בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת בעת עבודתה במעדנייה של הנתבעת. הצדדים חלוקים הן לגבי החבות והן לגבי הנזק.
הרקע וטענות הצדדים
התובעת ילידת 1991 עבדה אצל הנתבעת במחלקת המעדנייה. ביום 6.11.13 התבקשה התובעת למלא סחורה על המדפים ולשם כך נכנסה לחדר הקירור בו אוחסן מלאי מוצרי החלב והירקות. לפי הנטען בעת שנכנסה התובעת לחדר הקירור היתה הרצפה מלאה במים. התובעת לקחה מגש של סחורה וכאשר עשתה דרכה החוצה מחדר הקירור החליקה על המים ונפלה על הרצפה. כתוצאה מהנפילה נגרמה לתובעת פציעה בכל חלקי גופה לרבות בגב ובקרסול שמאל.
ממקום התאונה פונתה ע"י בעלה לחדר מיון בבית החולים "מאיר" שם אובחן שבר של הפטישון הליטרלי בקרסול שמאל. בהמשך לכך שוחררה התובעת כשרגלה מגובסת והמלצה למשככי כאבים.
עקב הימשכות הכאבים והגבלה בדריכה בוצעה לתובעת בדיקת MRI שהדגימה פגיעה גרמית בקרסול שמאל. לאור ממצא זה בוצע ניסיון טיפולי באמצעות מגף מיוחד וסדרת טיפולי פיזיותרפיה. ביום 5.3.15 עברה התובעת ניתוח במהלכו בוצעה טריה של הגידים הפרונאליים וחיבורם מחדש. בעקבות תלונות של התובעת על ירידה בתחושה בוצעה ביום 6.10.15 בדיקת הולכה חשמלית של הגפה השמאלית התחתונה שהדגימה נזק תחושתי לעצב הסורלי. בתאריך 9.8.17 הופנתה לבדיקת EMG גפיים תחתונות והודגמה פגיעה בעצב התחושתי הפראונלי שטחי משמאל.
התובעת המשיכה במעקב אורתופדי במסגרת קופת החולים, הופנתה לבדיקות שונות ולטיפולי פיזיותרפיה, הידרותרפיה וטיפולים אצל מומחים, רכישת עזרים אורתופדיים וטיפולים אלטרנטיביים.
התובעת טוענת כי בעקבות התאונה והפגיעה בקרסול שמאל לא שבה לעבודתה וכיום בשל מגבלותיה אינה מסוגלת לעסוק בכל עבודה.
התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה. ביום 2.2.16 נבדקה התובעת ע"י ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי אשר קבעה כי היא סובלת מנכות צמיתה מצטברת בשיעור 24% וכי התובעת אינה מסוגלת לחזור לעבודתה בשל המצב הרפואי והתפקודי ממנו היא סובלת (נספח ב').
ד"ר דוד גורן מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, מטעם התובעת, מצא כי התובעת סובלת מנכות צמיתה מצטברת בשיעור 24% כמפורט להלן: 10% בגין הגבלה ניכרת בתנועות קרסול, 5% בגין צלקת מכערת ו- 10% בשל פגיעה בעצב הסורלי השמאלי. בנוסף על נכותה הצמיתה קבע ד"ר גורן כי בעקבות התאונה סבלה התובעת מנכות זמנית כמפורט בחוות הדעת (נספח ג').
התובעת נבדקה ע"י המומחה מטעם הנתבעת, ד"ר רון ארבל, אשר מצא בחוות דעתו כי לתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור 1%.
בשל הפערים בין חוות הדעת מינה בית המשפט את ד"ר רונן קרפ כמומחה מטעם בית המשפט בהחלטה מיום 18.4.17. ד"ר קרפ בדק את התובעת וקבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 5% בשל הפגיעה בעצב הפראונלי בשטחי בקרסול שמאל.
המומחה ד"ר קרפ נחקר על חוות דעתו בישיבת יום 9.3.20. לאחר חקירתו קיבלו הצדדים את הצעת בית המשפט לפיה בשלב זה ולאחר שנחקר מומחה בית המשפט, תיפסק ישיבת ההוכחות וב"כ הצדדים יסכמו טענותיהם בכתב ובית המשפט ינתן פסק דינו על בסיס החומר הקיים בתיק מבלי שהסכמה זו תהווה הודאה כלשהי בטענות הצד האחר.
