החלטה
מונחת בפניי בקשה שהוגשה ביום 6.2.14, שכותרתה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע וקביעת מועד דיון בהמשך להחלטת בית המשפט העליון". עניינה של הבקשה, פרנס בעת האחרונה את כלל הערכאות השיפוטיות, באצטלות משפטיות שונות, ותכלית כולן אחת היא - ביטול צווי הריסה מנהליים, ולמצער, עיכוב הצווים, שהוצאו על ידי המשיבה, מכוח סעיף 238א לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.
נוכח האמור, אקדים ואסקור הרקע העובדתי, על מנת שניתן יהיה להתרשם נכוחה מהיקף היריעה בכללותה, ומתוך שכך, מהבקיעים והחרכים הניבטים מאליהם מתוך גרסתו העובדתית של צד זה או אחר.
רקע עובדתי
עניינינו שלנו מוביל אותנו כעשרה חודשים אחורה, אל עבר התאריך 24.4.13, אז הגישו המבקשים בקשה לביטול 3 צווי הריסה מנהליים, שניתנו על פי סעיף 238א לחוק התכנון והבניה.
טעמי הבקשה נעוצים היו בכך שקיימת החלטת ממשלה מפברואר 2006, כמו גם אישור עקרוני מצד משרד הפנים מדצמבר 2009, להקמת היישוב אלפורעה, וכי "מחדלי המנהל שטרם הקצה מגרשים מתאימים למבקש ובני משפחתו לצורך הקמת בית מגוריהם, אילצוהו להקים המבנה...עד אשר המנהל יקיים את הבטחתו..." (ס' 7 לבקשה).
המבקשים ציינו "כי אין בידם היתר, כי לא יכול להשיג היתר, כי המשיבה לא מנפיקה היתרים לאזור בו בנוי המבנה" (ס' 8 לבקשה).
נוכח האמור, על רקע מחדלי המינהל הנטענים, ובהתחשב בנזק העלול להיגרם להם, חפצו המבקשים בקבלת סעד של ביטול צווי ההריסה, ולמצער, בעיכוב הצווים למשך שנה (הרישא לבקשה), ואף בעיכוב ממושך יותר בן שלוש שנים (ס' 12 לבקשה).
ייאמר כבר עתה - שכן, הדברים יקבלו משנה חשיבות בהמשך - כי לבקשה צורף "תצהירו של נציג המשפחה", אך לא צורפו תצהירים של המבקשים עצמם.
ביום 7.5.13 הגישו הצדדים הודעה ובקשה מוסכמת, לדחיית הבקשה לביטול צווי ההריסה. עיקרי ההסדר הכילו הסכמה מצד המשיבה לעיכוב ביצוע צווי ההריסה עד ליום 8.9.13 (להלן: "המועד הנדחה"), תוך התחייבות מצד המבקשים להרוס המבנים עד למועד הנדחה.
עוד הוסכם כי היה והמבקשים יפרו התחייבויותיהם, תהא המשיבה זכאית לבצע את צווי ההריסה בעצמה, ובה בעת, יהא בכוחה לתבוע את מימוש כתבי הערבות שיופקדו על ידי כל אחד מהמבקשים, בסך נפרד של 8,000 ₪ לכל מבקש.
מפאת חשיבותו, כפי שיבואר להלן, ראוי כי סעיף 6 להסכם, יצוטט במלואו:
"ב"כ המבקשים מצהיר כי שוחח עם המבקשים, וכי המבקשים נתנו את הסכמתם להסכם זה, לאחר שב"כ המבקשים הסביר לכל אחד מהמבקשים את תוכן ההסכמה, את התחייבויות כל אחד מהמבקשים, ובמיוחד את התחייבות המבקשים להרוס את המבנים בעצמם עד למועד הנדחה, כהגדרתו לעיל, את המשמעות המשפטית של בקשה והסכמה זו, ואת הזכויות והחובות העומדות למבקשים מכוח הדין. לאחר שהמבקשים אישרו והצהירו בפני בא כוחם כי הבינו את תוכן ההסכמה דלעיל, חתם בא כוחם על הסכם ובקשה זו".
בהחלטת בית המשפט מיום 8.5.13, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים.
כעולה מתיק בית המשפט, בו ביום חתמו כל המבקשים על כתבי התחייבות עצמית, כמתחייב.
הימים חלפו, וביום 8.9.13, הוא היום האחרון שנקבע לביצוע הצווים על ידי המבקשים, הגישו אלה "בקשה דחופה לעיכוב ביצוע", ונימוקיה לא היו אחרים מאלה אשר עיטרו את הבקשה הבראשיתית, מיום 24.4.13, כמו לא הגיעו הצדדים להסכמה בינתיים, וכמו לא ניתנה החלטה שיפוטית שעיגנה את הסכמות הצדדים.
אחר שהוגשה תגובת המשיבה, ביום 30.9.13 נערך דיון בנוכחות באי כוח הצדדים, במסגרתו הוסכם כי המועד הנדחה לביצוע צווי ההריסה על ידי המבקשים, כהגדרתו לעיל, יידחה ליום 30.10.13, וכי המועדים לביצוע הצו על ידי המשיבה יהיו מיום 3.10.13 ועד ליום 31.1.14.
ב"כ המבקשים, עוה"ד אלסאנע, הצהיר לפרוטוקול:
"שוחחתי עם נציג המשפחה, והסברתי לו את (ה)הסכמה, והיא על דעתו".
בהסכמה נוספת זו לא תם העניין, וכפי שיבואר להלן, אפשר שהבקשה החדשה מיום 12.1.14, הייתה בגדר תחילתם של הליכים שהואצו, ובאו ושבו בין הערכאות, בין בכה ובין בכה, עד אשר הביאונו הלום.