועדה הבין משרדית אלא אף לראש הדסק, אשר הוסמכה להעמידה במבחן סף. מטעם זה אף נקבע, כי הפונה לקבלת מעמד מטעמים הומניטריים אינו זכאי לדרוש שעניינו ייבחן דווקא באמצעות הוועדה הבינמשרדית. כמו כן, לנוכח שיקול הדעת הרחב שניתן לשר המשפטים הרשאי להיעזר בהמלצותיה של הוועדה הבינמשרדית ואף להיעזר במנגנון לסינון הבקשות שיועברו אליה, אף נגזר היקפה המצומצם של הביקורת השיפוטית שמפעיל בית המשפט על החלטות השר, על החלטות הוועדה ועל ההחלטה המסננת את הבקשות אשר יועברו לבחינתה (עת"מ (ירושלים) 49030-01-14 פלוני נ' משרד הפנים (17.7.2014), כבוד השופט מ' סובל (אין חלוקה לפסקאות). ערעור על פסק הדין נדחה בעע"ם 5774/14 פלוני נ' משרד הפנים (28.1.2015))

עם זאת יש לזכור כי מדובר ב"מסננת" ולא ב"מחסום בלתי עביר". כפי שנקבע לעניין זה, "אנו סבורים כי על מנת שתהיה משמעות לדיון ב'חריגים הומניטריים' המסננת של דחייה על הסף צריכה להיות קפדנית, אך לא כזו שמעבר דרך חרכיה יהיה נדיר ומתקרב לדרגה של וודאות באשר לקבלת הבקשה עצמה. יש לזכור כי תפקידה של הוועדה הבינמשרדית הוא לאפשר שיקול דעת לסטייה מהנהלים במקרים אנושיים מיוחדים (ראו: עע"ם 9890/09 נוואה נ' משרד הפנים, פסקה 4 (11.7.2013), ולהיזהר ממצב שבו מבחן הסף מבקש לחקות – לכל דבר ועניין – את ההחלטה שתתקבל בוועדה הבינמשרדית בסופו של דבר. 'שומר הסף' של הוועדה צריך להסתפק בתפקיד של שומר סף – ולא להיות מי שממלא בפועל את תפקידה" (עניין אסברוק, פסקה 15).

20.בקשתם של המערערים לקבלת מעמד בישראל אינה נסמכת עוד על עובדת היותו המערער נין של יהודי. שכן, בקשתם מנימוק זה נדחתה עוד בשנת 2011 ועל כך לא הוגשו כל השגה או ערעור. נימוק זה בכל מקרה היה רלוונטי רק למערער, אך לא למערערת.

כמו כן וכאמור, בעת הגשת בקשת המערער לקבלת מעמד מכוח נוהל נין של יהודי, כבר היו הוא והמערערת בני 28, לאחר סיום לימודיהם במוסד להשכלה גבוהה, לאחר נישואיהם ולאחר מספר שנות עבודה ברוסיה. בנסיבות אלו, אף לא חל בעניינם העיקרון המנחה העומד בבסיס הנוהל, שלפיו הסדרת מעמדו של נין של יהודי נועדה למנוע מצב שבו הורים העולים לישראל מכוח חוק השבות, בהיות מי מהם נכד של יהודי (סעיף 4א בחוק השבות), לא יוכלו לעלות עם ילדיהם הקטינים. עיקרון מנחה זה אינו חל לגבי המערער, אשר הגיש את הבקשה רק כעשר שנים לאחר שהפך לבגיר ולאחר שכבר הקים תא משפחתי משל עצמו. לעובדה זו חשיבות רבה מאחר ש"מקום בו אפוא, לנין תא משפחתי אחר משלו, נשמטת הקרקע מתחת לתכלית העומדת בבסיס הנוהל" (עמ"נ (ירושלים) 22613-12-16 זקוטשוילי נ' שר הפנים (26.4.2017), כב' השופט ד' מינץ', פסקה 11).

לנוכח האמור, נפנה לבחון את הטעמים אשר על-פי טענת המערערים מבססים את בקשתם לקבלת מעמד בישראל מטעמים הומניטריים.

21.משפחת המערער חיה בישראל: משני טעמים יש קושי לראות בעובדה שהורי המערער ואחיו חיים בישראל משום טעם הומניטרי.

