ג. נ' עיריית בת ים

1.העתירה הוגשה ביום 28.8.18 והוגשה שנית ביום 3.10.18. דיון ראשון בעתירה 3.2.19. בסיומו נקבעה ישיבה נוספת ליום 26.6.19. בתום הדיון ביום 26.6.19 הוצעה הצעת פשרה שנדונה אצל הצדדים במשך מספר חודשים. המו"מ לא צלח וביום 22.12.19, על גבי הודעת ב"כ המשיבה בהקשר זה, נקבע כי העתירה עוברת למסלול של כתיבת פסק דין.

2.הסעדים המבוקשים בעתירה – מתן פסק דין הקובע כי החוב הנטען על ידי המשיבה, כלפי העותר, ושרשום בספריה, על פיו פתחה בהליכי מימוש בתיק הוצל"פ 526389-06-18, התיישן; כנגזרת מכך – להורות למשיבה לחדול מלנקוט כל הליך גביה מכל סוג כלפיו.

3.החוב הנטען – כעולה מתשובת המשיבה ומדברי ב"כ העותר בישיבת יום 3.2.19 (שם, עמ' 1 ש' 11-10 לפרו'), החוב הנטען הוא חוב העותר בגין מיסי עירייה, לרבות ארנונה, בגין החזקתו בחנות ברח' רוטשילד 27 בת ים לתקופה מיום 1.4.89 ועד ליום 30.6.99. עם זאת, לגבי חלק מהחוב, לתקופה שעד 12.9.91, הוגשה בשנת 1991 תביעה בה ניתן פסק דין (26.1.92) בגינו פתחה המשיבה בהליכי גביה (17.3.92). לפיכך, יתרת החוב, מושא העתירה, היא לתקופה שהצטברה מיום 2.9.91 ועד 30.6.99 בסך של 809,037 ₪ (ס' 4, 7 לתשובת המשיבה).

4.בפי העותר טענות להתיישנות ולשיהוי וטענות נוספות. אין בפיו טענה לגבי עצם החוב.

לטענתו, תוך הפניה לס' 3, 5 לעתירה, המועד בו התקבלה אצלו הדרישה הראשונה לתשלום החוב הנטען היתה ביום 15.8.17, על סך של 876,085.12 ₪. לדבריו, עד למועד זה, לא פנתה אליו המשיבה בכל דרך ולא דרשה את תשלום החוב. דרישה שניה לתשלום החוב נשלחה אליו ביום 13.3.18. משאלה הם פני הדברים – התיישנה התביעה (ס' 2, 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958).

5.משהחוב הנטען בגין התקופה בה החזיק העותר בחנות התגבש ביום 30.6.99, ומשהדרישה לתשלום, הראשונה הנטענת על ידי המשיבה, נשלחה ביום 1.8.06 (ס' 7.1 לתשובת המשיבה), למעלה מ-7 שנים מהתגבשותו, החוב התיישן, אף אם תאמר שיש בדרישה האמורה, וספק בעיניי הדבר, כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות. ברם, כך המשיבה, העותר הודה בקיומו של החוב בפנייתו אליה במכתב, נספח 9 לתשובה. לטענתה, במכתב זה, שנכתב בשנת 2011, מאשר העותר קיומו של החוב הנטען ומבקש התחשבות במצבו ובכך גרם למניית תקופת ההתיישנות מחדש. משהתביעה הוגשה בתוך 7 שנים מיום ההודאה, היא לא התיישנה.

6.בתשובה, העותר לא מתכחש למכתב אף לא לתוכנו. עם זאת, כך העותר, המכתב מכוון לחוב שהצטבר נגדו בתיק ההוצל"פ שנפתח נגדו בגין פסק הדין מיום 26.1.92, בנוגע לחוב שהצטבר עד יום 12.9.91 (להלן: "החוב הפסוק") ולא בגין החוב הנטען. משכך, לגישתו, אין במכתב משום הודאה בחוב מושא העתירה וההתיישנות בעינה.

7.ס' 9 לחוק ההתיישנות קובע, כי במקרה שנתבע הודה בכתב או לפני בית המשפט בקיום זכותו של התובע, יתאפס מרוץ ההתיישנות ותחל מנייתו מחדש מיום ההודאה (טל חבקין, התיישנות, עמ' 195). הלכה היא, כי טענה זו יכול נתבע להעלותה כנגד הליכי גביה של הרשות, גם במעמדו כעותר, בעתירה מנהלית נגד דרישת חוב המופנית אליו. את זאת עשה העותר במקרה שלפנינו.

8.על מנת להקים מחדש את מרוץ ההתיישנות, מכוח ס' 9 הנ"ל, על ההודאה בכתב להיות ברורה ומפורשת הן מבחינה הצורה הן מבחינת התוכן. נדרש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע' כלומר, בקיום הזכות אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיומן של כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות ונדרש שבהודאה עצמה יכללו כל היסודות הדרושים כדי לבסס את הזכות הנתבעת (ע"א 1017/91 פסח נ' הכפר הירוק; 1.4.96, להלן "פרשת פסח"). בפרשת פסח נפסק, כי התשובה לשאלה אם מסמך בכתב יכול להיחשב מבחינת צורתו ותוכנו הודאה המבטלת התיישנות תימצא בראיות חיצוניות לגבי מהותו של המסמך, הנסיבות בהן נכתב והצורך אותו הוא נועד לשרת. בית המשפט נדרש להבין מן ההודאה באיזה מערך עובדתי או משפטי הודה הנתבע. שאלה זו היא עובדתית באופייה ותוכרע על סמך מכלול נסיבות העניין ורק הודאה ברורה בעובדות המעניקות לתובע זכות מהותית תקיים את התנאי (טל חבקין, התיישנות, שם עמ' 197).

על כך שההודאה צריכה להיות 'ברורה ומפורשת בקיום 'הזכות' ניתן ללמוד מסעיף 833 להצעת חוק דיני ממונות שאמור להחליף את ס' 9 לחוק ההתיישנות:

"מירוץ תקופת ההתיישנות של תביעה יושעה, כאשר הצדדים לתביעה הם צדדים מקוריים, כל עוד מתקיימת אחת מעילות ההשעיה כמפורט להלן...

(9) התובע נמנע מלהגיש תובענה משום שהנתבע הודה במפורש, לרבות לפני בית משפט, בזכות נושא התביעה...".

בדברי ההסבר הודגש כי הוראה זו חוזרת על העיקרון הקבוע בדין הקיים, ולפיו הודאה של הנתבע בקיום זכותו של התובע משעה את מרוץ ההתיישנות עד ליום ההודעה. עם זאת נדרש, כי ההודאה תהיה מפורשת משום שההסדר הקיים מעלה שורה של שאלות סבוכות באשר לתחולתה של ההודאה מבחינת חיובים וחייבים, ועוד.

9.הנטל להוכיח את כל אלה, את כל תנאיו של ס' 9 לחוק ההתיישנות, מוטל על כתפי הטוען לקיומו (ע"א (ת"א) 2946/03 קל וחומר בע"מ נ' מנורה, פד התשס"ד(2) 488; טל חבקין, שם, עמ' 199).

10.על רקע הלכות אלה נפנה ונבחן את צורתו ותוכנו של המסמך עליו נסמכת המשיבה. לשם כך נביא אותו, בשלמותו, בנוסחו המלא:

"לכבוד עיריית בת ים והוועדה

אני ר.ג. מס' זהות xxx

מבקש מכבוד הוועדה להתחשב במצבי הכלכלי וגם הבריאותי לפני כ-15 שנה סגרתי עסק עם חובות כבדים מאוד ומאז לא הצלחתי בכול מה שעשיתי עבדתי במשך כל הזמן כשכיר עם 3 ילדים והתפרנסתי בקושי רב לפני כ-3 שנים הבן שלי .... נפגע בצורה קשה מאוד (מצורף מסמכים) במשחק כדור רגל ומאז אני התמוטטתי גם מבחינה כלכלית וגם בריאותית גם אני וגם אשתי הבן שלי מטופל ע"י רופאים בכול הזמן הזה מצבו הבריאותי לא טוב ואנחנו כול הזמן מסתובבים סביב הילד עקב מצבי הבריאותי הקשה כתוצאה מהפציעה של הבן אני עובד נכון להיום בחצי משרה וכך גם אשתי מצבי בכי רע מאוד אני מבקש ממכם בכול לשון של בקשה בבקשה לעזור לי היו לי ולאשתי הרבה תיקים בהוצאה לפועל והרבה מהם נסגרו כצותאה (כך במקור ש' ש') ממצבי הרבה אנשים עזרו לנו גם רשויות וסגרו לנו את החובות. אני מבקש שוב פעם בבקשה לעזור למשפחתי מצבי הבריאותי בכי רע (מצורף חוות דעת) ועד היום אף גורם לא עוזר לנו במצבו בתודה משפחת ג.".

11.המכתב האמור, המופנה למשיבה, אינו נושא תאריך. עם זאת, מציין הוא אירוע מצער שקרה לבנו של העותר כשלוש שנים לפני כתיבתו. מהצרופות למכתבו (קטעי עיתונות וחוות דעת פסיכיאטרית) אודות האירוע, אנו למדים שהוא קרה במאי 2007. מכאן, ואין כל ראיה המלמדת אחרת, ניתן לקבוע שהמכתב נכתב בסביבות מאי 2010 (ראה גם ב"כ העותר בישיבת יום 3.2.19 ש' 30-29 וב"כ המשיבה, שם, ש' 32).

במכתב הנדון, על פי לשונו, לא ניתן ללמוד על הודאה של העותר בקיום החוב מושא העתירה. ככל שניתן לדלות מהמכתב, וגם זה בספק, הודאה בקיום חוב, הדעת נותנת כי מכוונת היא לחוב בתיק ההוצל"פ מיום 26.1.92 (החוב הפסוק ש' ש'):

• נכון למועד האמור, ואין מחלוקת על כך, הופעלו נגד העותר הליכי הוצל"פ בגין פסק הדין מיום 26.1.92 (החוב הפסוק ש' ש'). אין גם מחלוקת כי ביום 19.7.06 חתם העותר על אישור מסירה – אזהרה חוזרת בתיק ההוצל"פ הנ"ל (ר' מוצג 4 למוצגי המשיבה). מנגד, אין בפנינו שום ראיה, כי העותר קיבל לידיו דרישה לתשלום החוב מושא העתירה, טרם כתיבת המכתב כך שמודעותו לחוב כלשהו שלו למשיבה הייתה, נכון לאותו מועד, לחוב הפסוק. אמנם, המשיבה מציינת בסעיף 7.1 לתשובתה לעתירה, כי נשלח לעותר מכתב דרישה מנהלי אודות החוב מושא העתירה, ביום 1.8.06, קרי כשנה לפני כתיבת המכתב, ברם לא הונחה לפניי הוכחה כלשהי שתלמד על קבלת המכתב בידיו אף לא הוכחה כלשהי אודות משלוחו. בנספח 5 לתשובתה מצרפת המשיבה את כל מכתבי הדרישה שנשלחו על ידה לעותר, כולם מאוגוסט 2014 ואילך. משכך, טענת העותר לפיה לא ידע על קיומו של החוב מושא העתירה לא נסתרה.

• במכתב מבקש העותר את התחשבות המשיבה במצבו הכלכלי והאישי (עקב האירוע הקשה לבן) ומציין "היו לי ולאשתי הרבה תיקים בהוצאה לפועל נסגרו כצותאה (צ.ל. "כתוצאה ש' ש') ממצבי הרבה אנשים עזרו לנו גם רשויות וסגרו לנו את החובות". לא מן הנמנע לפרש פניה זו כמכוונת גם לתיק ההוצל"פ שתלוי ועומד נגדו.

• בישיבת יום 3.2.19 טען ב"כ העותר, כי המכתב מתייחס לחוב הפסוק וכי הוא נכתב במשרדו של עו"ד רואש, שייצג את המשיבה בתיק ההוצל"פ, שאמר לו "תכתוב מכתב לוועדה אם אתה רוצה שיפסיקו את ההליכים בחוב הקטן". ב"כ המשיבה אישרה, באותה ישיבה, כי עו"ד רואש אכן ייצג את המשיבה בתיק האמור.

  הגם שהנטל להוכיח את תנאי ס' 9 לחוק ההתיישנות מוטל על המשיבה, ביקש ב"כ העותר להזמין את עו"ד רואש על מנת להוכיח את טענתו. נעניתי לבקשתו. בישיבת יום 26.6.19 התייצב עו"ד רואש לעדות ואישר שביום 17.8.06 הגיע אליו העותר בפעם הראשונה והבטיח להביא לו אישורים על חובות גדולים שיש לו; העותר שב אליו ביום 5.7.10 והביא את המכתב האמור "הוא בא איתו מוכן ולא כתב אותו לידי השאיר חו"ד פסיכיאטרית וקטעי עיתונות... אמרתי לו אעביר את זה לעירייה שינסו להמשיך לטפל בעניינו".

   

  עצם העובדה שהעותר פנה לעו"ד רואש שמטפל בגביית ה'חוב הפסוק' ולא ישירות לעירייה מחזקת את הטענה, כי המכתב נכתב בהתייחס לחוב זה ולא לחוב מושא העתירה. עו"ד רואש אף אישר בתשובה לשאלת ביהמ"ש "לאיזה חוב" התייחס המכתב, כי "אני כל הזמן התייחסתי לחוב שיש אצלי, שזה החוב בהוצל"פ. אליי לא העבירו חוב נוסף ולא דיברו איתי על חוב נוסף... אני טיפלתי רק בחוב הפסוק חד משמעית... הוא לא דיבר איתי מעולם על חובות נוספים, דיברתי איתו רק על תיק ההוצל"פ..." (ישיבת יום 26.6.19 עמ' 8-7 לפרו').

   

  12.המסקנה המתבקשת היא שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח כי במכתב הנדון יש הודאה בחוב וככל שיש כזו מכוונת היא לחוב מושא העתירה. מסקנה זו לא נפגמת רק משום שטענת העותר, כי עו"ד רואש אמר לו תכתוב את המכתב וכי הוא כתב אותו במשרדו של עו"ד רואש נסתרה ע"י עו"ד רואש.

   

  13.אשר על כן ובשים לב לאמור לעיל לא שוכנעתי, כי במכתב האמור הודה העותר בחוב מושא העתירה.

   

  14. בטרם סיום, בישיבת יום 3.2.19 הסכימה ב"כ המשיבה כי ככל שלא תימצא הודאה בחוב העתירה תידחה (עמ' 5 לפרו' ש' 28-26). את זאת ניתן ללמוד מפורשות, מתשובתה החיובית לשאלה "ברור שאם במכתב היה כתוב כותרת חוב הוצל"פ כך וכך לגבירתי לא היתה טענה". כך הם פני הדברים גם כאשר המסקנה היא שהמשיבה לא עמדה בנטל להוכיח אחרת.

   

  15. העתירה מתקבלת.

   

  ניתן בזה פסק דין הקובע כי החוב הנטען על ידי המשיבה, כלפי העותר, ושרשום בספריה, על פיו פתחה בהליכי מימוש בתיק הוצל"פ 526389-06-18, התיישן; כנגזרת מכך – מורה למשיבה לחדול מלנקוט כל הליך גביה מכל סוג כלפיו.

   

  הגם שהעותר זכה בעתירתו לא אזכה אותו בהוצאות.

  ניתנה היום, כ"ה טבת תש"פ, 22 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.