דיון והכרעה
שאלת החבות – נסיבות התרחשות התאונה, אחריות ואשם תורם
מתיאור אופן התרחשות התאונה בגרסת התובעת, עולה כי בעת שנכנסה לחדר הקירור היתה הרצפה מלאה במים כתוצאה מתקלה במערכת הקירור שגרמה לנזילה, כאשר רצפת חדר הקירור וסביבתו עשויה משכבת בטון חלקה ללא אמצעים למניעת החלקה. התובעת לקחה מגש של סחורה וכאשר עשתה דרכה החוצה מחדר הקירור החליקה על המים ונפלה על הרצפה.
הנתבעת חולקת על גרסתה של התובעת ובין היתר לגבי נסיבות הנפילה וטוענת כי הנטל להוכחת נסיבות התאונה ואחריות הנתבעת מוטלת על כתפי התובעת.
לפי גישתה, מדובר בעובדת שהחליקה תוך כדי עבודתה מבלי שידוע על מפגע חיצוני שגרם לנפילה. גרסת התובעת בחדר המיון אינה מאזכרת ולו ברמז קיומה של שלולית או רצפה רטובה. דו"ח התאונה שמולא ע"י הנתבעת מציג את גרסתה כפי שנמסרה ועל כן מדובר בעדות שמיעה שאין לייחס לה כל משקל. עדות התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות שאין לה כל תימוכין בראיות ובפרט כאשר התובעת לא זימנה מי מעובדי הנתבעת ולא נטען כי התריעה לאחר התאונה למנהליה על המפגע. עוד טוענת הנתבעת כי התובעת לא צירפה חוות דעת מומחה בטיחות מטעמה על מנת להוכיח קיומו של כשל בטיחותי בחדר הקירור, כאשר מטיבו מייצר לחות שעשויה לגרום לרטיבות על הרצפה. התובעת מודעת לסיכון שבכניסתה ויציאתה מחדר הקירור בעת עבודתה מספר פעמים ביום ולכן עברה הדרכות בטיחות ומשכך גם היה על התובעת לנקוט בזהירות.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים שוכנעתי בגרסתה של התובעת ביחס לאופן התרחשות התאונה ואני סבור כי יש לייחס לנתבעת אחריות בגין אופן התרחשות התאונה.
אכן נסיבות התאונה וסיבת ההחלקה אינן מפורטות בדו"ח המיון ולא מצוין דבר מלבד עצם הנפילה. כך גם ניכר כי עדות התובעת אודות הנסיבות של עצם הנפילה מהווה עדות יחידה של בעלת דין בהיעדר עדי ראיה לתאונה (סעיף 9 לתצהיר המענה לשאלון התובעת שניתן ע"י ממונה בטיחות וזהות של הנתבעת מר יפרח ניסים). יחד עם זאת כבר נפסק כי אין לצפות כי בעת הדיווח בחדר המיון כי ימסור התובע פירוט מלא של נסיבות התרחשות התאונה שכן מטרת הביקור הינה קבלת טיפול רפואי דחוף או אחר ומטבע הדברים המידע הנחוץ למטפל הינו מוגבל כאשר נסיבות התרחשות התאונה אינן רלוונטיות. כך גם נסיבות התאונה מוצאות את הפירוט העובדתי בתצהירה של התובעת ובתצהיר בעלה, מר ל. ג., הנתמכים במפורט בדו"ח הועדה הרפואית שהוגש למוסד לביטוח לאומי ביום 2.2.16 ובחוות דעתו של המומחה מטעמה, באופן שיש בו להרים את הנטל הראייתי הנדרש. מנגד לא מצאתי במסמכים שהציגה הנתבעת כל נתון שיש בו לסתור את גרסת התובעת ביחס לנסיבות התאונה וסיבת הנפילה.
לאור האמור אני מקבל את גרסת התובעת כי התאונה התרחשה בעת שהייתה בחדר הקירור של המעדנייה לאחר שהחליקה על שלולית מים שהיתה על הרצפה. בהינתן נסיבות אלה, יש לבחון את אחריות הנתבעת להתרחשות התאונה.
