פסק דין
בפני בקשת ערעורו של המערער, הנתבע בתיק 31817-06-11, על החלטתו של כבוד הרשם, אבי כהן, מיום 27.12.11, שבה התנה את ביטול פסק הדין שניתן נגד המערער בהעדר הגנה בהפקדת 100,000 ₪ תוך 30 יום.
כבוד הרשם דחה את טענת המערער (המשתמעת) לביטול פסק-הדין מחובת הצדק ובחן אם יש לבטל את פסה"ד עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש.
במסגרת הדיון בביטול מחמת הצדק בחן הרשם באם בוצעה למערער מסירה כדין של התביעה.
שאלת חוקיות מסירת מסמכי התביעה:
המערער טוען כי מסירת מסמכי התביעה שעל-פיה ניתן פס"ד הינה בלתי חוקית ולא בוצעה בפועל כל מסירה כנטען. מטענה זו משתמעת טענה משפטית (שלא נטענה במפורש ע"י ב"כ הנתבע), לפיה יש לבטל את פסה"ד מחובת הצדק.
הרשם מסתמך על עדות השליח אשר מסר את מסמכי התביעה לנתבע שכן שוכנע מחקירתו כי אכן היה במקום, פגש את הנתבע ומסר לו את המעטפה ובה מסמכי התביעה. הרשם הנכבד העדיף את עדות השליח על-פני עדות הנתבע, שהכחיש את המסירה המוצהרת. לאחר שעיינתי בפרוטוקול אני מוצא כי קביעתו של הרשם מבוססת והגיונית, לפיכך אינני מוצא סיבה להתערב בשיקול דעתו של הרשם באשר להעדפת עדותו של השליח.
הפסיקה קבעה כי ככלל, לא תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של הערכאה הדיונית."כידוע, אין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים נדירים, כאשר הממצאים אינם מעוגנים בחומר הראיות או כאשר הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת". (ראה: עש"מ 2203/05 בני מדר נ' נציבות שירות המדינה (פורסם באתרים משפטיים)).
140286
לאחר שקבע כבוד הרשם כי מסמכי התביעה נמסרו כדין ובפועל, נדחתה טענת הנתבע (המשתמעת) לביטול פסק הדין מחובת הצדק, נבחנה השאלה אם יש לבטל את פסק הדין על-פי שיקול דעת בית המשפט.
שאלת ביטול פסה"ד עפ"י שיקול דעת ביהמ"ש:
כאשר דן ביהמ"ש בביטול במסגרת שיקול הדעת יבחן את סיבת המחדל וכן את סיכויי ההגנה, כאשר השיקול השני הינו המכריע.
למרות שלא מצא הרשם מקום לבטל את פסק הדין מחובת הצדק, החליט, לפנים משורת הדין, בנסיבות העניין ונוכח סכום התביעה הגדול, לבחון אפשרות של ביטול פסה"ד במסגרת שיקול הדעת ובמסגרת זו אף לבחון את טענות ההגנה לגופן.זאת, מתוך הנחה כי במידה וימצא כי הנתבע מצביע על טענות הגנה אפשריות שראוי לבררן, ירופא מחדלו בהוצאות הולמות.
הרשם הנכבד סבור כי טענת ההגנה העיקרית, ואולי היחידה של הנתבע, הינה כי התביעה מבקשת לחייב את הנתבע בתרופה כפולה בגין אותה הפרה של הסכם השכירות לגבי תקופת השכירות שבנדון: הן תרופה של תשלום דמי שכירות חוזיים מלאים והן תרופה של פיצוי מוסכם (דמי איחור בפינוי). כב' הרשם סבור כי טענה זו ראויה לבירור לאור זאת שקיים קושי משפטי/מושגי לכאורי בתביעה לתשלום שתי התרופות במצטבר, וקושי זה מצדיק מתן רשות להתגונן.
לפיכך, קבע הרשם כי פסה"ד יבוטל ותינתן לנתבע רשות להתגונן, בכפוף לשני תנאים מצטברים: 1) הנתבע ישלם לתובע הוצאות בסך של 10,000 ₪. 2) הנתבע יפקיד סך של 100,000 ₪ (רכיב דמי השכירות המשוערך), במזומן או בערבות בנקאית בקופת ביהמ"ש.
ערעורו של המבקש נדון סביב סכום ההפקדה ע"ס 100,000 ₪ בלבד.
דיון והכרעה
הרשם הנכבד קבע כי לא חל פגם בהליך מסירת מסמכי התביעה, קביעה אשר מצאתי נכונה וסבירה, ולכן אין מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק. מכך עולה כי, ביטול פסק הדין הינו במסגרת שיקול דעתו של בית המשפט, במסגרת החלטה המתבססת על שיקול דעתו ייתן בית המשפט את דעתו לשני מבחנים, סיבת המחדל בגינה לא התגונן המערער, וסיכויי ההגנה של המערער. יש לציין כי כאשר ביטול פסק הדין הוא במסגרת שיקול דעתו של הרשם, הוא רשאי להציב תנאים לביטולו בהתאם לתקנה 210 לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה " רשות להתגונן אפשר ליתן ללא תנאי ואפשר להתנותה בתנאים בדבר תשלום כספים לקופת בית המשפט, בדבר מתן ערובה, בדבר זמנו ודרכו של הדיון או בכל תנאי אחר, ככל אשר ייראה לבית המשפט או לרשם".
סיבת המחדל בגינה לא התגונן המערער:
המערער טוען כי הסיבה אשר בגינה לא התגונן הינה כי מסמכי התביעה לא הומצאו לידיו. אולם, לפי החלטת הרשם לעיל, אותה החלטתי לקבל, נקבע כי מסירת מסמכי התביעה בוצעה כדין ובפועל ביום 29.06.11. המערער לא העלה כל טענה נוספת באשר לסיבה בגינה לא הגיש בקשת רשות להתגונן ולא נראה כי יש סיבה ממשית המצדיקה את המחדל. למרות זאת, בחנתי את טענות ההגנה לגופן.