א.
רקע
הנאשם הורשע על פי הודאתו בכתב אישום מתוקן בעבירות סחיטה באיומים והדחה בחקירה, לפי סעיף 428 רישא ו- 205 א' לחוק העונשין, תשל"ז- 1977. נסיבות העבירות, כפי שפורטו בגוף כתב האישום, הינן כי לאחר ששכח הנאשם בקיוסק המתלונן פלאפון גנוב, אותו החזיק ברשותו, אשר נשדד מהמתלונן יום לאחר ששכחו הנאשם אצלו, דרש הנאשם פיצוי כספי בגין הפלאפון, אשר קיבלו מהמתלונן בדרך של ויתור על חוב כספי בסך 1,500 ש"ח ומתן כרטיסי טלפון בשווי 700 ש"ח. במועד אחר ניסה הנאשם לסחוט מהמתלונן סך של 70,000 ש"ח בהודיעו כי אחרים מעורבים בנדון והם דורשים את הסך האמור מהמתלונן. משהודיע המתלונן כי אין בכוונתו לשלם, איים עליו לבל יערב את המשטרה, אחרת יבולע לו על ידו.
טרם טיעוני הצדדים, נשלח הנאשם לשירות המבחן לשם קבלת תסקיר בעניינו, תוך שהתביעה התחייבה במסגרת ההסדר לטעון לענישה מקסימלית של 8 חדשי מאסר בפועל, הפעלת מאסר מותנה, השתת פיצוי כספי של 2,000 ש"ח והפעלת התחייבות של 5,000 ש"ח. להגנה ניתנה זכות טיעון חופשי. ואכן, תסקיר כאמור הונח על שולחני, הצדדים טענו טיעוניהם ובעקבות כך ניתן גזר דין זה.
ב. טיעוני הצדדים
ב"כ המאשימה, המתמחה גלית בננו מפמ"ד, הדגישה את חומרת העבירות המיוחסות לנאשם, בהן הטיל אימה, במעשי בריונות לשמה במספר הזדמנויות על המתלונן ומשפחתו. היא ציינה את הפגיעה בסדר הציבורי, ברשויות החוק ובשלוות הפרט. בדבריה ציינה כי פסיקת בתי המשפט הרחיבה באשר לאינטרס החברתי המוגן והזכירה, כי מגמת הענישה צריך שתהא מחמירה, זאת לצרכי הרתעה ועקירת התופעה מן השורש. כן הגישה את רישומו הפלילי של הנאשם, ממנו עולה כי המדובר בנאשם בעל עבר פלילי מכביד, בעבירות רכוש, סמים והחזקת סכין. עוד הדגישה את החומרה היתרה שבענייננו, לפיה בוצעה העבירה נשוא הנדון, כשכנגד הנאשם תלוי ועומד מאסר מותנה בר הפעלה, שלא זו בלבד שלא הרתיעו, אלא אף הוסלמו מעשיו והוא שב וביצע עבירות חמורות יותר.
בנסיבות אלה, עתרה היא לקבלת עמדת התביעה במלואה, כמפורט בתנאי הסדר הטיעון שצוינו לעיל.
ב"כ הנאשם עו"ד רפי ליטן טען, כי המדובר בסכסוך על פלאפון שנשאר בחנותו של המתלונן, משם התלהטו היצרים ואולם בפועל כל שמדובר בו, היא דרישה לשיפוי על נזק שנגרם על ידי המתלונן. אמנם אין בכך כדי להקל ראש ואולם ודאי שאין דומה המקרה, לדעת הסניגור, למקרה סחיטה רגיל.
בנסיבות אלה טען ב"כ הנאשם כי שליחתו של הנאשם אל מאחורי סורג ובריח, עומדת בניגוד לאינטרס הציבורי ואין בה כדי לקדמו בדבר. המדובר בנאשם ששהה 21 יום במעצר ואחר כך עוד 8 חדשים במעצר בית מלא, בו לא יכול היה לקיים את עצמו או לסייע לאימו ולאחותו שעברה תאונת דרכים קשה. הוא עצמו הפך לנטל כלכלי עד שכששוחרר ממעצר בית, הלך לעבוד במסעדה וכעוזר קבלן תוך שמרחיק עצמו מעולם הפשע.
לעניין המאסר המותנה, הרי שהמדובר בו על עבירות כנגד הרכוש ולדעתו, עבירת הסחיטה באיומים איננה עבירת רכוש. מכל מקום, על פי סיכום שבין הצדדים, התנאי לא יחול במקרה שלנו ועל כן עתירת המאשימה חורגת מההסדר. לעניין רישומו הפלילי, המדובר הוא מתקופה בה היה נער, מאז שוקם הוא ובנסיבות הכוללות, ביקש ב"כ הנאשם שלא להעתר לבקשת המאשימה, לאמץ את המלצת שירות המבחן ולהטיל עליו ביצוע עבודות שירות, אשר לא זו בלבד שיבססו את מאמצי שיקומו אלא גם יתרמו לקהילה.
שני הצדדים הגישו לעיוני פסיקה לתמיכה בעמדתם.
הנאשם עצמו הביע חרטה, ציין כי מבקש הוא לשנות את דרך חייו ולצאת מהדרך העבריינית.
ג. חוות דעת שירות המבחן
על מנת שלא לפגוע בצנעת הפרט, לא אפרט את האמור בתסקיר שירות המבחן ואך אציין, כי הוא סוקר את רקעו של הנאשם, הן ברמה האישית והן בנוגע לאורח חייו העברייני. בד בבד מציין השירות התרשמותו, כי על אף שלאורך השנים העמיקה והסלימה התנהגותו העבריינית, הרי שהחל בשנתיים האחרונות שינוי בדפוסי חשיבתו ובמערכת הערכים העבריינים בהם החזיק, לא נפתחו לו תיקים חדשים, והוא קיבל משמעות אחרת לחייו ולמשפחתו, תוך ניתוק עצמו מהאוכלוסיה השולית. במובן זה נראה כי ניתן לקבל את התסקיר כחיובי במהותו. לאור האמור ממליץ השירות להטיל על הנאשם ענישה שתאפשר המשך חיזוק ושימור השינוי וככל שהמדובר במאסר ממליץ השירות להטילו כך שניתן יהיה לרצותו בעבודות שירות, ענישה שיש בה להערכת השירות, אלמנט של תרומה ופיצוי חברתי על העבירות שביצע.
ד.
דיון
1.
שאלת הפעלת המאסר המותנה:
ראשית, למחלוקת שנפלה בין הצדדים לעניין שאלת הפעלת המאסר המותנה בן 6 החדשים התלוי ועומד כנגד הנאשם מת.פ. 655/98 (בימ"ש השלום לנוער בבאר שבע בשבתו בקרית גת) בגין כל עבירת רכוש.
נדמה כי אין לי צורך להכריע בסוגיה זו, שכן בעת שהציגו הצדדים את ההסדר בפני, הוצג הוא כך, שהפעלת התנאי נכללת בתוך עתירת המדינה ולא מתווספת לו (ר' דברי ב"כ המדינה בישיבה מיום 5.1.05). יתכן ודרך הצגת הדברים היתה מתוך טעות כלשהיא, ואולם אלו העובדות המצויות בתיק בית המשפט ונראה אף שהדבר תואם לכאורה את טענת הסניגור, לפיה סוכם עימו כי התנאי לא יחול.
יחד עם זאת אפנה את הצדדים להכרעת דיני נשוא ת.פ. 2927/04
מדינת ישראל נ' משה גבאי (לא פורסם), בו דנתי בסוגיה דומה והבעתי דעתי במחלוקת האמורה.
2.
הענישה הראויה
מעבר לעובדת נפיצותן של עבירות האלימות ובכללן הסחיטה באיומים בחברתנו, חומרתן ופגיעתן בשלוות חיי האזרחים מן השורה, הרי שהמדובר בענייננו גם בעבירה מכוערת ובניגוד לטענת ב"כ הנאשם, נדמה לי כי עובדות כתב האישום אכן מלמדות על מעשה חמור גם בספקטרום עבירות אלה. אינני יכול לקבל את טענת הסניגור לפיה המדובר בסכסוך "אזרחי" כביכול, בו נדרש המתלונן לשפות את הנאשם על נזקו. המדובר במעשה בריונות, תוך שהנאשם סוחט את המתלונן במלוא מובן המילה וללא כל קשר ויחס כלשהוא ל"נזקו", שאף הוא מוטל בספק רב, עקב היות הפלאפון גנוב מלכתחילה. בנסיבות אלה, אני רואה בחומרה עבירות מסוג זה, וצודקת ב"כ המאשימה באומרה, כי יש להכביד את היד על מורשעים בעבירות אלו, על מנת להרתיע עבריינים בכח ובפועל מביצוען ועל מנת לשרש את התופעה, הפוגעת בשלוות אזרחים תמימים ובאיכות החיים החברתית.
כנגד שיקולים אלה, עומדת מערכת נסיבות אישיות שבאה לידי ביטוי בתסקיר שירות המבחן ובה נסיבות יתמותו של הנאשם בגיל צעיר מאביו ופציעתה הקשה מאד של אחותו, דבר שהיתה לו השלכה על המשפחה כולה, השינוי בדפוסיו העבריינים במהלך השנתיים האחרונות וניתוק מהאוכלוסיה השולית, הזמן שחלף מאז ביצוע העבירה ועד כה, כשנתיים וחצי, ואיבוד מסוים של אפקטיביות מטרות הענישה עקב כך (אם כי גם לנאשם חלק מסוים בזמן שחלף), ובעיקר נוכח שינוי הנסיבות המתואר לעיל והמלצתו של שירות המבחן להמנע ממאסר בפועל ממש.
עיינתי בפסקי הדין אשר העביר לעיוני ב"כ הנאשם. פסקי הדין הינם של בתי משפט שלום, אשר למותר לציין אינם מחייבים ואף לא מנחים. מצד שני בבואי לגזור את דיני, הונחיתי על ידי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"פ 7375/00) אשר אושר בבית המשפט העליון ובו קבע כב' השופט נ. הנדל בהסכמת כב' סגן הנשיא (כתוארו אז) י. פלפל כדלקמן: