גוטליב נ' אחידוב ואח'

פסק דין

בפניי מונחות שתי בקשות למתן רשות ערעור שהגישו הצדדים שבפניי על החלטתו של כב' הרשם אבי כהן מיום 28.1.11, בתיק הוצל"פ 01-37772-03-4.

בקשת רשות ערעור בתיק ע"ר 17320-02-11, הוגשה על ידי המבקש על שתי קביעות של הרשם הנכבד כדלקמן:

לטענת המבקש שגה הרשם עת קבע בהחלטתו כי יש להחיל על הסכום בו חוייב המבקש בהשבה, ריבית פיגורים החל מיום 30.7.10. כפי טענת המבקש נכון למועד מתן החלטתו של הרשם, טרם הוחלפו הצדדים בתיק ההוצל"פ וטרם נקבע מהו החוב הפסוק. לשיטת המבקש, נוסחו של סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א – 1961 (להלן: "חוק הריבית"), תומך בטענתו לפיה המועד לחישוב ריבית הפיגורים יחל רק לאחר שייקבע הסכום המדויק החייב על ידו בהשבה.

עוד טוען המבקש כי שגה הרשם עת קבע בהחלטתו כי טענתו של המבקש לפיה יש לחייב המשיבים בריבית מקסימאלית של הוצל"פ בגין התקופה בת השנתיים בה היה עיכוב הליכים בתיק של הליכי פש"ר, אשר לפי החלטת בית המשפט המחוזי, התנהלו כהליכים פיקטיביים, אינה רלבנטית לצורך חישוב הסכום אותו על המבקש להשיב כיום למשיבים.

בקשת רשות ערעור בתיק רע"צ 42098-02-11, הוגשה על ידי המשיבים, על קביעתו של הרשם, בעניין תחילת מועד חישוב ריבית פיגורים, אשר תחול על סכום החוב בו חוייב המבקש בהשבה. לטענת המשיבים המועד הקובע צריך להיות 30 יום לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהגישו, משמע 18.7.07.

בהתאם להחלטתי, הוגשה בכל אחד מהתיקים תגובה בכתב לבקשות. בנוסף לכך, התקיים בפניי ביום 2.5.11, דיון בבקשות במסגרתו השלימו הצדדים טענותיהם וחזרו על טיעוניהם כפי שהוגשו בפניי בכתב. ב"כ המבקש הגיש ביום 3.5.11 הודעה בה ציין פסיקה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שבפניי, ובחנתי טענות הצדדים כפי שנשמעו בפניי, מצאתי לדון בבקשות כבערעור עצמו, ולהורות על דחיית ערעורו של המבקש וכן על קבלת ערעורם של המשיבים, כפי שיפורט להלן.

אזכיר כי תיק זה הובא לפתחי בעבר, עת הגישו הצדדים בקשות רשות ערעור על החלטת הרשם מיום 30.7.10. (ראה פסק דיני שניתן באיחוד דיון בתיק רע"צ 37459-08-10; רע"צ 37605-08-10; להלן: "פסק הדין הראשון").

בפסק הדין הראשון (סעיף 10), הוריתי כי התיק יוחזר בפני הרשם על מנת שייתן דעתו לעניין חיוב המשיבים בריבית בגין התקופה בה היה עיכוב הליכים בגין הליכי פש"ר בהם פתחו המשיבים.

במסגרת קביעתו בסוגיה זו, סוקר הרשם הנכבד בהחלטתו את הפסיקה הנוגעת לעניין צירופה של ריבית פיגורים לחוב הפסוק בתקופה בה עוכבו ההליכים על ידי בית המשפט (למשל בתקופת הערעור), בה נקבע כי כאשר מחליט בית המשפט לעכב ביצועו של חוב פסוק , לא מתווספת לחוב הפסוק ריבית פיגורים בכל תקופת העיכוב הביצוע, מאחר שבתקופה זו לא מתקיים הטעם להחלתה של ריבית פיגורים, הוא הרצון לעודד ולתמרץ את החייב לשלם את החוב הפסוק.

בנסיבות העניין שבפניי, אין לי אלא להצטרף לקביעתו של הרשם הנכבד, אשר החיל בגזירה שווה את הפסיקה הנוגעת לעיכוב הליכים בתקופת הערעור, לעניינו הנוגע לעיכוב הליכים "בחסות בית המשפט", אשר ניתן במסגרת הליכי פש"ר. בעניין זה אוסיף ואפנה לפסק דינו של כב' השופט א' גרוניס שניתן ביום 2.12.10, ברע"א 6395/10 רות קידר נ' אי איי גי חברה לביטוח בע"מ (אתר נבו), אשר חזר על ההלכות האמורות.

עם זאת, הנני מוצא לנכון להעיר בשולי הדברים, כי טענתו של המבקש שבפניי אינה מופרכת מיסודה, אלא שסבורני כי מקומה של הטענה היה להיות מועלית וכן להתברר בפני בית המשפט המחוזי במסגרת החלטתו על ביטול הליכי הפש"ר מיום 28.11.05. לדידי, בית המשפט המחוזי, אשר קבע בהחלטתו האמורה כי הליכי פשיטת הרגל ננקטו על ידי המשיבים בחוסר תום לב, הוא זה אשר צריך היה לדון בהשלכותיה של קביעתו זו, בהתאם לטענות שהועלו בפניו. לפיכך, משלא עשה כן המבקש אין לו אלא להלין על עצמו (בנקודה זו אבהיר כי אין נפקות לעובדה שבאותו המועד טרם ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור שהגישו המשיבים בתיק ע"א 2083/03, שכן המדובר בריבית הפיגורים על החוב אותו חבו המשיבים למבקש על פי פסק הדין של הערכאה הדיונית).

לשני הצדדים בפניי, השגות בכל הנוגע לקביעתו של הרשם לעניין מועד תחילת חישובה של ריבית הפיגורים. בעניין זה קבע הרשם הנכבד בהחלטתו כי המועד הקובע (קרי: מועד הפירעון כהגדרתו בסעיף 5(ב) לחוק הריבית), שבו על המבקש לשלם למשיבים סכום כסף כהשבה הוא יום מתן החלטת הרשם מיום 30.7.10. את קביעתו זו מבסס הרשם על הנימוק לפיו: "ביום זה נקבע, למעשה, לראשונה שאכן קיים סכום כסף מוגדר ונקוב אותו על הזוכה להשיב לחייבים, וזאת לאחר שרשם ההוצל"פ הפעיל סמכותו עפ"י סעיף 18 לחוק ההוצל"פ וקבע מהם הסכומים הרלוונטיים ששולמו ומהם הסכומים שיש להשיבם. לפיכך רכיב של ריבית פיגורים ייתוסף לחוב של הזוכה כלפי החייבים רק מיום 30.7.10, ולא ממועד מוקדם יותר אחר".

לטענת המשיבים, מועד הפירעון ממנו יש לצרף לחוב הפסוק ריבית פיגורים הינו 30 יום ממועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתיק ע"א 2083/03, קרי: ביום 18.7.07. בעוד שלטענת המבקש מועד הפירעון טרם הגיע, שכן לטענתו טרם חושב והוגדר סכום החוב הפסוק.

אקדים ואציין כי בסוגיה זו מצאתי לקבל את ערעורם של המשיבים. כפי שטוענים המשיבים, גם אני כשלעצמי סבור כי המועד הקובע - הוא "מועד הפרעון", הינו המועד כפי שנקבע על ידי בית המשפט המחוזי בפסק דינו מיום 18.6.07 (ע"א 2083/03).

סעיף 5(ב) לחוק הריבית קובע כי:

"סכום כסף שפסקה רשות שיפוטית לבעל דין ולא שולם על ידי החייב במועד הפירעון, ייווספו עליו, ממועד הפירעון עד מועד התשלום בפועל – הפרשי הצמדה וריבית, בצירוף ריבית צמודה, בשיעור ובדרך חישוב שקבע שר האוצר, בהתייעצות עם שר המשפטים ועם נגיד בנק ישראל ובאישור ועדת הכספים של הכנסת (להלן – ריבית פיגורים)".

בסעיף 5(א) לחוק הריבית, הוגדר "מועד הפרעון" כ – "המועד שבו ניתן פסק הדין או המועד שנקבע בפסק הדין לתשלומו של החוב, לפי המאוחר".

אין חולק כי במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, שניתן ביום 18.6.07, נקבע כי על המבקש להחזיר לידי המשיבים, "כל סכום ששילמו ביתר בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום התשלום ובתוך 30 יום".