גורדון נ' רובין

לפניי תביעה לתשלום פיצויים בגין לשון הרע שהוגשה ע"י היועצת המשפטית של עיריית נצרת כנגד עו"ד רובין אשר כתב מכתב לראש העיר ולגורמים נוספים ובו הועלו טענות כנגדה ובין היתר יוחסה לה התנהלות "בדפוס של שחיתות" ולאחר שנדרשה התנצלותו חזר ועמד על טענותיו כנגדה.

רקע עובדתי

1. התובעת, עו"ד אולגה גורדון היא היועצת המשפטית של עירית נצרת (להלן: "העיריה") משנת 1999 וכן משמשת כחברת בית הדין המשמעתי של לשכת עוה"ד במחוז הצפון משנת 2013, כנציגת שר הפנים בוועדות למינוי יועצים משפטיים לרשויות מקומיות וכחברה בוועדות מטעם שר הפנים לבחינת תפקוד רשויות מקומיות (להלן: "התובעת" או "עו"ד גורדון")

    

2. הנתבע, עו"ד יהושע רובין, ייצג מתוקף תפקידו כעו"ד במסגרת ת"א 11902-03-09 את עו"ד שרה שי כנגד העיריה (להלן: "ההליך בנצרת").

    

3. ההליך בנצרת התנהל במשך כ-10 שנים וב-1/9/19 ניתן בו פסק דין (נספח ב' לתצהיר התובעת).

    

4. בקציר האומר יפורט כי ההליך בנצרת, כמפורט בפסה"ד בו, נוהל במסגרת תביעתה של עו"ד שרה שי כנגד העיריה בטענה להתעמרות בה, בבעלה המנוח ובעסק שלהם בגין אי מתן פטורים מתשלום ארנונה, המצאת תשלומים יש מאין והליכי גביה לא חוקיים, בניצוחה של עו"ד גורדון.

    

5. באותו הליך טענה עו"ד שרה שי כי עו"ד גורדון העלימה מסמך שסומן באותו הליך ת/1 להלן: "ת/1") המצביע על פטור חוקי מארנונה שניתן לה.

    

6. ת/1 צורף ע"י עו"ד שרה שי לתיק ביהמ"ש באותו הליך במהלך ניהול ההוכחות כאשר עו"ד גורדון טענה שם כי המסמך ת/1 לא היה ברשותה וכי ממילא למסמך זה אין כל חשיבות.

    

7. בפסה"ד, שניתן ע"י כבוד השופט אלעד טל, ב-1/9/19 נעשתה התייחסות ארוכה לשאלה האם ת/1 הוסתר ע"י עו"ד גורדון, כטענתה של עו"ד שרה שי, וזאת תוך ניתוח מכלול של תצהירים ועדויות שהוגשו ביחס לכך ובין היתר עדויותיהם של מר לוי, מרים רופל, דני חנניה, אינה אברך ופנינה שלו.

    

8. כבוד השופט טל קבע כי הוא מקבל את גרסתה של עו"ד גורדון לפיה לא ראתה בעינה את המסמך ת/1 עד שהתובעת ביקשה להציגו כראיה בתיק (סעיפים 232-243 לפסה"ד, נספח ב' לתצהיר התובעת).

    

9. כנגד פסה"ד הוגש ערעור ע"י עו"ד שרה שי באמצעות הנתבע, הערעור נדחה וכן בר"ע שהוגשה לביהמ"ש העליון נדחתה אף היא.

    

10. במהלך ניהול ההליך בנצרת הגיש עו"ד רובין תלונות כנגד עו"ד גורדון ללשכת עוה"ד ביחס להתנהלות שלא בהתאם לכללי האתיקה (עמ' 19 לפרוטוקול) התלונות כולן נגנזו ללא שניתנה החלטה כלשהי כנגד התובעת (ראה ת/3-ת/5).

     

11. עוד טרם שהוגשו סיכומי העיריה בהליך בנצרת, ביום 29/11/18 שלח עו"ד רובין מכתב לראש העיר ולגורמים רבים נוספים, כפי שיפורט בהמשך (להלן: "המכתב"), הכולל אמירות קשות כנגד עו"ד גורדון ואף דרש את פיטוריה או השעייתה (נספח ג' לתצהיר התובעת).

     

12. משהתקבל המכתב דרשה עו"ד גורדון באמצעות באת כוחה כי עו"ד רובין יחזור בו ויתנצל על הדברים שפרסם המהווים הוצאת דיבתה רעה (נספח ד' לתצהיר התובעת)

     

13. הנתבע כמענה למכתב ההתראה שנשלח אליו חזר על טענותיו במכתב תשובה מיום 5/12/18 (להלן: "מכתב התשובה") בו אישר כי הוא עומד מאחורי הדברים שנכתבו במכתב וכי:

     

    "אני חוזר וטוען כי עו"ד גורדון במשך שנים התנהלה בדפוס של שחיתות ואם יהיה צורך להוכיח זאת בבית משפט, הדבר יוכח". (מכתב התשובה צורף כנספח ד' לתצהיר התובעת)

     

14. מכתב התשובה נשלח לראש העיר ולחברי מועצת העיר.

     

15. בעקבות הפרסומים שלעיל (המכתב ומכתב התשובה), שיש בהם משום לשון הרע הגישה התובעת את התובענה דנן לתשלום פיצויים בהתאם להוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע")

     

    ראיות הצדדים

     

16. בהתאם להחלטה מיום 15/9/19 נקבע כי מדובר בטענות המהוות הודאה והדחה ועל כן היה על הנתבע להגיש תצהיריו טרם תצהירי התובעת.

     

17. מטעם עו"ד רובין הוגשו שני תצהירים ב-12/19. תצהיר התובע ותצהירו של מר שמעון גפסו.