לפי טענת התובעת היא נשלחה לבצע את עבודתה בחדר הקירור ע"י מעסיקתה שידעה על קיומה של תקלה הגורמת לנזילה וכתוצאה מכך החליקה על הרצפה הרטובה. לפי טענת התובעת הנתבעת נמנעה מלהגיש תצהירי עדות ראשית מטעמה, ועל כן אינה מכחישה את טענותיה העובדתיות של התובעת כי לא דאגה למניעת הרטיבות וההחלקה במקרר שנוצרה כתוצאה מתקלה שבאחריותה.
מתיאור התאונה לפי עדות התובעת בדו"ח האירוע עולה כי "בעת לקיחת סחורה למחלקה במקרר גבינות חלב החליקה על הרצפה ונפגעה ברגלה". במקום המיועד לתיאור הגורם המשוער נכתב "רצפה רטובה". דו"ח זה נחתם ע"י מנהל המשמרות אשר ראה את התובעת על רצפת חדר הקירור כפי שמצוין במסמך עצמו.
עפ"י המפורט בגירסת הנתבעת "סביר להניח שחדר קירור מטיבו יוצר לחות וייתכן שהרצפה לחה או רטובה", אך עם זאת הנתבעת אינה טוענת כי היה נהוג לבדוק באופן סדיר את הרצפה בחדר הקירור למרות שהיה ידוע על רטיבות שנגרמת מדי פעם. כך גם לא נטען כי היה בחדר הקירור אמצעי אזהרה לגבי רטיבות אפשרית באותו מקום או כי הונחו פסים למניעת החלקה או אמצעים אחרים להפחתת הסיכון.
אין מחלוקת שמוטל על הנתבעת בתור המעביד של התובעת להבטיח שמקום העבודה ותנאי העבודה יהיו בטוחים, לדאוג לקיום וביצוע נוהלי העבודה ולהקפיד על תדרוך כראוי של העובד כיצד לבצע את עבודתו. כמו כן אין חולק כי על המעביד לנקוט באמצעים סבירים הנדרשים על מנת להרחיק סכנות שניתן לצפות מראש על רקע אופי העבודה ומיקומה ובפרט כאשר עלותם נמוכה מתוחלת הנזק. לפיכך משקבעתי כי היה ביכולתה של הנתבעת למנוע את הסיכון או לצמצמו ע"י נקיטת אמצעים פשוטים וזולים למניעת ההחלקה גם בסביבה רטובה יש לראותה כמי שהפרה חובתה כלפי התובעת.
לאור האמור אני קובע כי הנתבעת התרשלה במילוי חובותיה כמעסיק וכמי שמחזיקה בחדר הקירור לדאוג לכך שלא תהיה רטיבות, שיהיה פיקוח סביר והעובדים הנדרשים להיכנס ולצאת במהלך יום העבודה לא יחליקו וייפגעו. כך גם שוכנעתי כי קיים קשר סיבתי בין התרשלות הנתבעת לאירוע תאונ העבודה שנגרמה כאמור עקב מפגע שהיוו סיכון ומכשול לעובדים בחדר הקירור מהפן העובדתי והמשפטי.
לא ראיתי מקום להטיל על התובעת אשם תורם בשיעור כלשהו. התובעת ביצעה את עבודתה ולא התרשמתי כי הפעילה שיקול דעת עצמאי בניגוד להנחיות והוראות המעביד או כי פעלה בדרך מסוכנת. הלכה פסוקה היא כי יש לנהוג במשורה בהטלת אשם תורם על תובעת שנפגעה בתאונה תוך כדי ביצוע עבודתה. אין לצפות מהתובעת שהיתה שקועה בביצוע עבודתה בעת כניסתה ויציאתה מחדר הקירור עם מגשי הסחורה לבחון את רצפה חדר הקירור בכל צעד שעשתה, גם אם מדובר בנסיבות בהן ניתן לצפות מהתובעת להיות מודעת לאפשרות של החלקה ממים בחדר קירור שהינו מפגע שבאחריות המעביד.
שאלת הנזק
מומחה בית המשפט ד"ר רונן קרפ קבע כי נותרה לתובעת נכות צמיתה כתוצאה מהחבלה מתאריך 6.11.13 בשיעור 5% עפ"י סעיף 29(6)(I-II) בגין פגיעה בעצב הפראונלי השטחי משמאל. בנוסף מציע המומחה ד"ר קרפ לקבוע לתובעת נכויות זמניות בשיעור 100% למשך חודשיים מיום 6.11.13 ו- 100% נוספים למשך חודשיים מיום 5.3.15.