ראשית, מבקשותיו של המערער עלה כי פניותיו לקבלת מעמד בישראל לא נבעו רק מהעובדה שמשפחתו חיה בישראל, אלא נבעו גם מכך שהתקשה למצוא ברוסיה מקום עבודה עם שכר ראוי ההולם את השכלתו. טענת המערערים המשתמעת היא אפוא, כי בקשתם משולבת בטעמים כלכליים (ראו למשל את בקשתו הראשונה של המערער להסדרת מעמד מיום 25.5.2011), בעוד שלא נראה כי רצון לשיפור רמת החיים הוא בגדר טעם הומניטרי (לעניין זה הפנתה המשיבה אל פסק הדין בעניין עמ"נ (ירושלים) 62090-01-17 פלונית נ' משרד הפנים (23.5.2017), כבוד השופטת נ' בן-אור, פסקה 11. אולם הנימוק העיקרי לדחיית ערעור זה היה העובדה שהמערערת באותו עניין כמעט נעדרת זיקות לישראל, בעוד שזיקותיה אל מדינת מוצאה היו רבות יותר וחזקות באופן משמעותי (ראו גם את ההחלטה הדוחה את בקשת רשות הערעור: בר"ם 4631/17 פלונית נ' משרד הפנים (17.7.2017), כבוד השופטת ד' ברק-ארז, פסקה 31)).

שנית, כבר נקבע כי רצון לחיות לצד קרובי משפחה אינו בגדר טעם הומניטרי ואף אינו בגדר טעם המצדיק מתן רישיון לישיבת קבע בישראל. אכן, "אין ספק כי בקשה של אם ובנה, גם אם הוא בגיר, להישאר ביחד בישראל היא בקשה הומאניטרית הנוגעת בנימים הדקים ביותר של המשפחה. יחד עם זה, בקשות מסוג זה הן רבות, ועובדות אלה כשלעצמן, לא הוכרו בפסיקה כנסיבות הומאניטריות המצדיקות הענקת מעמד בישראל" (עת"מ (תל-אביב) 2144/07 חואמוב נ' משרד הפנים (18.11.2007), כבוד השופטת ש' גדות, פסקה 15. ראו גם את פסקי הדין שאליהם הפנתה המשיבה בעניין זה: עת"מ (תל-אביב) 8944-04-10 מונפוקלאנג נ' מדינת ישראל (17.12.2014), כבוד השופטת מ' אגמן-גונן, פסקה 5ב; בג"ץ 8093/03 ארטמייב נ' משרד הפנים, פ"ד נט(4) 577 (2004), כבוד הנשיא ברק, פסקאות 11-10; בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, פ"ד נא4 522 (1997), כבוד השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש, פסקה 4; עניין קנדל).

22.ההמלצה הנטענת של נציג הסוכנות היהודית: טענת המערער כי אילו עלה לישראל עם הוריו ואחיו או סמוך לאחר מכן, היה זוכה במעמד מכוח היותו נין של יהודי, בעוד שמעמד זה נמנע ממנו רק בשל המלצת נציג הסוכנות היהודית הנטענת, אינה עומדת במבחן המציאות. שכן, בקשת המערער לעלות לישראל לא באה סמוך לאחר עליית הוריו (בשנת 1999), סמוך לאחר תום לימודי התיכון (בשנת 2000) או אף לאחר פטירת סבתו (בשנת 2003), שאותה לא רצתה המשפחה להותיר ברוסיה בגפה. בקשתו לקבלת מעמד בישראל הוגשה לראשונה רק שנים רבות לאחר מכן (בשנת 2011), לאחר שסיים לימודי תיכון, לימודים גבוהים, מספר שנות עבודה ולאחר שכבר נישא למערערת. כפי שקבע בית הדין לעררים, משלא הוכח המערער כי קודם לשנת 2009 נמנעה ממנו אפשרות הכניסה לישראל ואף לא הובא טעם על שום מה בקשתו לקבלת מעמד הוגשה רק בשנת 2011, אין עוד רלוונטיות לטענה הנשענת על ההמלצה שלכאורה המליץ נציג הסוכנות היהודית.

23.שהייתם הממושכת של המערערים בישראל: טענה נוספת של המערערים, שאף לגביה נקבע לא אחת כי אינה בגדר של טעם הומניטרי העשוי להצדיק קבלת מעמד בישראל, היא העובדה שהם שוהים בישראל כבר שנים רבות (ראו למשל עת"ם (ירושלים) 9079-01-14 מדווש נ' משרד הפנים (1.9.2014), כבוד השופט ד' חשין, פסקה 24. ערעור שהוגש נמחק בהמלצת בית המשפט: עע"ם 6759/14 מיום 3.6.2015; עע"מ 1086/09 רבי אליעזר קרוז נ' שר הפנים(7.7.2009)‏‏, כבוד השופט א' גרוניס, פסקה 9; עע"מ 471/12מדינת ישראל נ' בוטנג (8.7.2012)‏‏, כבוד השופט נ' הנדל, פסקה 5; עניין אוראלה, פסקה 6). עם זאת, ישנן נסיבות שבהן "הנסיבות המשתנות בחיי המערער עם הימשכות ההליכים, למרות שלפחות חלק מהימשכות זו היא בשל התנהלות המערער" עשויה להצדיק את הבאת העניין לבחינת הוועדה הבינמשרדית (עניין גרסימוב, פסקה ד').