     

18. מר שמעון גפסו כיהן בעבר כראש עיר בעיריה, כאשר עו"ד גורדון הייתה היועצת המשפטית גם באותה עת. מר גפסו טען כי עו"ד גורדון התנהלה בחוסר הגינות ויושר במהלך כהונתו. כבר כעת ייאמר כי לא מצאתי לייחס לתצהירו של מר גפסו משקל כלשהו, כאשר מחקירתו התברר כי מדובר בטענות ללא שצורפו להן אסמכתאות כלשהן וכי טענותיו בתצהירו כנגד התובעת אינם ידועים לו מידיעה אישית. כמו כן התברר כי מדובר בעד מגמתי, שכן בתקופת כהונתו פעלה התובעת לחשיפת שחיתויות והוא הועמד להליך פלילי בשל כך והורשע בעוד התובעת קיבלה צו הגנה ממנו על מנת שלא יפטרה.

     

19. בתצהירו של עו"ד רובין בהתייחסו למכתב, הוא טוען כי סבר שהתובעת התנהלה בדפוס של שחיתות בעל גוון פלילי וכי הוא האמין באמיתות תוכן המכתב, תוך שהוא מייחס טענות רבות למהלך הדברים בהליך בנצרת וחוזר על הטיעונים שהועלו שם ביחס לכך שהתובעת הסתירה את ת/1.

     

    חקירתו של עו"ד רובין בהקשר המכתב והאמונה עליה ביסס את תוכנו הייתה ברובה חקירה מתחמקת, כפי שיפורט להלן ולא נתתי בה אמון.

     

20. יצוין כי התצהיר כלל בנוסף נושאים רבים שאינם רלוונטיים להליך זה, כמו למשל אופן תפקודו של ראש העיר הקודם המנוח מר מנחם אריאב ז"ל וכן אירועים המיוחסים לתובעת לאחר משלוח המכתב.

     

21. בנוסף צירף עו"ד רובין לתצהירו תצהירים של גב' פנינה שלו וע"ד שרה שי, אשר הוכנו, כאמור בהם, לצורך ההליך בנצרת ולא לצורך הליך זה. תצהירים אלה לא התקבלו לתיק בהתחשב בכך שבאותו הליך כבר ניתן פסק דין ואין מקום לשמוע פעם נוספת עדויות, שכבר יש ביחס אליהן מעשה בית דין.

     

22. מטעם התובעת הוגש תצהירה ב-2/20 ובו התייחסות מפורטת לכל אחד מההליכים אותם מאזכר עו"ד רובין בתצהירו.

     

23. עדותה של התובעת בחקירתה הייתה מהימנה, קוהרנטית וסדורה. העדות הייתה ישירה ולא מתחמקת תוך שהיא משיבה לכל השאלות אודותיהן נשאלה באופן ששופך אור על הנסיבות. מתשובותיה עולה כי לא הייתה שותפה למעשה פסול כלשהו. כן עולה כי תשובותיה מבוססות על קביעות שנקבעו בפסקי דין מנומקים שניתנו.

     

24. לא נעלמה מעיני בהקשר זה הפנייתו של הנתבע לאחר שלב הסיכומים ב"הודעה דחופה ובקשה" שהוגשה על ידו ובה הוא מפנה לכאורה לכך שהתובעת בעדותה משקרת ביודעין בכך שלא ראתה את המכתבים שנשלחו לראש העיר עובר למכתב מושא הליך זה.

     

    אני דוחה טענה זו מכל וכל. הנתבע לא מדייק בטיעוניו וזאת מכיוון שעו"ד גורדון בעדותה ציינה כי עליו להיות ממוקד, ואם יציג מכתב היא תשיב אם ראתה או לא (עמ' 37, שורות 11-12) אולם הנתבע לא הפנה אותה לכל מכתב שהוא.

    זאת ועוד, המכתב ששלח הנתבע מיום 27/10/17 (נספח ד' לתצהירו) ואשר אליו הוא מתייחס בבקשה הנ"ל, אינו מתייחס להתנהגותה של התובעת, אלא לטענות הקשורות לראש העיר המנוח מנחם אריאב ז"ל ואזי אין רלוונטיות בין המכתב הזה לשאלה שנשאלה התובעת ובוודאי שלא ניתן לייחס לה אמירה שאינה אמת בשל תשובתה.

     

25. בשולי התייחסותי לעדות התובעת יצוין כי נוכח מועד הגשת התצהיר (לאחר שניתן פסה"ד בהליך בנצרת), לא מצאתי לייחס חשיבות למועד שבו לכאורה אומתה חתימת התובעת על התצהיר, כפי שטען הנתבע בסיכומיו ובהתחשב בכך שהנתבע אף לא עימת את התובעת בחקירתה הנגדית ביחס לכך.

     

    השאלות במחלוקת

     

26. בין הצדדים אין מחלוקת בדבר לשון הרע מושא המכתב ומכתב התשובה, או הפרסום שלהם והמחלוקת היא ביחס להגנות, שיש לעו"ד רובין, לטענתו.

     

27. עו"ד רובין טוען כי עומדת לו בעיקר ההגנה ע"פ סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שעניינה פרסום שהינו הגשת תלונה על הנפגע. הנתבע טוען כי היה לו יסוד להאמין באמיתות תוכנו של המכתב ולכן הפנה אותו כתלונה לגורמים הרלוונטיים.

     

28. עו"ד רובין טוען כי ההסתרה של ת/1 לא הייתה מקרית או רשלנית אלא בזדון.

     

29. בהקשר לכך שניתן פס"ד בהליך הקובע כי ת/1 לא הוסתר ע"י עו"ד גורדון טוען עו"ד רובין כי פסה"ד מהווה גיבוי לא לגיטימי לתובעת.

