גבולות זכות הטיעון והתגובה והצורך בהם

לפנינו בקשת המבקשת כדלהלן:

בקשה ליתן למבקשת זכות תגובה לתגובת המשיב

כבוד בית הדין מתבקש בזאת ליתן למבקשת זכות תגובה לתגובת המשיב וזאת מהנימוקים כמפורט להלן:

1. תגובת המשיב טרם הומצאה לידי המבקשת, ולא ניתן לפתוח אותה בתיק הממוחשב.
2. בהתאם להחלטת כבוד בית הדין, מטעמים של צדק ושוויון קיימת למשיב זכות תגובה לבקשה.
3. בהתאם לכך ומאותם טעמים שפורטו בהחלטה מבקשת האישה כי תינתן לה זכות תגובה לתגובת האיש, בטרם תינתן החלטה לגופה של הבקשה לסתירת הדין.

בזיקה לאמור בסוף הבקשה נאמר תחילה כי בקשה זו שנשלחה למזכירות בית הדין בדואר האלקטרוני הגיעה לשולחננו למעשה רק לאחר שכבר ניתנה החלטה לגופה של הבקשה לסתירת הדין (כנראה בשל תקלת מחשב).

עם זאת לוּ היה מן הצדק להיעתר לבקשה היה מקום לעשות זאת גם לאחר שניתנה ההחלטה ולבטל את ההחלטה האמורה, אלא שאין מקום להיעתר לה וכפי שנבאר להלן.

נוסיף ונאמר עוד כי לוּ היה מקום שלא ליתן את ההחלטה טרם שתינתן למבקשת האפשרות להגיב לתגובת המשיב היינו נמנעים ממתן ההחלטה טרם שנורה על תגובה כאמור, אלא שלא היה מקום לכך.

המבקשת סבורה כי "מאותם טעמים שפורטו בהחלטה" – וכאן מדובר לא על ההחלטה שבבקשה לסתירת הדין אלא על ההחלטה שדחתה את בקשתה למחוק את תגובת המשיב – יש ליתן גם לה זכות לתגובה. במישור העקרוני חובה עלינו להבהיר כי משוואה זו אינה נכונה:

ה"טעמים שפורטו בהחלטה" הם:

[...] תקנות הדיון המורות כי בית הדין ידון בבקשה בלי לשמוע כל צד אינן מונעות מהמשיב להגיב לבקשה זו אלא פוטרות את בית הדין מלקיים דיון פרונטלי [...]

כך או כך אין התקנות מונעות מבית הדין לבקש תגובה, ועל דרך כלל במקרים שבהם שוקל בית הדין להיעתר לבקשה – יעשה זאת לאחר שיבקש תגובה מן הטעם הפשוט שבית הדין מצווה ב"שמוע בין אחיכם", ומאותו טעם של "שמוע בין אחיכם" ושל עקרונות היסוד של השוואת זכויות הצדדים פשוט הדבר שגם אין מקום למנוע מהמשיב להגיב, אפילו לא התבקש לעשות כן [...]

המסקנה אינה שיש לתת לה זכות לטעון לשלול זכות זו מהצד שכנגד – מסקנה שאין הדעת סובלתה והמנוגדת לעקרונות היסוד של עשיית צדק ומשפט, אלא ש"בלי לשמוע" לא בא אלא לייתר את הצורך בדיון פרונטלי, כאמור.

הרוצה בעשיית צדק מבין כי גם טענות הצד שכנגד ראויות להישמע. והרצון והבקשה להישמע [...] או לטעון בכתב תוך שזכות זו נמנעת מהצד שכנגד מלמדים לא על רצון בצדק ובדין אלא על רצון בעיוות הדין, בקשה שדינה כמובן להידחות [...]

ואכן כך, בית הדין צריך לפסוק לאחר ששמע את שני הצדדים, משכך וכל עוד אין בקשה נדחית על הסף נדרשת שמיעת תגובת המשיב לה, אולם "תגובה לתגובה" אינה מתחייבת, שכן עמדת המשיבה כבר נשמעה בבקשה עצמה.

לו הייתה קיימת חובה לאפשר "תגובה לתגובה" הרי שגם לאחריה הייתה חובה לאפשר "תגובה לתגובה לתגובה" וכן הלאה ו"אילו כל הימים היו דיו וכל החורשות היו קנים" [כלשון פיוט 'אקדמות' "דיו אילו ימי, קני כל חורשתא"] וכו' לא היו מספיקים לכתוב את כל התגובות והתגובות לתגובות, והכרעת הדין לא הייתה מגיעה לעולם. ולא כך הדבר, אלא כי לאחר ששמע בית הדין את עמדותיהם הבסיסיות של שני הצדדים נדרש הוא לשקול אם נדרשים לו פרטים נוספים להשלמת התמונה ולקבלת ההכרעה או שאין הללו נדרשים לו ואם ה"תגובה" הראשונה העלתה נקודות שהבקשה שקדמה לה אינה כוללת את עמדת המבקש – או המבקשת, בענייננו – בנוגע להן, ועמדה זו נצרכת להכרעה, או שכל הנקודות שעלו בה ושיש להן משמעות לעניין ההכרעה הן כאלה שעמדת המבקש לגביהן כבר ידועה מהבקשה הראשונה. משיקול זה ייגזר הצרך או אי־הצורך במתן אפשרות לתגובות נוספות.

על דרך זו קבע כבוד נשיא בית הדין הגדול הגר"ד לאו שליט"א והבהיר בהחלטתו מח' באלול התשע"ט (8.9.2019) בתיק 1164422/2 (פורסמה):