גבריאל נ' אברמוב ואח'

פסק דין

1.התובעת ילידת 1985 בת 26 כיום, סטודנטית, עתרה נגד הנתבעים לפיצוי על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן – החוק), בגין נזקי גוף שנגרמו לה לטענתה, בתאונה שאירעה לה ביום 06/08/06 (להלן - התאונה).

הנתבעת הינה מבטחת רכבו של הנתבע.

2.אין מחלוקת בין הצדדים לעניין החבות על פי החוק.

3.ד"ר קליגמן מונה כמומחה מטעם בית המשפט להערכת נכותה של התובעת בתחום האורטופדי (להלן – המומחה). המומחה קבע, בחוות דעת מיום 15/08/10, כי לתובעת לא נותרה נכות אורטופדית צמיתה כתוצאה מהתאונה.

אשר לתלונותיה לעניין עמ"ש מותני - המומחה קבע כי אין נכות אורטופדית צמיתה בעמ"ש מותני וכי בכל מקרה טרם התאונה התובעת התלוננה על כאבים בעמ"ש מותני עם הקרנה לרגל ימין.

אשר לתלונותיה לעניין ירך ימין - המומחה קבע כי כתוצאה מ"קרע לא גדול וסחוס מעט לא סדיר" בלברום נותרה לתובעת 3.3% נכות רפואית על פי על פי שליש הנכות הקבועה בסעיף 35(1)ב' לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז - 1956 (להלן - התקנות), אולם אין קשר בין הנכות לתאונה.

לעניין זה קבע המומחה כי על פי הרישומים הרפואיים בחדר המיון, התובעת אמנם נפגעה באגן ימין (שפשופים ונפיחות), אך במידה והיתה פגיעה בלברום, התלונות היו אחרות וממוקמות באספקט קדמי של הירך באזור המפשעה. עוד קבע המומחה כי לאחר התאונה ולמשך למעלה מחצי שנה לא התלוננה התובעת על כאבים בירך. בנוסף קבע המומחה כי בדיקת מיפוי עצם מ 03/06/07, שללה אירוע חריף באגן ובירך ימין.

בנוסף קבע המומחה כי בדיקת ה MRI הדגימה "אי סדירות קלה בסחוס הפרקי", ולכן יתכן כי נכותה של התובעת הינה תוצאה של נזק ניווני על רקע הפעילות הספורטיבית שביצעה התובעת בעברה (מתעמלת ג'ודו במשך 6 שנים) ועל רקע עודף גמישות ידועה במפרקים.

4. ב"כ הצדדים חלוקים באשר לגובה הנכות הרפואית, השפעת הנכות אם קיימת על תפקודה של התובעת וכן באשר לפריטי הנזק וגובהם.

5.לאחר שמיעת עדויות התובעת והמומחה וטיעוני ב"כ הצדדים, ועיון במסמכים הרלוונטיים, שוכנעתי לקבוע העובדות והמסקנות הבאות:

5.1. נכות רפואית –

התובעת חולקת על קביעת המומחה לעניין שיעור הנכות הרפואית. לגרסתה היה על המומחה לקבוע כי הנכות רפואית בשיעור של 3.3% בגין הפגיעה בירך ימין קשורה סיבתית לתאונה.

טענה זו נדחית. המומחה, בחוות דעתו, תשובותיו לשאלות ההבהרה וחקירתו בפניי, נותר עקבי בקביעותיו אשר לא נסתרו, לפיהן הסבירות שהתאונה גרמה לנזק בלברום הינה קלושה. בעדותו בפניי טען המומחה כי פגיעה טראומטית בלברום הינה אקוטית ואמורה להוביל על תלונות על כאב ספציפי (באזור המפשעה) ואין קשר בינו לבין התלונות על הכאבים באגן לאחר התאונה. המומחה הוסיף כי הנזק יכול להיגרם גם כתוצאה ממיקרו טראומה וזאת על רקע עודף הגמישות הידוע במפרקי התובעת (ראה בחוות הדעת, סעיף 9 ואילך לתשובות המומחה לשאלות ההבהרה מיום 05/10/10 ובחקירתו בפניי בעמ' 6 ואילך לפרוטוקול ישיבת 22/03/11).

אשר על כן, קביעות המומחה בחוות דעתו לא נסתרו ושוכנעתי להעדיף קביעות אלו על פני טענות התובעת בעניין זה. אי לכך, אני קובע כי לא נותרה לתובעת נכות רפואית בעקבות התאונה.

מעבר לנדרש יצוין, לעניין שיעור הנכות שנקבעה על ידי המומחה –

התובעת חולקת על קביעת המומחה לעניין שיעור הנכות הרפואית. לגרסתה, היה עליו לקבוע את מלוא הנכות על פי סעיף 48(1)ו' לתקנות, קרי 20% נכות רפואית.

טענה זו נדחית - המומחה קבע כי אמנם ייתכן ונכותה של התובעת תוחמר בעתיד, אולם נכותה כיום היא מזערית, ועל כן קבע את נכותה על פי שליש מסעיף 35(1)ב' לתקנות ולא על פי סעיף 48(1)ו' שאינו מתאים למצבה ומשקף מצב רפואי חמור בהרבה ממצבה של התובעת.

בנוסף, על פי תקנה 14 לתקנות, למומחה נתונה הסמכות להתאים את דרגת נכותו של נפגע למצבו הרפואי ולחרוג מאחוזי הנכות הקבועים לפגימה מסוימת.

5.2 נכות תפקודית –