     

30. עוד טוען עו"ד רובין בבקשות שהגיש בתיק ובסיכומיו כי הוגשה תלונה כנגד השופט טל ביחס לכך שלא גילה בעת ניהול ההליך כי ייצג את העיריה בהליכים קודמים ועל כן היה עליו לפסול את עצמו מלדון בהליך. לטענת עו"ד רובין התלונה התקבלה ועל כן אין להסתמך על פסה"ד וממצאיו.

     

    דיון והכרעה

     

31. ראשית, והגם שאין מחלוקת בין הצדדים ביחס לתוכן המכתבים אתייחס תחילה ללשון הרע והפרסומים שנעשו.

     

32. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע קובע מהו לשון הרע:

     

    "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול-

    1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם;

    2. ...

    3. לפגוע באדם במשרתו, אם במשרה ציבורית ואם במשרה אחרת, בעסקו במשלח ידו או מקצועו...."

        

33. במכתב של עו"ד רובין נכתבו הדברים הבאים לראש העיר אותה עת:

    "2. ..אני מבקש להסב את תשומת ליבך פעם נוספת, כי בכל הנוגע לראיות שהוצגו בת.א. 11902-03-09 בבית משפט שלום בנצרת, שעדיין לא ניתן בו פסק דין וניסיון לעיכוב והארכת הליכים היות והרשות המקומית בהשפעת המחלקה המשפטית איננה מגישה סיכומים. מכל מקום, לפי הראיות ובהתאם לתלונות שהוגשו נגדה במשטרה, מסתבר, כי היועצת המשפטית התנהלה בדפוס של שחיתות והדבר מטיל צל כבד, על הרשות המקומית ועל המחלקה המשפטית, כאחד.

     

    3. מבוקש לשקול ברצינות ובהקדם, דבר פיטוריה של היועצת המשפטית או לפחות השעייתה הזמנית, עד לסיום ההליכים והחקירות.

     

    4. כפי שציינתי בעבר, קשרים וגיבוי, גורמים לזילות מקצוע עריכת הדין ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר ביועצת משפטית, עם דפוס של שחיתות, שנמשך שנים רבות, איננה תורמת לקידומו של שלטון החוק ברשות המקומית.

     

    ...." (ההדגשות אינן במקור. מ.כ. המכתב במלואו צורף כנספח ב' לתצהיר התובעת).

     

34. עיון במכתב מראה כי עו"ד רובין מעלה טענות קשות כנגד התובעת, כך למשל הוא טוען כי היא מנסה לגרום לעיכוב הליכים בהליך בנצרת, כמו כן טוען הוא כי הוגשו נגדה תלונות למשטרה וכי היא מתנהלת בדפוס של שחיתות, שיש בו להטיל צל כבד על הרשות המקומית.

    עוד מועלות טענות כנגד מוסריות ואתיות של התנהלותה כמי שיש לה קשרים הגורמים לזילות של מקצוע עריכת הדין ואינם מקדמים את שלטון החוק.

    בשל המיוחס לה, מבקש עו"ד רובין לפטר את עו"ד גורדון מתפקידה.

     

35. מהאמור עולה כי הפרסום נועד לפגוע בעו"ד גורדון במשרתה, שכן נדרשים פיטוריה, והמכתב נשלח בין היתר לראש העיר ועל כן בהתאם למבחן האדם הסביר האמור במכתב זה מהווה לשון הרע. מה גם שאמירות כנגד עו"ד או כל אדם בכלל, המייחסות, בין היתר, התנהלות מושחתת, כפי שמועלות במכתב יש בהן כדי להשפיל ולבזות.

     

36. גם במכתב התגובה ששלח עו"ד רובין לראש העיר ולחברי המועצה הוא חוזר וטוען כי עו"ד גורדון התנהלה בדפוס של שחיתות.

     

37. משלוח אמירות אלה שוב לראש העיר וחברי המועצה נועדו אף הם לפגוע במשרתה ועל כן גם האמור במכתב זה מהווה לשון הרע.

     

38. הנתבע טען בסיכומיו כי יש במכלול מכתב התשובה כלשון הרע משום הרחבת חזית, אולם אינני מקבלת טענה זו. מכתב התשובה הוזכר כבר בכתבי הטענות, אמנם בפרק נפרד מפרק "הפרסומים" אולם מתוכן כתב התביעה עולה בבירור כי התביעה מוגשת בשל מסכת ההתנהלות בכללה ולא רק בגין המכתב הראשון.

     

39. לפיכך, האמור במכתב וכן במכתב התשובה מהווים לשון הרע בהתאם לסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע.

     

40. אין מחלוקת גם ביחס לפרסום הדברים שכן מכתב התלונה נשלח לנמענים רבים: היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי של משרד הפנים, פרקליט מחוז הצפון, מפקד להב 433, מפקד משטרת נצרת עילית, מפכ"ל המשטרה, יו"ר ועד מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין, חברי מועצת העיר.

     

41. מכתב התשובה נשלח כאמור בו לראש העיר וחברי המועצה.

     

42. נוסח מכתב התשובה חוזר על האמור במכתב התלונה ביחס לכך שהתובעת התנהלה בדפוס של שחיתות ועל כן אתייחס להלן בעיקר לאמור במכתב הראשוני.

     

    פרסום הנתבע הוא בחוסר תום לב ולא חלה עליו ההגנה ע"פ סע' 15(8) לחוק

     

43. הנתבע כאמור טוען כי יש לייחס לו ההגנה על פי סע' 15(8) לחוק איסור לשון הרע כיוון שהאמין באמיתות התלונה שייחס לתובעת.

     

44. הפסיקה קובעת כי על מנת שיחולו ההגנות בסעיף 15 לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להוכיח שני תנאים מצטברים: האחד כי הפרסום נעשה בתום לב והשני כי חלות אחת החלופות בסעיף 15.