בחוות דעתו מתאר המומחה ד"ר קרפ כי התובעת מתלוננת על כאבים בקרסול וירידה בתחושה בדף הרגל וכן מתקשה בהליכה על קרסול שמאל. בבדיקה הגופנית לא הודגמה הגבלה בתנועת הקרסול, ללא רגישות למימוש על פני הפטישונים וללא רגישות לאורך ובהנעת הגישים. טווח תנועות קרסול מלאות: פלנטרפלקציה 45 מעלות, דורזיפלצקציה 10 מעלות, ללא הגבלה או כאב בהנעת המפרק התת טאלרי. נמצאה ירידה בתחושה בעיצבוב פראונלי שטחי. כמו כן מציין המומחה ד"ר קרפ צלקת ניתוחים באספקט חיצוני לא רגישה ולא מכערת. על סמך ממצאי בדיקתו מסכם המומחה ד"ר קרפ מסקנתו וקובע כי מדובר בשבר ללא תזוזה בפטישון חיצוני שטופל שמרנית ללא הטבה ולאחריו בעקבות תלונות מרובות הוחלט על ביצוע ניתוח להטרית הגיד הפראונלי וכריתת שביב עצם אשר לחץ על הגידים. אחד הסיבוכים מניתוח מסוג זה הוא ירידה בתחושת העיצבוב פראונלי שטחי כאשר אין עדות לפגיעה נוספת למעט מקרה זה.
הנתבעת נסמכת ידיה על חוות דעתו של מומחה בית המשפט אשר לפי גישתה הותיר רושם מהימן ומקצועי ביותר והשיב על כל השאלות שהוצגו לו בחקירתו הנגדית.
מנגד חולקת התובעת בסיכומיה על קביעותיו של המומחה ד"ר קרפ ומבקשת לקבוע את שיעור הנכות הרפואית הצמיתה בהתבסס על הערכת המומחה מטעמה. לגישתה, עדותו של ד"ר קרפ עוררה מספר תהיות לגבי המסקנות המפורטות בחוות דעתו וכך היא מדגימה כי בדיקתו ומדידת טווחי התנועה של הקרסול הפגוע אינה תואמת את ממצאי המומחה מטעם התובעת ולא את ממצאי הוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. ד"ר קרפ קבע בנחרצות בחוות דעתו כי "אין הגבלה" בטווח התנועות של הרגל אך בדיון התברר כי קיימת הגבלה קלה (עמ' 4, שורות 30-33 ועמ' 5 שורה 1 לפרוטוקול). ד"ר קרפ נמנע מלציין עובדה זו בחוות דעת ובכך מנע מבית המשפט את התמונה הרפואית המלאה כל שכן כאשר הממצא בדבר קיומה של הגבלה נתמך בבדיקה של הוועדה הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי והיא תואמת את התלונות של התובעת כפי שעולה מהתיעוד הרפואי ומתצהירה. נקודה נוספת שעלתה בעדותו של ד"ר קרפ לפי טענת התובעת, נוגעת לבדיקת התובעת בעת שהיתה יחפה, שעה שלפי הסבריו הנכות שקבע משפיעה על ההליכה עם נעל (עמ' 12 שורות 16-19 ועמ' 13 שורות 9-10 לפרוטוקול). נתון זה מסביר מדוע לא צוין בבדיקתו של ד"ר קרפ כי קיימת בעיה בתבנית ההליכה של התובעת כפי שניתן להיווכח מהחומר הרפואי ומתצהירה ומתצהיר בעלה של התובעת (סעיפים 21 ו- 7 בהתאמה). מעדותו של ד"ר קרפ ניכרת השפעתה של הנכות העצבית שמצא על ההליכה עם נעליים כיוון ש"באזור הזה יש חשיבות כי אנו נועלים נעל" ותואמת את תלונותיה ואי יכולתה לדרוך על רגל שמאל בעת שהיא נועלת נעליים (עמ' 12 שורות 16-17 לפרוטוקול). עניין נוסף עליו מבקשת התובעת לתת את הדעת הוא קביעתו של ד"ר קרפ כי הצלקת אינה מכוערת בניגוד לקביעותיהם של מומחה התובעת והמוסד לביטוח לאומי.
לאור כל האמור מבקשת התובעת לאמץ את ממצאיו וקביעותיו של המומחה מטעמה ד"ר גורן. מומחה בית המשפט ד"ר קרפ מתייחס בחוות דעתו לאבחנתו של ד"ר גורן ביחס להגבלה בתנועות הקרסול, ולדידו, בבדיקה שנערכה על ידו נמצא טווח תנועות תקין וייתכן כי חל שיפור בחלוף הזמן של כשנה בין הבדיקות. ד"ר גורן לא התייחס לירידה בתחושה בעיצבוב הפרואנלי השטחי שאומתה בבדיקה הקלינית ובממצאי בדיקת ה- EMG. כך גם אין התייחסות בחוות דעתו של ד"ר ארבל לפגיעה העצבית בעצב הפראונלי השטחי (לא הסורלי).
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, שמעתי את חקירתו הנגדית של המומחה ד"ר קרפ ובחנתי את מכלול החומר הראייתי שהונח בפני, אני קובע את נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה בשיעור של 5% לפי קביעת מומחה בית המשפט.
איני מקבל את טענות התובעת היוצאת כנגד גישתו והערכתו המקצועית של המומחה ד"ר קרפ באופן בו קבע את שיעור נכותה הצמיתה של התובעת. המומחה ד"ר קרפ התבקש בחקירתו לתאר כיצד ביצע את בדיקת טווחי התנועות של הקרסול ולדבריו "רואים את החולה בחדר הבדיקה מתהלכת, בשכיבה על המיטה ופרקדן" תוך שימוש במכשיר גוניומטר לטווח של 90 מעלות ולאחר מכן הבדיקה מתבצעת לפי הזכויות בהסתמך על הנסיון (עמ' 2 שורות 23, 27-28 לפרוטוקול). בהמשך לתשובתו נשאל המומחה כיצד ראה את התובעת מתהלכת על קרסול שמאל ולכך השיב "אני מבקש להוריד נעליים ואני מבקש לראות אותה מתהלכת בחדר הבדיקה" ולפי ממצאיו התובעת "מתהלכת ועומדת על קצות הבהונות והעקבים" (עמ' 3 שורות 6-10 לפרוטוקול). המומחה מאשר בעדותו כי תבנית הליכה המודגמת בצורה שאין דריכה על כף רגל שמאל אינה תבנית תקינה אך לא נרשמה בחוות דעתו התייחסות להליכתה של התובעת או לשינוי כלשהו או לתבנית הליכה לא תקינה (עמ' 3 שורות 8-21 לפרוטוקול). יחד עם זאת המומחה חזר והדגיש בחקירתו הנגדית כי "בזמן בדיקתי לא ראיתי תלונה או צורת הליכה שונה מהנורמה. [...] מצאתי צורת הליכה תקינה" (עמ' 8 שורות 8, 12, 17 לפרוטוקול). כמו כן מוסיף המומחה כי בבדיקת הדימות MRI לא אובחנה פגיעה גרמית או ברקמות רכות והתעצמות הכאבים הופיעה רק לאחר הניתוח (עמ' 12 שורות 10-11 לפרוטוקול).
בהמשך חקירתו מפרט המומחה ד"ר קרפ כי לפי ממצאי בדיקתו ישנה פגיעה בעצב התחושתי ללא טינל חיובי אשר עשויה להפריע לתובעת בעת ההליכה ובנעילת נעליים אך בעת הבדיקה הוא לא הבחין בהפרעה בתבנית הליכה ומדובר בתופעה שכיחה בניתוח קרסול (עמ' 12 שורות 14, 19, 23, 26 לפרוטוקול). כמו כן מאשר המומחה כי בהנחה שתבנית ההליכה היתה לא תקינה מצופה היה שתמצא התעבות עור מתחת לראשי מסרקים, קלוסיטיפלנטרי וקיצור גיד האכילס, כך שלפי ממצאיו לא היתה מניעה לדרוך באופן רגיל על כף הרגל (עמ' 13 שורות 11-19 לפרוטוקול).
לאור תשובותיו נשאל המומחה ד"ר קרפ האם בהנחה שהיא לא הייתה עוברת את הניתוח וכפי שהיא טופלה סביר שלא היה פגיעה בעצב התחושתי, ועל כך השיב בחיוב (עמ' 13 שורות 1-3 לפרוטוקול). בהקשר זה מבקשת התובעת להבהיר כי הנתבעת ביקשה את התייחסותו של ד"ר קרפ לניתוח שעברה וסיכויו של הניתוח, אולם מדובר בשאלה שאינה רלוונטית לענייננו הואיל וד"ר קרפ קבע בחוות דעתו כי הנכות שנותרה הינה כתוצאה מהתאונה ואין חולק שהניתוח בוצע לאור פגיעתה בתאונת העבודה ולא מגורם אחר, וכפי שהדבר מוצא תימוכין בתיעוד הרפואי.
נוסף על האמור מתאר המומחה ד"ר קרפ בחקירתו כי בדק ומדד את הצלקת הניתוחית ומצא כי אינה מכערת בשל מיקומה המוסתר בהשוואה לצלקת במצח לשם הדוגמה, או צלקת היפרטרופית או קלואידית צלקת עם פיגמנטציה ורחבה וטינל חיובי על הצלקת (עמ' 10 שורה 26 ועמ' 11 שורות 2-3 לפרוטוקול). הסבר זה של המומחה ד"ר קרפ מקובל עלי ולא מצאתי להתערב במסקנתו לעניין הצלקת.
כלל ידוע הוא כי בית המשפט לא יטה להתערב בקביעות שבחוות הדעת מומחה שמינה מטעמו, אך בהיותו הפוסק האחרון רשאי ואף חייב להעביר תחת שבט ביקורתו את חוות דעתו של המומחה שכן עדות המומחה מטעם בית המשפט אינה אלא ראיה מתוך מכלול הראיות. בית המשפט רשאי לסטות מחוות דעת כאשר ממכלול הראיות עולה כי המסקנות בחוות הדעת נסמכו על עובדות בלתי מהימנות, או כאשר המומחה מסיק מן העובדות המונחות בפניו מסקנה שגויה בדבר שיעור הנכות הרפואית או בדבר הקשר שבינה ובין התאונה.
איני סבור כי נסיבות אלו מתקיימות בענייננו והתרשמתי ממקצועיותו של המומחה ד"ר קרפ אשר חוות דעתו עמדה במבחן החקירה הנגדית ומהרושם המהימן שהותיר בעדותו. המומחה פירט בחוות הדעת את הבדיקות הקליניות שביצע לתובעת, עליהן נחקר ארוכות ועדותו לא נסתרה. יש לזכור כי מדובר במומחה אובייקטיבי שמונה ע"י בית המשפט, מומחה בעל ניסיון בתחום האורתופדי אשר עשה כמיטב יכולתו להבהיר את המסקנה אליה הגיע בחוות הדעת בדבר הנכות הצמיתה שנגרמה לתובעת כתוצאה מהתאונה.
על כן ובהתאם להלכה לא ראיתי סיבה שלא לאמץ את קביעת מומחה בית המשפט ד"ר קרפ ואני קובע כי נגרמה לתובעת נכות לצמיתות בשיעור 5% כתוצאה מהתאונה.
נכות תפקודית
באשר לנכות התפקודית, התובעת טוענת כי למעשה נכותה גבוהה בהרבה מזו שקבע המומחה. לפי עמדתה, במועד התאונה היתה בתחילת דרכה התעסוקתית, ילידת 1991 בת 22 במועד התאונה ונפגעה 20 ימים לאחר תחילת עבודתה טרם מימשה את הפוטנציאל התעסוקתי שלה. בשל הפגיעה הקשה שאינה מאפשרת לה לדרוך על דף הרגל ומונעת ממנה לחזור בצורה סדירה לשוק העבודה ולאור הפגיעה העצבית ממנה היא סובלת עפ"י קביעתו של מומחה בית המשפט, ישנה השלכה תפקודית משמעותית. התובעת מבקשת לעמיד נכותה התפקודית בשיעור של 35%.
הלכה היא כי נכות רפואית אורתופדית משקפת, בדרך כלל, אל נכון את מידת הפגיעה בכושר התפקוד אלא אם כן קיימות נסיבות חריגות (ע"א 3049/93 סימא גירוגיסיאן נ' סייף רמזי, נב(3) 792 (1995)). קביעת הנכות התפקודית נעשית על בסיס מכלול שיקולים שיש בהם להשליך על תפקודו והגריעה בכושר השתכרות הנפגע בנסיבות המקרה ולרבות גילו, השכלתו ועיסוקו לפני התאונה ולאחריה בשים לב ליכולת של הנפגע לעסוק באותו המקצוע בו עבד קודם לתאונה.
