הנאשמים הורשעו, על סמך הודייתם, לקראת סיום המשפט, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333+335(א)+29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), ובעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 334 335(א)+29 לחוק העונשין.
כעולה מכתב האישום המתוקן ומהודיית הנאשמים, בתאריך 23.05.04 בסמוך לשעה 14:30 נכנסו הנאשמים למרכז חלוקת הדואר בכפר כאבול, כשנאשם 1 מצויד בסכין ונאשם 2 - במקל, ובצוותא חדא תקפו שני מתלוננים, עובדי הדואר, באמצעות הסכין והמקל שהיו ברשותם ודקרו אותם.
כתוצאה ממעשי התקיפה, גרמו הנאשמים לאחד המתלוננים פצע דקירה גדול בקדמת חזה שמאל ולמתלונן השני גרמו חתך בידו השמאלית, חתך ארוך באזור בית חזה ושפשופים בצוואר.
בהחלטתי מיום 4.04.05 הוריתי על הכנת תסקיר שירות המבחן אודות הנאשמים. בתסקיר נסקרו נסיבות חייהם של הנאשמים. עולה מהתסקיר כי הנאשם 1 בן 20, רווק. הנאשם מודה בעובדות כתב האישום, אולם, לפי התרשמות קצין המבחן, אינו "מחובר" להשלכות מעשיו ולתוצאותיהן. הנאשם לא הביע נזקקות טיפולית, שיתף פעולה עם שירות המבחן באופן חלקי בלבד ולא גילה מוטיבציה לחולל שינוי בחייו. לאור האמור לעיל, ולאור חומרת העבירה, נמנע שירות המבחן ממתן המלצה טיפולית כלשהי לגבי הנאשם 1.
מתסקיר שירות המבחן אודות הנאשם 2 עולה, כי הנאשם הינו רווק בן 24, המתקיים מקצבת נכות. לדבריו, בשנת 2000 נפגע בתאונת עבודה בכף ידו השמאלית ועקב כך נקבעה לו נכות מעבודה בשיעור של 40%. הנאשם קיבל אחראיות על ביצוע העבירה והביע חרטה.
לפי התרשמות קצין המבחן, הנאשם הינו אדם מתוסכל, בעל דימוי עצמי נמוך, שאינו מנסה לפרוץ את המעגל בו הוא נמצא. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה בעניין הנאשם.
ב"כ המאשימה עמדה על חומרת העבירה ונסיבותיה. ב"כ המאשימה הדגישה, כי למרבה הצער הפכו עבירות האלימות באמצעות סכין לדרך נפוצה של פתרון סכסוכים והדבר חייב לבוא לידי ביטוי בענישה הנדרשת במקרים מעין אלו. עוד ציינה הפרקליטה, כי בעקבות המעשים נשוא כתב האישום נפצעו שני המתלוננים לרבות בפציעות שבאזור החזה.
ב"כ המאשימה הדגישה, כי שני הנאשמים פעלו בצוותא חדא ולפיכך אין להקל בעונשו של נאשם 2 ש"רק" הכה במקל בעת האירוע.
אליבא דהמאשימה ראוי לגזור על הנאשמים עונשי מאסר לריצוי בפועל לתקופה ממושכת ובכך לתרום לשירוש תופעת תת תרבות הסכין. כמו כן, ביקשה התביעה לגזור על הנאשמים מאסר מותנה ולהטיל עליהם פיצוי לטובת המתלוננים.
ב"כ הנאשם 1,
לא התעלם מאופי מעשיו של מרשו אך ציין כי מרשו הנו בחור צעיר ללא עבר פלילי הניחם על מעשיו.
ב"כ הנאשם טען כי הנאשם 1 הוא המפרנס את משפחתו, שכן אביו נכה ואמו עקרת בית וביקש להקל בעונשו, גם מסיבה זו.
הסניגורים ביקשו להסתפק לכל היותר בעונש מאסר בעבודות שירות.
ב"כ הנאשם 2,
אף הוא לא הקל ראש במיוחס למרשו אך הדגיש כי מרשו התחרט על מעשיו והפנים את חומרתם.
אליבא דב"כ נאשם 2, חלקו של מרשו בארוע הנדון קל מזה של הנאשם 1, שכן הנאשם 2 לא תקף באמצעות סכין.
הסניגור ביקש לשקול לקולא את עברו הנקי של הנאשם 2 ואת העובדה שגם מרשו ספג מהלומות, תוך כדי תקיפתו את המתלוננים.
ב"כ הנאשם 2 טען כי לאור מצבו הנפשי של מרשו היו למכות שספג השפעה על תגובתו.
הסניגור ביקש להדגיש את הפן האינדיבידואלי בענישה וליתן, במקרה זה, עדיפות לפן השיקומי על פני שיקולים אחרים.
ב"כ הנאשם 2 ביקש להגיש תעודה רפואית עדכנית אודות מצב מרשו. חרף דחייה בת 11 ימים לא הוגשה לי תעודה רפואית עד היום ולא מצאתי לנכון לדחות מועד מתן גזר הדין לצורך בדיקה של הנאשם. אצא איפוא מנקודת הנחה כי מצבו הרפואי של הנאשם הנו כמתואר לעיל בתסקיר שירות המבחן. לנגד עיני עמד גם ס/1 שניתנה בשנת 2000.
המעשים שבגינם הורשעו הנאשמים הנם חמורים. למרבה הצער, הפכה דרך השימוש בסכין לאמצעי לפתרון סכסוכים, לעיתים של מה בכך, בין אנשים. תת תרבות זו, הנפוצה במקומותינו, מחייבת התייחסות מחמירה ועל כגון דא נאמר, כי: