גדליה נ' מדינת ישראל ואח'

השופט מ' מזוז:

1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בתפ"ח 11477-10-12, במסגרתו הרשיע בית המשפט (סגן הנשיא ת' כתילי והשופטים א' קולה ו- ד' צרפתי) את המערער ביום 1.5.2014 בביצוע עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ואיומים, לפי סעיף 192 לחוק, וביום 11.10.2015 גזר עליו עונש מאסר עולם וכן פיצוי כספי בסכום המרבי הקבוע בחוק (258,000 ₪) לכל אחד מארבעת בני משפחת המנוחה - להורי המנוחה, כיחידה אחת, וכן לכל אחד משלושת ילדי המנוחה.

2. לפי עובדות כתב האישום המתוקן אשר הוגש נגד המערער, בתקופה הרלבנטית היו המערער ודקלה גדליה ז"ל (להלן: המנוחה) בני זוג נשואים אשר התגוררו יחד עם שלושת ילדיהם המשותפים ועבדו יחדיו במסעדה שבניהולו של המערער (להלן: המסעדה). מספר חודשים קודם לאירוע מושא כתב האישום, עלו יחסיהם של המערער והמנוחה על שרטון, והמנוחה הביעה בפני המערער את רצונה להתגרש ממנו. עקב האמור החל המערער להתעמר במנוחה, ובתוך כך התנהג אליה בגסות, סילק אותה מעבודתה במסעדה, הורה לבעלי המכולת השכונתית שלא למכור לה דבר בהקפה, נטל ממנה את כרטיס ה"דלקן" שהיה ברשותה, וסירב לתת לה כסף מזומן. בנסיבות אלו נותרה המנוחה ללא אפשרות לכלכל את עצמה ואת ילדיה, והיא נאלצה לבקש מבני משפחתה כסף לשם רכישת מצרכים בסיסיים. כמו כן, במספר הזדמנויות שונות איים המערער על המנוחה ברצח, לעתים אף באוזני בני משפחתה.

• על רקע רצונה של המנוחה להתגרש מהמערער כאמור, גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את המנוחה. לשם כך, מספר ימים לפני הרצח נקט המערער מספר פעולות הכנה: הוא מילא שני בקבוקים בחומר דליק ושמר אותם ברשותו, ומספר שעות טרם ביצוע הרצח הודיע לעובדיו במסעדה כי אין בכוונתו לפתוח את המסעדה למחרת היום. ביום 26.8.2012, סמוך לשעה 23:30, ניגש המערער אל המנוחה בעודם בבית, אחז בה בחוזקה ותקף אותה. המנוחה החלה לזעוק לעזרה, ושתי הבנות ששהו בבית (נ', ילידת 1998, ו- ז', ילידת 2003, להלן יחד: הבנות) ניגשו אל המערער וניסו למנוע ממנו מלהמשיך במעשיו. המנוחה קראה לבנות לצאת מן הבית פן יפגע בהן המערער, והמערער משך את הבנות בחולצותיהן, דחפן אל מחוץ לבית ונעל את דלת הכניסה. המערער נטל סכין ארוכה ודקר באמצעותה את המנוחה מספר פעמים בצווארה, בראשה ובפניה, תוך שהוא חותך כלי דם מרכזיים. המנוחה ניסתה להתגונן, אך המערער המשיך במעשיו עד שהצליח להכניעה, והמנוחה צנחה ארצה כשהיא מתבוססת בדמה. המערער נטל את החומר הדליק שהכין ושפך אותו על גופת המנוחה במטרה להציתה.

           בשלב זה שבו הבנות אל הזירה יחד עם סבתן, אליה נזעקו לאחר שהמערער סילקן מהבית, וגילו את המנוחה שוכבת ללא רוח חיים בתוך שלולית דם בסלון הבית. המערער נמלט מהמקום.

3. בבית המשפט המחוזי הצהירה באת כוח המערער (בדיון מיום 15.9.2013) כי המערער מודה בכך שביצע את הרצח "במישור הפיזי", אולם טענה כי מצבו הנפשי בעת ביצוע המעשים לא אִפשר לו להבין את מהותם וכי הוא אינו מסוגל לתקשר עמה באשר לאופן ניהול התיק. כן טענה באת כוח המערער, כי "במידה שייקבע שהנאשם כשיר לעמוד לדין והיה אחראי למעשיו בעת ביצוע הפעולה המיוחסת לו, הרי שיורשע", ושבמקרה כזה תתמקד ההגנה בטענות לענין סוגיית העונש המופחת לפי סעיף 300א(א) לחוק העונשין.

4. בית משפט קמא הרשיע את המערער פה אחד, לאחר שדחה את טענות המערער בדבר תחולת סייג אי שפיות הדעת, לפי סעיף 34ח לחוק, ובדבר אי כשירותו לעמוד לדין, תוך שקבע בסיכומה של הכרעת הדין כי -

"מכלול הנתונים שנסקרו... מצביעים על העדרה של אבחנה בדבר קיומה של מחלת נפש אצל הנאשם, ותמימות דעים בקרב כלל אנשי המקצוע שבדקו אותו, כי לא קיימות עדויות להפרעות בתוכן החשיבה שלו, להפרעות בתובנה או בשיפוט, לקיומן של הלוצינציות עליהן דיווח או למצב פסיכוטי אחר. למעשה, חלק ניכר מן הבודקים ציינו כי הנאשם הוא אדם מניפולטיבי, והעלו ספק ביחס לאמיתות דיווחיו. מנגד, הנאשם לא הביא כל ראיה מטעמו שיש בה לרמוז במעט על האפשרות שהיה או שהינו חולה במחלת נפש או שבשעת המעשה חווה ביטול של יסוד הרצייה או יסוד ההבנה" (שם, בפסקה 60).

5. בהחלטתו מיום 11.10.2015, בשלב גזר הדין, דחה בית משפט קמא את טענת המערער לפיה יש מקום להשית עליו עונש מופחת לפי סעיף 300א(א) לחוק, והטיל עליו אפוא בגין הרצח שביצע את עונש החובה של מאסר עולם, תוך שנמנע מלהשית עליו עונש מצטבר נוסף בגין עבירת האיומים בה הורשע גם כן. כמו כן, קבע בית המשפט כי סכום הפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק, בסך של 258,000 ₪, ישולם במלואו להורי המנוחה, וכן לכל אחד משלושת ילדיה.