בהקשר זה אף לא מצאתי צורך להידרש למחלוקת הצדדים בשאלה, אם חלק ניכר מתוך תקופת שהייתם של המערערים בישראל אינה כדין.

24.השיהוי במתן החלטת מנהלת תחום אשרות וזרים: אף טענת המערערים בדבר השיהוי שחל בהחלטת מנהלת תחום אשרות וזרים לדחות את בקשתם על הסף, אינה בגדר טעם הומניטרי אשר לעצמו, עשוי להצדיק מתן מעמד. אכן, כפי שקבע בית הדין לעררים השיהוי הרב מאז הגשת בקשת המערערים בסוף שנת 2013 עד בחינתה בחודש דצמבר 2018 ודחייתה בחודש מרץ 2019 – שיהוי בן חמש שנים וחצי – אינו סביר וראוי לביקורת. כאמור בפסק דינו, התנהלות זו "איננה מאירה את התנהלות המשיב באור חיובי ומציפה מחדלים רבים, זאת בלשון המעטה, אך עדיין אין בה כדי להקנות לעוררים נקודות זכות, אין היא מהווה 'טעם הומניטרי' ובוודאי שאיננה מצדיקה העלאת עניינם של העוררים לדיון בפני מליאת הוועדה הבינמשרדית" (שם, פסקה 19). כך בייחוד מעת שלא הובא הסבר מדוע נמנעו המערערים מהגשת ערר על אי מתן מענה לפנייתם. עם זאת, גם לא ניתן להתעלם משיהוי כה משמעותי במתן ההחלטה, אשר האריך באופן ניכר את שהייתם של המערערים בישראל על כל ההשלכות הכרוכות בכך, לרבות אי הוודאות הממושכת וציפייתם המתוחה להכרעה בעניינם, כפי שאף עמדו עליה המערערים בהרחבה במהלך הריאיון שנערך להם.

25.מקרים דומים על-פי טענת המערערים: לבסוף, ספק אם אמנם מאותם מקרים שעליהם הצביעו המערערים בטיעוניהם ניתן להגיש לנסיבותיהם של המערערים.

בעניין ברקובסקי, נדון עניינה של נכדה של יהודי שעלתה עם בעלה לישראל בשנת 2002 ממולדבה. אותה עת, בנה מנישואים קודמים (נין של יהודי, יליד 1984), כבר היה בגיר ולכן בקשתו לעלות לישראל סורבה. במשך השנים היא הגישה מספר בקשות לאפשר לבנה לעלות לישראל, אך כולן סורבו. בחלוף שנים רבות, בשנת 2015, לאחר פטירת בעלה, בעת שהיית הבן בישראל מכוח אשרת תייר, הוא חזר וביקש להסדיר את מעמדו מטעמים הומניטריים, אך בקשתו נדחתה. בפסק הדין שנתן בית הדין לעררים התקבל הערר לאחר שהתקבלה טענתו של הבן כי בשנת 2002 סוכלה אפשרות עלייתו לישראל מחמת טעות ביישום הנוהל בעניין נין של יהודי. על-פי הנוהל שהיה תקף אותה עת, הגיל המרבי של נין שיכול היה לעלות לארץ היה 20, בעוד הוא היה רק בן 18.5 (בשנת 2005, שונה הנוהל כך שמאז שינויו הגיל המרבי הוא 18). עוד התקבלה הטענה כי הבן ואמו הוטעו מדברי הקונסול במולדובה, שאמר להם כי הבן יוכל לעלות לארץ כחודשיים לאחר אמו. לכך הצטרפו גם העובדה שדובר בבן יחיד, שאין לו קרובים מדרגה ראשונה בארץ מוצאו, שטרם הקים משפחה והוא מבקש לחיות בישראל לצד אמו וסבתו. זאת בשונה מהמערער, אשר לא ביקש לעלות לישראל קודם שהיה כבן 28, הוא נשוי ומשפחת אשתו (המערערת) חיה בארץ מוצאו.