     

45. סע' 15(8) לחוק איסור לשון הרע מקנה הגנה לנתבע שעשה פרסום בנסיבות כדלקמן:

    "הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה;"

     

46. סעיף 16 לחוק איסור לשון הרע קובע חזקות בעניין תום הלב או העדרו ועל פיו:

    חזקת תום הלב קיימת למי שהוכיח שהפרסום נעשה באחת הנסיבות ע"פ סע' 15 לחוק ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר.

    לעומת זאת יש חזקה של חוסר תום לב ע"פ סע' 16(ב) לחוק אם הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט באמצעים סבירים להיווכח אם מדובר באמת.

     

47. בפסק הדין המנחה בעניין ע"א 788/79 ריימר נ' עזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו(2) 141, אליו מפנה עו"ד רובין בטיעוניו, נקבע כי יש לפרש את המונח "תום לב" בהקשר ההגנה הקבועה בסעיף 15, כאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום:

     

    "הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15(8) האמור. נראה לי כי עלינו לפרש את 'תום הלב' בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום.

    אדם, המתלונן בפני המשטרה, על עבירה שלפי אמונתו בוצעה על ידי פלוני, זכאי להגנת החוק, גם אם מסתבר, כי אמונתו מוטעית היא, שכן בנסיבות אלה ראוי הוא, כי האינטרס הפרטי של הנפגע יפנה דרך לאינטרס הציבורי, שאם לא כן יחששו בני הציבור להגיש תלונות. לעומת זאת, אם המתלונן אינו מאמין באמיתות תלונתו ויודע כי אינה אמת, אין כל אינטרס ציבורי במתן הגנה למתלונן ואין כל אינטרס ציבורי בעידוד התנהגות שכזו".

     

48. דעת הרוב מפי כב' השופט עמית בעניין ע"א 7426/14 פלונית נ' אור דניאל (פורסם בנבו, 14.3.16) (להלן: "עניין אור דניאל") התייחסה אף היא לדרישת תום הלב ביחס להגנה האמורה בסעיף 15(8), כאשר ביהמ"ש חוזר על הדרישה כי תהיה אמונה סובייקטיבית של המתלונן בתלונה, אולם מוסיף תנאי חדש והוא כי החשד המפורט בתלונה יהיה חשד סביר:

     

    "במרוצת השנים נדרש בית משפט זה, לא אחת, לשאלת תוכנה של דרישת תום הלב בהגשת תלונה לרשות מוסמכת. מסקירת הפסיקה מצטייר קו אחיד למדי. בע"א 310/74‏ שיטרית נ' מזרחי‏, פ"ד ל(1) 389 (1975) (להלן: עניין שיטרית) הבחין בית המשפט בין חוסר תום הלב שיש ב"חזרה עיקשת וחסרת בסיס על תלונה שהוכחה כבר כמוטעית" לבין "תלונתו השגרתית של אזרח, החושד בתום-לב במעשה עבירה של אחר והמופנית למשטרה". בעניין ריימר, ניתן דגש לאמונתו הסובייקטיבית של המתלונן "באמיתותה של התלונה" (ראו גם ר"ע 57/86 נגר נ' הראל [פורסם בנבו] (5.2.1986)). בע"א 6871/99 רינת נ' רום, [פורסם בנבו] בפסקה 13 לפסק דינו של השופט א' ריבלין (21.4.2002) (להלן: עניין רום) הוזכרה באמרת אגב האפשרות שמתלונן "מפריז בדיווחו למשטרה הפרזה רבה בתיאור חשדותיו עד כדי שלילת תום-לבו". בע"א 7699/11 פלקסר נ' ברנדס [פורסם בנבו] (25.12.2013) נקבע כי הגשת תלונה לרשות מוסמכת חוסה תחת הגנת תום הלב כאשר היא מבוססת על חשד סביר (ביטוי דומה מופיע כבר בע"א 326/68 אסא נ' ליבנה, פ"ד כג(2) 23 (1969)). כשלעצמי, אני נוטה לגישה פרשנית שתבטא איזון בין אמונה סובייקטיבית בנכונות התלונה לבין סבירות החשד (ראו גם: שנהר, עמ' 306-304)." (הדגשה שלי – מ.כ)

     

    כלומר בית המשפט בעניין אור דניאל אינו מסתפק באמונה סובייקטיבית על מנת לכונן תום לב כמובנו בסעיף 15 לחוק, אלא מוסיף דרישה אובייקטיבית – של "סבירות החשד".

     

49. בעניינינו ייאמר כי עוד טרם המבחן האם מדובר באמונה סובייקטיבית ביחס לחשד או שנדרש חשד סביר, לא ניתן להתייחס לאמור במכתבי התלונה כתלונה מוגנת על פי סעיף 15 (8) לחוק כיוון שלא הוכח שמדובר בתלונה לרשות מוסמכת.

     

50. לא מדובר בהגשת תלונה למשטרה ביחס לעבירה שנעברה, לכאורה, אלא במשלוח מכתב הדורש את פיטורי התובעת לגורמים רבים, שלא ברור מדוע הם מהווים רשות מוסמכת לבירור תלונות על התובעת. ככל שהיה נשלח המכתב לראש העיר בלבד, אזי ניתן היה להתייחס אליו כאל רשות מוסמכת לקבלת תלונות בגין התובעת, אולם המכתב נשלח לגורמים רבים נוספים. כך למשל, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט מחוז הצפון, יו"ר ועד מחוז הצפון של לשכת עורכי הדין ועוד.