בהתחשב במכלול הנתונים כפי שהונחו בפני ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים ושמעתי עדותו של מומחה בית המשפט לעניין זה, אני סבור שנגרמה לתובעת בעקבות התאונה פגיעה תפקודית בשיעור של 5% השווה לשיעור הנכות הרפואית הצמיתה.
סכומי הנזק
הפסד שכר לעבר
התובעת מבקשת לחשב את הפסד השכר לעבר לפי שכר ברוטו בסך של 5,500 ₪ המהווה את שכרה אילו עבדה חודש מלא אצל הנתבעת. המוסד לביטוח לאומי חישב שכרה של התובעת במועד התאונה ע"ס 4,540 ₪ על בסיס שכר מינימום כערכו דאז מאחר והתובעת עבדה תקופה של 20 ימים אצל הנתבעת עובר למועד האירוע. הנתבעת נסמכת על קביעת המוסד לביטוח לאומי לעניין בסיס השכר.
אשר לתקופת אי-הכושר טוענת התובעת כי בשל הטיפולים רפואיים והניתוח שנאלצה עבור היתה בתקופת אי-כושר מלא עד ליום 1.1.16 וכי בתקופה זו הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי במשך 26 חודשים. החל ממועד זה התובעת לא שבה לכושרה ובשל מגבלתה לא הצליחה לחזור למעגל העבודה לתקופה של 24 חודשים והחישוב לצרכי פשרה ייערך לפי נכות תפקודית בשיעור של 35%, ובסכום של 246,950 ₪.
הנתבעת מצדה מתבססת על אישורי המחלה שצירפה התובעת (תעודות רפואיות לנפגע בעבודה) מהם עולה כי התובעת לא עבדה מיום התאונה ועד ליום 5.12.15 במשך שנתיים, ובהתאם לחישוב המוצע על ידה לפי שכר של 4,540 ₪ מציעה סכום של 108,960 ₪. לחילופין טוענת הנתבעת כי כשמדובר בתקופה כה ארוכה היה על התובעת לצמצם את הנזק בדרך של מציאת עבודה אחרת ולכן יש להעריך את הפסד השכר לתקופה מרבית של חצי שנה בסך של 27,000 ₪.
אני סבור כי בנסיבות העניין זכאית התובעת להפסדי שכר לעבר בהתאם לתקופת אי-הכושר מיום התאונה 6.11.13 ועד ליום 31.12.15, בהתאם לדו"ח הועדה הרפואית מתאריך 2.2.16, אישורי המחלה, התעודות הרפואיות, סיכומי הביקור ומכתבי השחרור שצירפה התובעת – ולפי בסיס שכר מינימום עדכני חודשי של 5,300 ₪ ובסכום של 132,500 ₪.
הפסד שכר בעתיד
התובעת מבקשת לייחס משקל לגילה הצעיר ולעובדה שהחלה דרכה התעסוקתית ונפגעה 20 ימים לאחר שהחלה את עבודתה ולפיכך לחשב את הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק שהינו 10,208 ₪. לפי החישוב המוצע ע"י התובעת בהתבסס על נכות תפקודית בשיעור 35% ומקדם היוון עד גיל 67 להעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך 1,008,205 ₪. לסכום זה מבקשת התובעת להוסיף הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים בשיעור של 12.5% ובסך 126,025 ₪
מנגד טוענת הנתבעת אין מקום לחישוב אקטוארי נוכח שיעור הנכות שנקבע לתובעת של 5%. התובעת לא פנתה לשיקום חרף זכותה על פי חוק הביטוח הלאומי ולא הצביעה על ניסיון למצוא תעסוקה ומוצע לפסוק פיצוי גלובאלי בסך של 30,000 ₪ הכולל הפסדי פנסיה.
בנסיבות שבפניי בחרתי לפסוק לתובעת פיצוי גלובאלי בסך של 100,000 ₪ בתוספת הפסדי פנסיה בסך של 12,500 ₪.
עזרת צד ג' לעבר ולעתיד
לפי טענת התובעת מדובר בפגיעה קשה בקרסול שמאל שבעטיה נזקקה לטיפולים רפואיים ממושכים ועברה מסכת ייסורים המתועדת במסמכים הרפואיים. בתקופת ההחלמה נעזרה בבני משפחתה ובשל אופי פגיעה הצריכה את סיוע המשפחה בעזרת הטיפול בשתי בנותיה הקטינות וכפי שעולה מתצהירה הנתמך בתצהיר בעלה. לאר האמור מבקשת התובעת לפצותה בגין ראש נזק זה בסך גלובאלי שלא יפחת מ- 100,000 ₪.
הנתבעת טוענת כי אין כל יסוד לפסוק עבור עזרת צד ג' לעתיד לאור חקירת מומחה בית המשפט ומציעה לפסוק לתובעת סכום של 20,000 ₪ עבור עזרת צד ג' לעבר.
בהתחשב בנכויות הזמניות ובשיעור נכותה הרפואית הצמיתה של התובעת ובמכלול הנתונים לרבות התרשמותי מעדותו של מומחה בית המשפט כי מצבה של התובעת יציב ולא הובאה אינדיקציה להחמרה בעתיד, אני פוסק לתובעת בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד פיצוי גלובלי בסך של 30,000 ₪.
הוצאות רפואיות וניידות
התובעת טוענת כי אין בהחזר הוצאותיה הרפואיות מכוח ההכרה בתאונה כתאונת עבודה כדי לכסות את מלוא הוצאותיה לרבות ההוצאות הנלוות לטיפולים לרבות נסיעות, דלק וחניה. הקבלות שנשתמרו בידי התובעת צורפו לתיק המוצגים אך אין בהן כדי לכלול כל ההוצאות ועל כן מבקשת התובעת לפסוק לה הוצאות סבירות על דרך אומדנה ובסך גלובאלי של 50,000 ₪.
מנגד טוענת הנתבעת כי התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי וכל הוצאה רפואית מכוסה ע"י המוסד לביטוח לאומי או קופת החולים ועל כן אין מקום לפיצוי בראש נזק זה. זאת בפרט לטענתה כאשר התובעת נמנעה מלשאול את מומחה בית המשפט בחקירתו האם בעתיד יהא עליה לעבור טיפולים רפואיים שעלותם אינה מכוסה ע"י סל הבריאות והמוסד לביטוח לאומי.
אני פוסק לתובעת באופן גלובאלי סך של 30,000 ₪.
כאב וסבל
לפי טענת התובעת בעקבות התאונה נאלצה לעבור תקופת טיפולים ממושכת וניתוח של הקרסול ובגין הפגיעה הקשה היא אינה מסוגלת לחזור לתפקד בבית ולשוב למעגל העבודה עד היום. אופי הפגיעה והניתוח שנאלצה לעבור, תקופת השיקום והטיפולים, לצד ההגבלה הקשה בקרסול בחי היום יום מעצימה את הכאב והסבל מהם היא סובלת. בהתחשב בנסיבות המקרה יש לשקף את הנזק האמיתי שנגרם לתובע ולפצותה בגין ראש נזק זה סכום שלא יפחת מ- 200,000 ₪.
הנתבעת מציעה, מצדה, סכום של 30,000 ₪ עבור רכיב כאב וסבל.
בהתחשב בכל האמור לעיל ובשים לב לתהליך שעברה התובעת לאחר התאונה, הניתוח והסבל שהיה מנת חלקה ולתקופות אי-הכושר בהן לא היתה מסוגלת לתפקד ולאור שיעור הנכות הצמיתה של 5% מצאתי לפסוק לתובעת בגין ראש נזק זה סכום של 30,000 ₪.
סוף דבר
התביעה מתקבלת באופן זה שלסילוק סופי ומוחלט של התביעה תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:
הפסדי שכר לעבר -132,500 ₪
הפסדי שכר לעתיד -100,000 ₪
הפסדי פנסיה - 12,500 ₪
עזרה צד ג' עבר ועתיד -30,000 ₪
הוצאות רפואיות וניידות -30,000 ₪
כאב וסבל -30,000 ₪
סה"כ -335,000 ₪
מסכום זה יש לנכות את תגמולי המ.ל.ל. ששולמו לתובעת.
בנוסף תישא הנתבעת בהוצאות אגרת משפט, עלויות חוות דעת מומחה התובעת, חלקה בשכ"ט מומחה בית המשפט וכן שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שנפסק בצירוף מע"מ. סכומים אלו יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.
ניתן להגיש פסיקתא לחתימתי.
ניתן היום, י"ח אלול תש"פ, 07 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.