בעניין עת"מ (ירושלים) 15430-05-14 ליטבינקו נ' משרד הפנים (6.3.2016) (כבוד השופט י' נועם), נמצא בדיעבד כי בקשת אמו של העותר לעלות לישראל מכוח חוק השבות, בהיותה נכדה של יהודי, נדחתה בשנת 2003, מחמת טעות. באותה עת יכול היה העותר לעלות עמה מכוח נוהל נין של יהודי, אשר בשנת 2003 חל על נין שטרם מלאו לו 20 (כאמור לעיל, הגיל המרבי על-פי הנוהל שונה בשנת 2005 ל-18). בנסיבות אלו ולמרות גילו של העותר (27), העתירה התקבלה בשל הפגם שנפל בהחלטה אשר סיכלה את מימוש זכותם של העותרים לקבלת מעמד בישראל (האם כנכדה של יהודי והבן כנין של יהודי).

גם העניין שנדון בעניין גרסימוב אינו דומה לעניינו של המערער. כפי שכבר הוזכר לעיל, באותו עניין הערעור התקבל לנוכח השינוי שחל בנסיבות חייו של אותו מערער, התמשכות ההליכים, אף שחלקם היו בעטיו, לאחר שנקבע כי הוא נעדר זיקה למדינת מוצאו ובהתחשב בכך שכל משפחתו גרה בישראל. זאת בשונה מהמערערים, שהם זוג נשוי ואשר כל משפחתה של המערערת גרה ברוסיה.

26.מכל הטעמים האמורים עולה אפוא, כי כל אחד מהטעמים שהעלו המערערים בעודו עומד לעצמו, אינו בגדר טעם הומניטרי העשוי להצדיק מתן מעמד בישראל. עם זאת, לעתים "חוברות כמה נסיבות שלהצטברותן יש משקל סגולי מובהק" (עניין אסברוק, פסקה 14).

כך גם בעניינם של המערערים. גם אם כל אחד מהטעמים שעליו הצביעו בעודו עומד לעצמו, אינו בגדר טעם הומניטרי, דומה כי שילובם של כל הטעמים יחדיו עשוי לעלות לכדי טעמים הומניטריים המצדיקים את בחינת בקשתם לקבלת מעמד מטעמים אלו. בכלל זה העובדה שהמערער הוא נין של יהודי אשר בנסיבות אחרות יכול היה לעלות לישראל לפני שנים רבות, משפחתו עלתה לישראל מכוח חוק השבות וכיום הם חיים בישראל, כיום המערערים שוהים בישראל כבר למעלה מעשר שנים בעוד כמחציתן בעטיה של המשיבה, אשר השתהתה מאד במתן ההחלטה בעניין בקשתם (עניין גרסימוב, פסקה ד'; עניין אסברוק, פסקה 14). אף יש לזכור, כי‏ "דווקא בגלל שלעניינים הומניטריים אין שיעור, ראוי לגלות יותר רוחב לב בגישה אל הוועדה" (שם, כבוד הנשיאה (כתוארה אז) מ' נאור).

סיכום

27. לנוכח האמור, הערעור מתקבל במובן זה שעניינם של המערערים יובא לפני הוועדה הבינמשרדית. למען הסר ספק יודגש, כי בנסיבות העניין נראה כי ישנה הצדקה למעבר "משוכת הסף" אשר תאפשר להבאת עניינם של המערערים לדיון לפני הוועדה הבינמשרדית, אולם אין בפסק דין זה משום נקיטת עמדה לגופה של בקשת המערערים, אשר ההחלטה בעניינה מסורה לשיקול דעתה של הוועדה הבינמשרדית.

בשל חלוף שבע שנים וחצי מאז הוגשה בקשתם של המערערים אל הוועדה הבינמשרדית, הם רשאים לתקן את בקשתם ולהשלים מסמכים ומידע אשר יובאו לפני הוועדה לקראת הדיון בעניינם.

עד הכרעת הוועדה הבינמשרדית בבקשת המערערים, הם לא יורחקו מהארץ ולא יינקטו נגדם הליכי אכיפה. אם הוועדה הבינמשרדית תדחה את בקשתם, יעמוד סעד זה בעינו עד חלוף ארבעים וחמישה יום ממועד המצאת החלטת הוועדה לידי המערערים או לידי באת-כוחם.

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. העירבון שהפקידו המערערים יוחזר אליהם באמצעות באת-כוחן ובכפוף לכל דין.

ניתן היום, י"א באב תשפ"א, 20 ביולי 2021, בהיעדר הצדדים.