     

51. עו"ד רובין לא הסביר מדוע שלח המכתב לגורמים רבים כל כך ולטעמו שלח לכל הגורמים על פי שיקול דעתו (עמ' 23, שורה 16). תשובה זו מלמדת על חוסר תום לבו שכן תלונה אמורה להישלח רק לממונים על הנפגע לצורך בירורה והגורמים האמורים אינם כאלה.

     

52. עצם הפצת המכתב לגורמים רבים, אשר כאמור, אינם בהכרח ממונים של התובעת לצרכי בירור התלונה, מלמדת על פרסום שחורג מתחום הסביר ואזי לא חלה על עו"ד רובין חזקת תום הלב בהתאם לאמור בסע' 16 לחוק.

     

53. מעבר לאמור אציין כי הוכח בחקירתו של עו"ד רובין כי לא היה לו חשד סביר ביחס לאמור במכתב התלונה ונראה היה כי מדובר בהטחת האשמות ללא שנעשה בירור מינימלי בגינן.

     

54. כך למשל עו"ד רובין טען במכתב כי הרשות המקומית בהשפעת המחלקה המשפטית איננה מגישה סיכומים. כשנחקר על כך טען כי התובעת השפיעה באופן שלילי על באת כוחה, שייצגה את העיריה באותו הליך. מחקירתו עולה בבירור כי מדובר בטענה בעלמא (עמ' 15 רישא).

     

    משנחקר האם פנה אי פעם אל ב"כ התובעת, אשר ייצגה את העיריה בהליך בנצרת ושאל מדוע איננה מגישה סיכומים השיב כי: "אני חושב שכתבתי בקשה לזירוז המשפט, אבל איני זוכר" (עמ' 15, שורה 13) למותר לציין שלא צורפה כל ראיה להגשת בקשה מעין זו ועו"ד רובין טען כי הגיש ראיות שהן לפי שיקול דעתו רלוונטיות לתביעה.

    הנה כי כן עולה כי לא היה ובוודאי לא הוכח חשד סביר להתנהלות פסולה של התובעת בעת הגשת סיכומים בהליך בנצרת.

     

55. ביחס לטענתו של עו"ד רובין כי מתנהלים נגד התובעת הליכים ותלונות שיש לבררם ניסתה ב"כ התובעת לברר באילו הליכים ותלונות מדובר, שכן עו"ד גורדון אינה יודעת על כל תלונה שהוגשה נגדה (סע' 20 לתצהירה, שבגינו לא נחקרה). תשובותיו של עו"ד רובין בהקשר זה היו מתחמקות ולא נתתי בהן אמון.

    עו"ד רובין לא ידע לציין מתי הוגשו תלונות, מי הגורמים שהגישו תלונות. העתק של התלונות לא הוגשו ואף לא אישור על הגשתן (עמ' 15 ו-16 לפרוטוקול).

    עו"ד רובין אף טען מחד כי צירף עותק התלונות לתצהיר (עמ' 15, שורה 34) ומאידך טען שלא יציג את התלונות כדי לא לשבש החקירה (עמ' 16, שורה 5). עצם הסתירה ביחס לאפשרות להגיש כראיה את התלונות שהוגשו מלמדת על כך שלא הוגשה תלונה כלשהי ובוודאי שאין בכך כדי לשבש חקירה כלשהי.

    מכל מקום, לא ניתן לקבל את תשובתו של עו"ד רובין בהקשר אי הגשת התלונות או ציון תוכן התלונות כראיה בהליך זה, בשל אי רצונו לשבש את החקירה המתנהלת. לו הייתה מתנהלת חקירה כלשהי שיש חשש משיבושה היה מצופה שיובאו ראיות בהקשר זה אולם לא הוצג בדל ראיה המתייחס לחקירה פעילה נגד התובעת.

    אי גילוי התלונות שהוגשו לכאורה בזמן אמת משמעה אי הצגת ראיות נדרשות, כאשר המסקנה הנובעת מכך היא כי אין בידו של עו"ד רובין ראיות להציג וכי התלונות האמורות לא הוגשו באותו מועד.

    ודוק, לא נעלמו מעיני תלונות שהוגשו ואשר צורפו כחלק מנספח ד' לתצהירו של הנתבע, אולם לא ברור מהתלונות כנגד מי הוגשו ומכל מקום מדובר בתלונות שהוגשו לאחר הגשת התביעה ועל כן אין להן רלוונטיות לתלונות המוזכרות במכתב.

     

56. עו"ד רובין ציין גם כי עו"ד שרה שי הגישה תלונות, אולם הוא אישר כי לא ראה את התלונה וכי הדבר נמסר לו על ידה (עמ' 17 רישא) מדובר בעדות שמועה שלא ניתן לקבלה.

     

57. אי הבאתה של עו"ד שרה שי לעדות פועלת לחובתו של הנתבע ומלמדת על כך שלא הוגשו תלונות בשמה.

     

58. אמנם עו"ד רובין טען כי שרה שי לא הובאה לעדות בשל כך שביהמ"ש סירב להעידה אולם הצגת הדברים באופן זה חוטאת לאמת.

     

59. עו"ד שרה שי לא הגישה תצהיר לצורך הליך זה. עו"ד רובין צירף לתצהירו את תצהירה של עו"ד שי בהליך בנצרת. התצהיר הוצא מהתיק כיוון שלא ניתן להגישו אלא באמצעות עורכו וממילא לא הוגש תצהיר של עו"ד שרה שי להליך זה.

     

60. הנה כי כן עו"ד שרה שי לא הגישה תצהיר בהקשר של תיק זה וזימונה לא התבקש כלל.

     

61. עולה כי עת נכתב המכתב ע"י עו"ד רובין לא הוגשו תלונות כלשהן כנגד התובעת ואזי ניסוח המכתב כאילו מתנהלות נגדה תלונות, בעוד שאין בדל של ראיה לקיומן של תלונות כאלה, מהווה לשון הרע לכשעצמו.

     

62. זאת ועוד, עו"ד רובין במכתבו לא התייחס רק לתלונות אלא גם להליכים פעילים כנגד התובעת. אולם כשנחקר על כך, נאלץ להודות כי "לא היה הליך" (עמ' 18, שורה 5).

     

63. לסיכום אני קובעת כי עו"ד רובין לא הוכיח כי בזמן מועד כתיבת המכתב הוגשו תלונות כלשהן כנגד עו"ד גורדון ובוודאי לא התנהלו הליכים כלשהם ואזי לא הוכחה טענתו כי האמין בזמן אמת באמור במכתב.

     

64. גם ביחס לאמור בסע' 4 למכתב לפיו לעו"ד גורדון יש קשרים וגיבוי שיש בהם לגרום לזילות המקצוע, התחמק עו"ד רובין ממתן תשובות. כשנדרש להבהיר מהם אותם קשרים וגיבוי התחמק ולא רצה להסביר במה מדובר אך בהמשך השיב כי היא הסדירה חריגות בניה של מנכ"ל הלשכה שאליו יש לה קשר. למותר לציין שגם להטחת האשמה זו לא הוצג בדל ראיה או למען הדיוק בדל של חשד, מעבר להטחת האשמה, וגם ביחס לכך נטענה הטענה הנוחה של "שיבוש חקירה" ולכן חוסר יכולת להשיב (עמ' 21 סיפא ועמ' 22 רישא) מבלי לצרף ולו ראשית ראיה לכך שמתנהלת חקירה כלשהי וכי יש בעדות כאן כדי לפגוע בה בצורה כלשהי. אי מתן תשובות מהווה התחמקות מהחקירה והתנהלות זו פועלת לחובתו של עו"ד רובין.

     

65. אשר לטענה שהועלתה במכתב (וגם במכתב התשובה) לפיה כי עו"ד גורדון מתנהלת ב"דפוס של שחיתות" חקירתו של עו"ד רובין הייתה מתחמקת וחסרת מהימנות. כשנשאל על מה התבסס בעת העלאת טענה זו השיב: "היו החלטות שיפוטיות שהתייחסו לגביה" (עמ' 22, שורה 28) כשנשאל איזה החלטה? טען כי מדובר ב"הצטברות של דברים המצביעים על שחיתות", כשנשאל מהם אותם דברים? השיב באופן כללי "הסתרת עובדות, הטעיה" (עמ' 22, שורה 32).

     

66. תשובות מתחמקות אלה ללא הסבר ברור לשאלות שנשאל, וללא הצגה של החלטה שיש בה להעיד כי עו"ד גורדון התנהלה בדפוס של שחיתות, מעידות כי בזמן אמת לא הייתה לעו"ד רובין כל אמונה בדברים שכתב ולכל הפחות, לא היה חשד סביר ביחס להטחת האשמות אלו.

     

67. אמנם ברקע כתיבת המכתב עומדת תלונתו של עו"ד רובין כי התובעת הסתירה את ת/1 במהלך ההתדיינות המשפטית, אולם אין בהאשמה זו, אשר התבררה אותה עת, בביהמ"ש ואף אם עו"ד גורדון האמין בכך, כדי להצדיק אמירה כי עו"ד גורדון פועלת ב"דפוס של שחיתות".

     

68. דווקא העלאת הטיעון בשלב זה, טרם מתן פסק הדין יש בה משום רצון לפגוע, שהרי הדברים אמורים להתברר בעת מתן פסה"ד.

     

69. אך מה שהתברר הוא כי לעו"ד רובין אין זה משנה כלל אם ביהמ"ש קבע שהמסמך לא הוסתר ע"י עו"ד גורדון וכל עוד לא ייקבע אחרת, הרי שהוא אינו מקבל את פסק הדין ולדבריו:

    "עד ששופט ראוי יתן פסק דין כאשר הוא לא מפר את חובת הגילוי ולא פועל בניגוד עניינים ופועל ביושרה ובהגינות" (עמ' 21 רישא) עצם אמירה זו מעידה כי עו"ד רובין מטיח האשמות מבלי שיש לו חשד סביר ולשיטתו עצם העובדה שהוא מעורר טענה כלשהי הרי שעד שהטענה לא תתקבל, כולם טועים.

     

70. יצוין עוד כי בסיכומיו הפנה הנתבע להליכים שונים שלטענתו נקבעו בהם ממצאים כנגד התובעת, אולם גם מעיון בפסקי הדין האמורים לא יוחסה לתובעת עצמה שחיתות וגם אם נקבע בהם כי מדובר בהתנהלות חסרת תום לב, הרי שהאמירה שהתובעת מתנהלת בדפוס של שחיתות היא רחוקה ולא תואמת את החשד.

    מה גם שאין בהליכים אלה או אפילו בחשד להסתרת ת/1, כדי להסביר מדוע כתב הנתבע אמירות נוספות באותו מכתב המהוות לשון הרע, כגון שיש לתובעת קשרים וגיבוי הפוגעים בכבוד המקצוע או שמתנהלים נגד התובעת חקירות והליכים. כל אלה באים לפגוע ביושרה ומוסריותה של התובעת ללא צורך או הצדקה ולו חלקית.

     

71. מהאמור עולה תמונה ברורה. כל הטענות שהועלו ע"י עו"ד רובין במכתבו כנגד עו"ד גורדון היוו הטחת האשמות ללא שהיה חשד סביר המבסס אותן, כמו כן לא הוכחה אפילו טענתו של עו"ד רובין כי הוא האמין באמיתות התלונה. האשמות אלה נשלחו לגרמים רבים אשר אינם הרשות המוסמכת לבירור תלונות על התובעת ויש במשלוח המכתבים אליהם כמעשה החורג מגדר הסביר.

