גואטה נ' משרד הפנים/פקיד רישוי כלי נשק

פסק דין

1. ביום 26.5.10 הוגשה עתירה זו, שעניינה התליית רישיון כלי הירייה אשר הוחזק על ידי העותר וביטולו לאחר מכן.

2. העותר החזיק באקדח מסוג ברטה ברישיון שניתן לו כדין. ביום 2.9.10 הוא קיבל הודעה מהמשטרה, לפיה עליו להפקיד את נשקו ורישיון הנשק בתחנת המשטרה. במקביל, הוא קיבל אף הודעה מטעם המשיבה, לפיה הותלה ביום 18.8.09 רישיונו להחזיק בכלי נשק.

שתי החלטות דלעיל ניתנו מבלי שניתנה לעותר זכות הטיעון, ולמעשה, מבלי שידע אף את הנימוקים להחלטות.

במאמר מוסגר אציין, כי נימוקים אלה נותרו עלומים עד היום. נראה, כי מקורם בסכסוך כלשהו שהיה לו עם שכנו, כשנה קודם לכן.

3. השגה שהגיש העותר כנגד ההחלטה, נדחתה. במכתבה של גב' מרגלית גבאי, רע"ן כלי ירייה במשרד המשיב, נאמר כי התליית הרישיון לנשיאת כלי הירייה, נעשתה בהמלצת משטרת ישראל. הכותבת ציינה כי באפשרות העותר להעלות את טיעוניו בפני נציג המשטרה. מוסיפה הכותבת הנכבדה ומציינת: "היות ואינך מעוניין כי המשטרה תדון בטענותיו, התקבלה החלטה לבטל את הרישיון".

למותר לציין, כי אף בשלב זה לא הובא בפני המבקש כל נימוק, אשר עמד בבסיס המלצת משטרת ישראל.

על ההחלטה האמורה הוגש ביום 14.12.09 ערר למשיב. עד למועד הגשת העתירה, לא נתקבלה כל תגובה לערר זה. המבקש פנה מספר פעמים למשיב וביקשו כי יעביר את עררו לגורם המחליט וכי תינתן החלטה, אולם לא קיבל כל מענה.

4. רק לאחר שהוגשה עתירה זו, וחלף אף המועד להגשת תגובה לעתירה, הודיע המשיב כי ועדת הערר החליטה לקבל את עררו ולהורות על השבת רישיון החזקת הנשק. נוכח האמור, התייתר למעשה הדיון בעתירה. עם זאת, עומד העותר על פסיקת הוצאותיו.

על פי פניית העותר, הוריתי כי הצדדים יסכמו את טענותיהם בכתב לעניין ההוצאות.

5.בטיעוניה, טוענת באת כוח המשיב, כי המשיב פעל בצורה אחראית וחתר לניהול יעיל של ההליך. לשיטתה, פעל העותר בסגנון וכחני ובלתי מתפשר, כאשר מיאן לפנות למשטרה בהשגה כפי שנתבקש. אין לו לעותר זכות קנויה לאחוז ברישיון נשק. לו פעל העותר בהליכים אשר נתבקש לפעול ולהעביר את השגותיו למשטרה, היה עניינו מתנהל בצורה מהירה יותר.

6. איני רואה כל מקום לטענותיו של המשיב כלפי העותר. טענות אלה מייצגות סגנון פטרנליסטי אשר מקומו לא ימצאנו במערכת היחסים שבין פקידי הציבור לנדרשים לשירותיהם. ראשית, אציין, כי עד היום לא ידוע מדוע זה ניטל רישיונו של העותר להחזיק כלי ירייה. המשטרה לא זימנה את העותר להתייצב בפניה ולא נתנה לו זכות טיעון קודם שנטלה ממנו את נשקו, והמליצה בפני המשיב – בהמלצה אשר אין לדעת מה היא ומהן נימוקיה – לבטל את רישיונו.

