גוהר נ' מוגרבי

פסק דין

התביעה:

1.התובע, בעלים של משרד תיווך, הגיש כנגד הנתבעת כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום דמי תיווך ופיצוי מוסכם בסכום כולל של 50,830 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.

התביעה נסמכת על מסמך "הזמנה לקבלת שירותי תיווך התחייבות לקוח" עליו חתמה הנתבעת בתאריך 22.8.11 על פיו התחייבה לשלם דמי תיווך בשיעור של 2% מסכום העסקה בתוספת מע"מ. כן התחייבה כי דמי התיווך שלא ישולמו במועד חתימת הסכם הרכישה יהיו צמודים לעליית שער הדולר בצירוף ריבית פיגורים מכסימלית. בנוסף נקבע כי איחור בתשלום העולה על 10 ימים יחייב את הנתבעת בתשלום של פיצוי מוסכם ומוערך מראש של 100 ₪ ליום, בתוספת מע"מ.

בפועל טיפלה בעסקה המתווכת גב' יעל נרקיס ממשרדו של התובע שאף החתימה את הנתבעת על ההתחייבות לתשלום, הציגה את הדירה לנתבעת והייתה הגורם היעיל שהביא לעסקה.

הבקשה למתן רשות להתגונן

2.הנתבעת הגישה בקשה בכתב למתן רשות להתגונן הנתמך בתצהירה אשר הפך לכתב הגנה ובהמשך לתצהיר עדות ראשית מטעמה. הנתבעת איננה כופרת בחתימתה על ההתחייבות ואולם טוענת, וזו למעשה טענתה המרכזית, כי במועד שחתמה לא ידעה על הקשר המשפחתי שבין המתווכת לבעלת הדירה וכי על היותה של המתווכת אימה של בעלת הדירה סיפרה לה המתווכת לאחר שחתמה ובהיותן בדרכן למעלית כדי לבקר בדירה.

הנתבעת טוענת כי הגיבה מיידית כי מן הראוי היה שהמתווכת הייתה מספרת לה על הקשר המשפחתי לפני שהחתימה אותה על ההתחייבות שכן לו ידעה לא הייתה חותמת על טופס ההזמנה.

לשיטתה של הנתבעת באמירה זו הבהירה חד משמעית כי איננה מסכימה לקבל שירותי תיווך באמצעותה של המתווכת ומאותו רגע התייחסה אליה כאל אם המסייעת לבתה במכירת דירתה.

הנתבעת מאשרת כי ביקרה בדירה עם המתווכת ובהמשך הייתה עמה בקשר של משלוח מסרונים ואף נפגשו פעם נוספת בדירה ובסופו של יום רכשה את הדירה תמורת הסך של 2,050,000 ₪.

הנתבעת טוענת כי בחנה את התנהלותה של המתווכת אצל רשמת המתווכים ואצל הממונה על הרשות להגנת הצרכן והמועצה הישראלית לצרכנות ומהם הבינה כי המתווכת פעלה בניגוד לחוק, עברה עבירה פלילית ואיננה זכאית לדמי תיווך.

המסגרת הנורמטיבית

3.סעיף 8 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996 להלן: "החוק" קובע את חובת ההגינות והזהירות של מתווך ואת חובתו לפעול במיומנות ובסבירות.

סעיף 9 לחוק קובע את חובתו של מתווך להחתים לקוח על הזמנה בכתב לביצוע פעולת תיווך ולכלול במסמך את הפרטים שנקבעו בתקנות, שאם לא כן לא יהיה זכאי לדמי תיווך.

להלן תוכנו של סעיף 10 לחוק, המהותי לעניינינו: "מתווך במקרקעין לא יתווך בעסקת מקרקעין אם יש לו עניין אישי במקרקעין או בעסקה, אלא אם גילה ללקוחו את עניינו האישי כאמור וקיבל את הסכמת הלקוח לכך בכתב".

הסעיף איננו קובע מהו המועד בו חלה חובת הגילוי ואף לא הצורך כי הגילוי יופיע בהסכם התיווך או כי יהיה בכתב, אלא שהסכמת הלקוח צריכה להיות בכתב.

אין מחלוקת כי לא נתנה ואף לא נתבקשה הנתבעת ליתן הסכמתה בכתב ובהעדר כתב טוענת התובעת כי ההסכמה הייתה בעל פה, ומכל מקום לאור התנהלותה של הנתבעת, ואילו הנתבעת טוענת כי מאמירתה שלא הייתה חותמת יש להבין כי לא נתנה הסכמה למעורבותה של המתווכת בכובעה זה, אלא למעורבותה בתור אימה של המוכרת, בעלת הדירה.

4.דומני שאין ספק כי חובת הגילוי על העניין האישי של המתווך בעסקה צריכה להעשות מיד בשלב הראשון של הקשר שבין מתווך ללקוח, ובודאי שבמעמד חתימת הסכם התיווך וראוי לפני חתימת הלקוח על ההתחייבות. בענייננו, גם לשיטתה של הנתבעת גילתה לה המתווכת על הקשר האישי מיד ובסמוך לאחר שהשלימה חתימתה, ועוד טרם עלו במעלית והגיעו לדירה הנמכרת.

אין ספק כי חוק המתווכים במקרקעין נכלל במסגרת החוקים הצרכניים הבאים להגן על הלקוח ולעשות סדר בג'ונגל שהיה בתחום זה, טרם חקיקתו של החוק. ראה בנדון בדברי ההסבר להצעת החוק הצ"ח 2136.

למרות היותו של החוק צרכני המכיל הוראות קוגנטיות הבאות להגן על הצרכן, לא כל הוראות החוק הן כאלו ולא כל הוראה יש לקיים באופן דווקני, הכל תלוי בנסיבות המקרה.