גביזון אורי נ' עירית ירושלים

פסק דין

1.לפניי תובענה מנהלית שעניינה נזק שנגרם לכאורה במהלך מכרז למכירת כלי רכב שערכה הנתבעת, היא עיריית ירושלים; ואילו התובע היה מציע במהלך מכרז זה. עילת הפיצוי הנטענת היא כי שניים מן הרכבים שהוצעו למכירה, ושהתובע זכה במכרז בהצעתו לרכישתם, היו רכבים עם מנוע בנזין. אלא שהתובע, לפי טענתו, הוטעה לחשוב כי המדובר ברכבים בעלי מנוע דיזל, שאין חולק שערכם גבוה יותר. מטעם זה הגיש התובע תובענה לפיצוי בסך של 37,420 ש"ח. נציין עוד כי הליך זה נפתח בתחילה בבית משפט השלום, אולם הועבר לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים נוכח הסמכות העניינית לדון בתובענות שעילתן פיצויים בגין מכרז, כאמור בסעיף 1 לתוספת השלישית לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000.

2.בקדם משפט (שנערך לפני שופט אחר) הוחלט על הגשת תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע לשמיעת הוכחות. בדיון שהתקיים לפני ביום 6.6.10 הסכימו בעלי הדין כי פסק הדין בהליך זה יינתן על-פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, תוך שהם מוותרים על חקירות נגדיות של המצהירים ומסכימים כי פסק הדין יינתן על יסוד כל החומר שלפניי ותוך הותרת ההכרעה בשאלת הוצאות המשפט לשיקול דעת בית המשפט. במעמד זה ועל-פי בקשת בעלי הדין נשמעו סיכומים קצרים של כל צד.

3.לאחר עיון במכלול החומר שלפני ונוכח הסכמת הצדדים באשר למתווה הדיוני להכרעה בתיק זה, מסקנתי היא כי בנסיבות המקרה על הנתבעת לשלם לתובע סך של 6,500 ₪ בלא חבות נוספת בהוצאות המשפט. אנמק בקצרה את עמדתי זו: אכן, מן החומר שלפני ובכלל זה תצהירו של התובע, קיים קושי ראייתי בטענתו לפיה הוטעה על ידי נציג של הנתבעת בעת סיור במגרש בו עמדו הרכבים באשר לסוג המנוע ברכבים. לעניין זה אציין לא רק את היעדר הפירוט של טענה זו לרבות האדם עימו שוחח כנטען, אלא גם את העובדה שטענה זו של הטעיה באה רק בשלב מאוחר יחסית כאשר בפנייה שהייתה למבקרת העירייה בחודש אוגוסט 2007, לא בא זכרה. מעבר לכך, עומדת לתובע לרועץ העובדה כי בתנאי המכרז נקבע במפורש כי כל הבהרה תוגש בכתב ותענה בכתב. חרף זאת, התובע לא פעל באופן זה על כל המשתמע מכך למרות שלטענתו סוג המנוע ברכבים היה עניין מהותי. מעבר לכל האמור לעיל, יש גם ממש בטענות הנתבעת לפיה התובע לא הביא ראיות למלוא נזקיו הנטענים; לא הביא ראיות או פירוט חישובי כי תיקן את הרכבים ולא ידועה כלל תמורת המכירה שלהם. יחד עם זאת, יש ליתן בנסיבות המקרה משקל לכך שהתובע הציע עבור שני הרכבים סכום גבוה באופן ניכר מן האומדן שנעשה על ידי שמאי מטעם הנתבעת (בעוד שהאומדן עמד על 19,000 ₪ לכל אחד מן הרכבים, הציע התובע עבור רכב אחד 23,001 ₪ ועבור הרכב האחר 28,500 ₪.) יצויין עוד, שגם ההצעות של המציעים האחרים היו כולן מתחת לאומדן. לנתון זה יש משקל מיוחד בפרט נוכח הטענה לעניין מומחיותו של התובע והצעות אחרות שהגיש. מנתון זה שלא נסתר, עולה אפוא כי לכל הפחות טעה התובע באשר לסוג הרכב בו מדובר ועל כן הציע לשלם בעבור הרכבים מעבר לערכם בפועל, ומתעוררת השאלה מה גרם לטעות זו. זאת בייחוד, שעה שיכול והיתה חובה על הנתבעת לציין עניין זה של סוג המנוע – שהוא עניין מהותי כאמור - במסמכי המכרז, בייחוד שעה שלא נתאפשר למציעים לבדוק את הרכבים.

4. מטעמים אלה, ועל יסוד המתווה הדיוני להכרעה לו הסכימו בעלי הדין, נקבע בזאת כי הנתבעת תשלם לתובע סך של 6,500 ₪. אין צו להוצאות בהליך בשים לב גם לאיחור בהגשת תצהירו של התובע.

המזכירות תמציא פסק הדין לצדדים באמצעות הדואר.

ניתן היום, כ"ו סיון תש"ע, 08 יוני 2010, בהעדר הצדדים.