יתר על כן, אף ההחלטה על ביטול הרישיון, ניתנה ללא הנמקה, פרט לכך שהממונה הפנתה את המשיב למשטרת ישראל, ומשזה ביקש לממש את זכויותיו על פי החוק, הורתה על ביטול הרישיון ללא כל נימוק נוסף. יש לזכור כי על פי החוק לתיקון סדרי המינהל [החלטות והנמקות] התשי"ט – 1958, פטורה הרשות מלנמק את החלטותיה לפי חוק כלי ירייה רק כאשר גילוי הנימוקים עלול להביא לפגיעה בשלומו של אדם או בדרכי פעולה של המשטרה. [סעיף 9 לחוק]. עם זאת, חובת הרשות להחליט בבקשה ולהשיב לעותר בכתב הינה בהקדם האפשרי אך לא יאוחר מ- 45 יום מיום קבלת הבקשה. בחוק כלי הירייה התש"ט 1949, נקבעו סדרי דין להגשת ערר על אי מתן רישיון או קביעת תנאים והגבלות עליו [סעיף 12 [ג1]], אולם לא נקבעו הוראות הולמות באשר לביטול רישיון תוך תקופת תוקפו. עם זאת, נקבע בפסקה [ג1] [2] כי כאשר מוגש ערר על ההחלטה כאמור, על הממונה להעביר את הערר לתגובתו של קצין המשטרה, ולפי פסקה [3], עליו להחליט בערר תוך 45 יום מן המועד בו נתקבל הערר. אמנם, לא מופיעה הוראה זהה ביחס לביטול רישיון על פי סעיף 12[א][3], המעניק לפקיד הרישוי סמכות לבטל רישיון תוך תקופת תוקפו. אולם, עובדה היא כי בפועל נוהג הפקיד בהתאם להוראות פסקה [ג1]. מכל מקום, חובתו של הפקיד הינה ליתן תשובה לפניית העותר תוך 45 יום. כזאת לא נהג המשיב.

המשיב השהה את תגובתו למשך פרק זמן בלתי סביר. התנהגותו של המשיב, כמו גם התנהגותם של אנשי המשטרה, אינה נתפסת בעיני כהתנהגות ראויה מצד עובדי הציבור. איני סבור כי ניתן לפגוע בזכויותיו של אזרח מבלי להעניק לו את זכות הטיעון, ומכל מקום, חובה על הרשות לפעול בזריזות ההולמת, ובהתאם להוראות החוק, שעה שהיא נדרשת להגיב על פניותיו.

איני מקבל את גישתה של באת כוח המשיב, לפיה הואיל ואין לו לאזרח זכות קנויה לקבל רישיון להחזקת נשק, הרי ממילא אין לומר כי התנהלותה של הרשות אינה ראויה. יש לזכור כי אין עסקינן בהענקת רישיון לראשונה, אלא בנטילתו של רישיון שניתן כדין. משהוענק לאזרח רישיון כאמור, הרי חזקה על הרשות ששקלה את כל השיקולים הדרושים, והגיעה למסקנה כי הוא זכאי לאחוז בכלי נשק. על כן, חובה על הרשות לנקוט בזהירות המתחייבת שעה שהיא נוטלת ממנו את זכותו זו, ולפחות להעניק לו את זכות הטיעון, לנמק את החלטתה, ולהשיב על פניותיו במועדים הראויים.

למותר לציין, כי לא הובא בפני כל נימוק מדוע ניטל רישיונו של העותר ומדוע הושהתה התגובה למשך פרק זמן כה ממושך. אף נימוקי ועדת הערר, אשר נענתה לעררו של העותר, הינם עלומים.

7.איני מקבל את גישת המשיב, כי על בית המשפט לנקוט באחריות המתחייבת כלפי הקופה הציבורית, שעה שהם באים לפסוק הוצאות נגד המדינה. יש לזכור כי לאזרח נגרם חסרון כיס כתוצאה מהתנהלות פקידיה של המדינה. כפי שהתנהלות שיפוטית ראויה נכון שתימנע מהעמסת עלויות כבדות ומיותרות על כלל הציבור, הרי מן הראוי שהתנהלותה של הרשות תמנע מהעמסת הוצאות כאמור על כיסו של הפרט. משהסתבר כי התנהלותה של הרשות לא היתה כפי הראוי, וכתוצאה מכך נגרמו לפרט הוצאות, הרי מן הראוי שהרשות תשפה אותו על הוצאות אלה, מבלי שתזעק כלפי בתי המשפט כי "ינהגו באחריות המתחייבת כלפי הקופה הציבורית".

8.נוכח האמור, סבורני כי אכן העותר דנן נפגע בכיסו, שעה שנאלץ להגיש את עתירתו, לאחר שלא קיבל מענה לפנייתו משך פרק זמן ממושך לאחר המועד הקבוע בחוק.

מן הראוי לשפות את העותר על הוצאותיו.

עם זאת, עיינתי בהסכם שכר הטרחה שהומצא לעיוני. איני סבור כי הסכומים הנקובים בו, הינם סכומים הולמים, אשר יש להשיתם על הקופה הציבורית. הסך של 18,150 ₪ הנדרש על ידי העותר, אינו נראה לי כהולם את הנסיבות.