     

72. כיוון שכך מדובר בפרסום לשון הרע כנגד התובעת שלא הוכחה בגינו הגנה כלשהי.

     

    ת/1 וההכרעה בהליך בנצרת

     

73. בהתאם לאמור לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי מכתבי הנתבע היוו לשון הרע.

     

74. טרם אדרש לשאלת גובה הפיצוי לא ניתן להתעלם מטיעוניו של עו"ד רובין במהלך ניהולו של הליך זה, בחקירתה הנגדית של עו"ד גורדון שהתנהלה רובה ככולה כנגד החלטתו של כב' השופט אלעד טל בהליך בנצרת, בקשות הפסילה שהוגשו בהליך זה והטענות שהועלו בבקשות שונות ובסיכומים.

     

75. עו"ד רובין טען כי קביעתו של נציב התלונות על השופטים אשר לא ניתן היה להציגה במהלך הדיון נוכח חסיונה, קבעה כי היה על כב' השופט טל לפסול עצמו באותו הליך, ועל כן לא ניתן לקבל את פסק הדין של כב' השופט טל ולא ייתכן שהתובעת תתעלם מהחלטת נציב התלונות על השופטים.

     

76. ראשית יש להעמיד דברים על דיוקם מבחינה משפטית. החלטת כב' הנציב איננה משליכה על הקביעות האמורות בפסה"ד. החלטת הנציב היא במישור התנהלות השופט בדיון בלבד ואין בה כדי להשליך על קביעות משפטיות בפסק דין חלוט.

     

77. שנית, בחקירתו של עו"ד רובין התברר כאמור, כי מכתב התלונה שלו נכתב בחוסר תום לב וזאת גם ללא קשר לממצאים שהתגלו מאוחר יותר בפסק הדין של כב' השופט טל, לטובת עו"ד גורדון ואזי גם ללא קשר לפסה"ד הוכח כי עו"ד רובין פרסם לשון הרע כנגד התובעת וכי אין לו הגנה בהקשר זה.

     

    שאלת גובה הפיצוי

     

78. בשלב זה משקבעתי כי הפרסומים מהווים לשון הרע ולא קיימת הגנה בחוק, יש לבחון את שאלת גובה הפיצוי הראוי לתובעת.

     

79. סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע קובע כי במשפט אזרחי רשאי בית המשפט לחייב את המפרסם לשון הרע בפיצוי הנפגע בסך של עד 50,000 ₪ ללא הוכחת נזק ובכפל הפיצוי למי שהוכח כי הפרסום שעשה היה בכוונה לפגוע. הסכומים האמורים צמודים למדד המחירים לצרכן וזאת בהתאם לס' 7א(ה) לחוק איסור לשון הרע, החל מ-9/98 וכיום עומדים הסכומים על סך של כ-70,000 ₪ וכ-140,000 ₪ בהתאמה.

     

80. מטרת הפיצוי בהליך לשון הרע היא כפולה, כפי שנקבע בעניין ע"א 802/87 עקיבא נוף נ' אורי אבנרי (מה(2) 489):

     

    "הפיצויים אשר אותם מוסמך בית-משפט לפסוק למי שנפגע מעוולת לשון הרע מגמתם כפולה: ראשית, ליתן סיפוק לנפגע, הן על-ידי שיוכל לדעת כי מכירים בכך שנעשתה כלפיו עוולה בכך שפגעו ללא הצדקה בשמו הטוב, והן על-ידי כך שסכום הפיצוי שישולם לו יוכל לשפר במשהו את מצבו ולקרבו במידת האפשר - עד כמה שכסף יכול לתרום לכך למצב שהיה נתון בו קודם התרחשות העוולה.

    שנית - כפי שנאמר כבר בפסיקת בית-משפט זה - נועדו הפיצויים הנקבעים בגין עוולת לשון הרע גם כדי "שיחנכו את הקהל ויחדירו לתודעתו כי שמו הטוב של אדם, בין אם הוא איש פרטי, ובין אם איש ציבור, אינו הפקר, וכי יש ממש במה שנאמר בספר 'קוהלת': 'טוב שם משמן טוב"' (ע"א 30/72  [1], בעמ' 244), הווה אומר: פיצויים אשר יש בפסיקתם משום מגמה עונשית ומגמה מחנכת ומרתיעה כאחד (ראה ע"א 670/79 , 78/80, 82[2], בעמ' 205)."

     

81. ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח' (פורסם בנבו, 14.8.01) אליו התייחסה ב"כ התובעת בסיכומיה, יש התייחסות לקווים המנחים ביחס לפרמטרים המשפיעים על אומדן שיעור הנזק:

     

    "בפסיקת פיצויים בגין לשון הרע יתחשב בית המשפט, בין היתר, בהיקף הפגיעה, במעמדו של הניזוק בקהילתו, בהשפלה שסבל, בכאב ובסבל שהיו מנת חלקו, ובתוצאות הצפויות מכל אלה בעתיד. הבחינה היא אינדווידואלית. אין לקבוע "תעריפים". בכל מקרה יש להתחשב בטיב הפרסום, בהיקפו, באמינותו, במידת פגיעתו ובהתנהגות הצדדים. אכן התנהגותו של הניזוק לפני פרסום ולאחריו עשויה להוות אמצעי שעזרתו ניתן לעמוד על נזקו. בדומה התנהגותו של המזיק עשויה אף היא להשפיע על שיעור הזנק והערכתו. כך, למשל, התנצלות על דברי לשון הרע עשויה להקטין את הנזק שהם גרמו ובכך להשפיע על שיעור הפיצויים (ראו סעיף 19 לחוק). חומרת הפגיעה ברגשותיו של הניזוק ובשמו הטוב נמדדת לעיתים בחומרת מעשיו וביטוייו של המזיק. ודוק, אין בכך פיצוי עונשי. זהו נזק מוגבר המביא לפיצוי מוגבר. (agrravated). בשל התנהלות המזיק. כך למשל, מזיק היודע כי דבריו אינם אמת והעושה כל מאמץ בבית המשפט להוכיח את אמיתותם. עשוי לגרום להגברת נזקו של הניזוק ובכך להגביר את הפיצוי שלו הוא יהיה זכאי".

     

82. בעניינינו היקף הפגיעה חמור. מדובר בייחוס שחיתות פלילית והתנהגות חסרת מוסר ביחס למי שמכהנת כעו"ד ציבורית ואף ניתן לה תואר אבירת איכות השלטון בשל היותה שומרת סף ולוחמת בדיוק במעשים המיוחסים לה לכאורה ע"י הנתבע, דהיינו לוחמת בשחיתות.

     

83. מדובר גם במי שקיבלה צו הגנה מהיועץ המשפטי לממשלה בשל התנהלותה כנגד ראש העיר גפסו בזמנים הרלוונטיים.

     

84. ייחוס האשמות של שחיתות והעדר מוסריות דווקא לתובעת כאן, אשר בתוקף תפקידה נלחמה בעוולות אלה, יש בה כדי לפגוע בה פגיעה יתירה ולשמוט תחתיה את הבסיס שהוא דרך התנהלותה.

     

85. הפרסומים נשלחו כאמור, לכל מי שיש לתובעת ממשק עבודה איתו, ראש העיר, כל חברי מועצת העיר, אנשי ציבור בעלי מעמד בתחום המשפט ואנשי משטרה בדרגות בכירות שונות ואזי לשון הרע המכוון לעיניהם של אלה מקבל משמעות חמורה יותר.

     

86. התוצאות שהמכתבים היו יכולים להוביל אליהם היא פיטוריה של התובעת מתפקידה וזאת כפי שנדרש באופן מפורש במכתב.

     

87. מחקירתו של עו"ד רובין עולה כי לא עשה דבר כדי לברר האם מה שכתב הוא אמת.

     

88. חמורה מאד היא גם העובדה שכותב המכתב הוא עו"ד אשר לדברי מייחס הציבור בד"כ מהימנות רבה שכן ידוע לעו"ד שעליו לדייק בדבריו.

     

89. כשהתבקש עו"ד רובין להתנצל על דבריו, לא רק שלא התנצל אלא הוא חזר וכתב מכתב תשובה שבו הוא שוב מייחס לתובעת התנהלות בדפוס של שחיתות ובכך מגביר את הפרסום של לשון הרע.

     

90. ולא רק זאת, אלא שגם במהלך ניהול כל ההליך לא הפסיק הנתבע מלייחס לתובעת בכל הזדמנות התנהלות מושחתת, בכתב ההגנה שהגיש, בתצהיר, בבקשות השונות שהוגשו במשך כל ההליך ואף אם אין בכך צורך, כך למשל, בבקשות לדחיית מועדי דיון וכמובן במהלך החקירות והסיכומים.

     

91. הנתבע מגדיל לעשות וכאשר כב' השופט טל קבע כי עו"ד גורדון לא הסתירה את מסמך ת/1, הוגשה תלונה כנגד השופט וכעת נטען על ידי עו"ד רובין כי אין לקבל את פסק הדין וממצאיו. דהיינו גם כאשר יש ממצאים לטובתה של עו"ד גורדון הנתבע מתעלם מהם וממשיך בהכפשותיו חסרות הבסיס.

     

92. עוד התברר כי הנתבע לא הסתפק במשלוח מכתב התלונה מושא הליך זה ועוד קודם לכן, במהלך ניהול ההליך שבין העיריה לעו"ד שרה שי, שלח הנתבע כארבע תלונות ללשכת עורכי הדין, אשר כולן נגנזו (ת/3 ות/4 לדוגמא), אמנם התביעה לא הוגשה בשל תלונות אלה אולם יש בהתנהלות זו של תלונות חוזרות ונשנות ללמד על מגמה לפגוע בתובעת שיש בה כדי להכפיל את הפיצוי כלשון סעיף 7א (ג) לחוק איסור לשון הרע.

     

93. גם דרישתו של עו"ד רובין במכתב לפטר או להשעות את התובעת וכן העובדה שהמכתב נשלח לגורמים רבים, מלמדת על רצון לפגוע בה.

     

94. בפסה"ד בעניין ע"א 20530-05-20 טייקאייר ישראל בע"מ ואח' נ' חגי לוין (פורסם בנבו, 28.1.21) אשר בחן את גובה הפיצוי ההולם הוכפל סכום הפיצוי שנפסק בבימ"ש קמא בנסיבות שבהן נקבעה כוונה לפגוע ונקבע כי יש לתת משקל מצטבר לכל אחד מהשיקולים המביאים לידי פסיקת הפיצוי.

     

95. בעניינינו, ולאחר שבחנתי את מכלול השיקולים האמורים באופן מצטבר ובכלל זה את כוונת הנתבע לפגוע בתובעת וכן השיקול ההרתעתי נגד פרסומים כאמור, אני סבורה כי יש לפסוק לתובעת פיצוי כולל בגין מכלול הפרסומים בסך של 120,000 ₪.

     

    סוף דבר

     

96. לאור האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת סך של 120,000 ₪.

     

97. בנוסף לאמור, בהתחשב בתוצאה ובהיקף הבקשות שהוגשו ע"י הנתבע בהליך זה ואשר היה בהן כדי לסרבל את ההליך, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 25,000 ₪.

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, י"א אב תשפ"א, 20 יולי 2021, בהעדר הצדדים.