גלסברג נ' קלאב רמון בע"מ ואח'

פסק דין

הצדדים ועיקרי הטענות

התובע, עו"ד במקצועו, הגיש תביעה לתשלום סך של 20,000 ₪, בטענה כי הנתבעים שיגרו אליו דברי פרסומת בניגוד לסע' 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"). בתחילה הוגשה תביעה על סך של 7,000 ₪, בגין משלוח שבע הודעות, ולאחר מכן תוקן כתב התביעה.

לטענת התובע, שוגרו אליו כעשרים דברי פרסומת, על ידי הנתבעת 1, מנהלת מלון "קלאב רמון" במצפה רמון. מכתב התביעה עולה כי הנתבעת 2 הינה חברה המנהלת את המלון, ואילו הנתבע 3 מנהל בפועל את המלון.

לטענת התובע לא מסר את פרטיו לנתבעים על מנת שישגרו אליו דברי פרסומת, ופרטיו אלה הגיעו לנתבעים, לאחר שנפרצה מערכת אתר הומלס, ופרטי המשתמשים בה לרבות פרטיו של התובע, נחשפו. דברי הפרסומת אשר נשלחו על ידי הנתבעים, נשלחו לכתובת, אותה מסר התובע לאתר "הומלס".

התובע עותר לחייב את שלושת הנתבעים בפיצוי, שכן על גבי ההודעות, המפרסמות חבילות נופש אצל הנתבעת 1, נמסרו פרטי דוא"ל של שתי הנתבעות הראשונות, ומספר הטלפון של הנתבע 3. התובע מפנה להוראות החוק לפיהן " "מפרסם" – מי ששמו או מענו מופיעים בדבר הפרסומת כמען להתקשרות לשם רכישתו של נושא דבר הפרסומת, מי שתוכנו של דבר הפרסומת עשוי לפרסם את עסקיו או לקדם את מטרותיו, או מי שמשווק את נושא דבר הפרסומת בעבור אחר".

בדיון, שהתקיים ביום 2.9.13 העיד התובע ואמר כי שיגר מכתב התראה לנתבעים, וביקש מהם לחדול משליחת דברי הדוא"ל. לדבריו הגיע למצפה רמון על מנת למסור לנתבעים את כתב התביעה, והנתבע 3 סירב לחתום.

בכתב ההגנה נטען, בין היתר, כי ההודעות כללו את שם הנתבעת 1 ולפיכך אין עילה לתביעת הנתבעים 2 ו-3. עוד נטען כי היה על התובע לבקש הסרת שמו מרשימת הדיוור, באמצעות משלוח הודעה, בחירתו של התובע שלא לעשות כן, הביאה, לטענת הנתבעים, לאישור מחדש של קבלת מידע לתיבת הדוא"ל שלו.

הנתבע 3 טען בדיון כי התובע הינו תובע סידרתי, וכי היה עליו לבקש הסרת ההודעות. עוד טען הנתבע 3 כי לאחר שהתקבלה התביעה הראשונה, לא הצליח להסיר את שמו של התובע מרשימת הדיוור. לדברי הנתבע, קודם למשלוח ההודעות, שלחו הנתבעים שאלון לתובע על מנת לברר אם הוא מעונין לקבל הודעות. הנתבע לא הציג כל שאלון מעין זה, החתום על ידי התובע.

דיון והכרעה

לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

התובע הוא עו"ד והנתבעים לא היו מיוצגים. אמנם זמן קצר לפני הדיון האחרון, ביקשו הנתבעים להיות מיוצגים, בקשתם התקבלה, אלא שבאת כוחם עתרה לדחיית הדיון. הבקשה נדחתה על ידי, שכן הוגשה סמוך מאד למועד הדיון, בנסיבות בהן נדחו הדיונים מספר פעמים. הודעתה של ב"כ הנתבעים לפיה הינה מייצגת את הנתבעים נשלחה סמוך למועד הדיון, אשר היה ידוע לנתבעים באותה עת, ודומה כי באת כוחם נטלה על עצמה את הייצוג, ביודעה כי נבצר ממנה להתייצב למועד הדיון הקבוע.

הנתבעת 1 הינה בית מלון, המופעל על ידי הנתבעת 2 והמנוהל על ידי הנתבע 3.

סעיף 30א' לחוק קובע כי שיגור דבר פרסומת ביודעין בניגוד להוראות הסעיף נותן בידי בית המשפט סמכות לפסוק בשל כל הפרה, פיצויים לדוגמא בסך שלא יעלה על 1,000 ₪ לכל דבר פרסומת שמתקבל בניגוד להוראות הסעיף.

החוק אוסר שיגור דבר פרסומת, בין היתר באמצעות הודעת דוא"ל, "בלא קבלת הסכמה מפורשת מראש של הנמען".

הנתבעים שלחו לתובע 20 הודעות דוא"ל המזמינות את המקבל ליהנות מחבילות נופש בבית המלון. עיון בהודעות הדוא"ל מלמד כי כתובת הדוא"ל, אליה הופנו ההודעות הינה homelessuser@glazberg.com הכתובת הייחודית, בה השתמש התובע, לטענתו, בעת שמסר את פרטיו לאתר "הומלס", עת ביקש לחפש דירה.

הנתבעים לא מסרו כל הסבר כיצד הגיעה לידיהם כתובתו של התובע, ולא טענו כי התובע נתן הסכמתו מראש, למשלוח הודעות הפרסומת.

ההודעות אשר נשלחו, מהוות "פרסומת", כהגדרתה בחוק.

התובע עותר לחייב את הנתבע 3, שכן פרטיו נמסרים על גבי ההודעות, כמען להתקשרות. התובע מפנה לסע' 30א (ח) לחוק, המטיל אחריות על מנהל בתאגיד.

די, לטעמי, בפרסום שמו ומספר הטלפון של הנתבע 3, כמען להתקשרות, לצורך רכישת חבילות הנופש, על מנת להטיל עליו אחריות, במסגרת היותו מפרסם. בנסיבות אלה לא מצאתי מקום לדון בשאלה האם חב הנתבע 3, אף מכח היותו מנהל.