ד"ר רובינשטיין נ' עירית נס-ציונה

פסק דין

1.עתירה להורות למשיבה לבטל צו עיקול בגין חוב ארנונה על סך 35,707 ₪ שהוטל על חשבון הבנק שלה.

2.העותרת, רופאת שיניים במקצועה, אם חד הורית לתאומות בנות 9.

על פי כתב העתירה ביום 24.3.2009 נודע לעותרת לראשונה מהבנק על העיקול בחשבונה בגין חוב הארנונה. למחרת הגיש ב"כ העותרת השגה מטעמה על חוב הארנונה וביקש לבטל לאלתר את העיקול.

על פי הטענות המפורטות בכתב העתירה, חוב הארנונה הינו בגין נכס שהוחזק על ידי העותרת ואשר שימש אותה כמרפאת שיניים לפני למעלה מ- 10 שנים, והעותרת חדלה מלהחזיק את הנכס ואף הודיעה על כך למשיבה.

ב"כ העותרת טען כי התנהלות המשיבה הינה חסרת תום לב וכי יש לבטל את צו העיקול.

3.כתב התשובה שפך מעט יותר אור על העתירה הלקונית שהוגשה. לטענת המשיבה, החוב מתייחס לתקופות שבין יולי 1999 לבין מרץ 2003.

ככל העולה מכתב התשובה, העותרת שכרה את הנכס לתקופה של שנתיים מיום 6.7.99 ועד ליום 5.7.2001 עם אפשרות להארכת החוזה ב- 4 תקופות נוספות של שנה כל אחת (החוזה מצורף לכתב התשובה- נספח ח'). על פי הודעת הבעלים של הנכס, שנשלחה למשרדי המשיבה, הוחלפו מחזיקיו של הנכס רק בתאריך 1.4.2003 (נספח ט1 ט2 לכתב התשובה).

בנוסף נטען על ידי המשיבה כי העותרת אף הגיעה למשרדי העירייה מספר פעמים ושילמה על חשבון החוב מבלי לחלוק על שיעורו. עוד הוסיפה המשיבה כי המשיבה שלחה במשך כל השנים דרישות תשלום לבית העותרת, ולפיכך הטענה לפיה העותרת ידעה על קיומו של החוב רק בעת הטלת העיקול אינה נכונה.

במהלך הדיון עצמו הוסיף ב"כ העותרת וטען כי העותרת התגוררה בנכס רק 11 חודשים, כי ההודעות שנשלחו לכאורה לביתה של העותרת לא הגיעו ליעדן וכי הודעות הדרישה במילא לא נדרשו על ידי העותרת. כן ביקש ב"כ העותרת להדגיש כי עתירה זו אינה מכוונת נגד עצם קיומו של החוב אלא נגד ההחלטה להטיל צו עיקול.

ב"כ המשיבה ביקשה לדחות את טענות העותרת ואף ציינה כי בין מועד הגשת העתירה לבין מועד הדיון התקבלה החלטת ועדת הערר לדחות את ערר העותרת נגד החיוב.

5.בית המשפט עשה מאמצים של ממש להביא את הצדדים להסכמה נוכח מצבה הכלכלי הקשה של העותרת כפי שהדבר נטען בכתב העתירה ובטענותיו של ב"כ העותרת. אלא שמאמציו של בית המשפט העלו חרס. בנסיבות אלו ולאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכתבי הטענות אין מנוס מדחייתה של העתירה.

6.העותרת אינה מכחישה כי החזיקה בנכס נשוא העתירה החל מיולי 1999, אלא שהיא טוענת כי חדלה מלהחזיק בנכס 11 חודשים לאחר מכן. טענה זו של העותרת נטענה בעלמא ללא כל ביסוס. לעומת זאת המציאה המשיבה לבית המשפט את הודעת בעליו של הנכס כנדרש בדין בו הודיע על החלפת המחזיקים בנכס החל מיום 1.4.2003. נגד הודעה זו ניסה ב"כ העותרת לטעון טענות שונות. בין היתר נטען כי העותרת באופן אישי הייתה במשרדי המשיבה והודיעה על חדילת ההחזקה. אלא שכאמור גם טענה זו לא הוכחה. העותרת יכולה הייתה לכל הפחות לצרף תצהיר של בעלי הנכס התומך בטענותיה או כל מסמך אחר שיש בו להעיד על כי פינתה את הנכס אולם בחרה מטעמיה שלא לעשות כן.

יתרה על כן, הוראות סעיף 325 לפקודת העיריות (נוסח חדש) ברורות ולפיהן יש להודיע בכתב לנציגי העירייה על חדילת ההחזקה בנכס. חריגה מהוראות אלו יכולה להיות מוצדקת רק במקרים ברורים בהם פעלה הרשות בחוסר תום לב עת המשיכה לחייב את המחזיקים הרשומים בארנונה. ברי כי נוכח גרסתה העובדתית הבעייתית של העותרת, במילא אין מקרה זה נמנה עם המקרים בהם יש הצדקה לסטות מהוראות הדין.

7.עוד אוסיף כי המשיבה הציגה בפני בית המשפט מסמכים המעידים על כי העותרת עצמה שילמה במהלך השנים תשלומים שונים על חשבון החוב (נספחים ז' ו- י' לכתב התשובה) ולא הכחישה אותו. טענתו של ב"כ העותרת כאילו סכומים אלו שולמו על ידי אדם אחר שהחזיק בנכס באותה תקופה נסתרו בדבריה של הגברת דליה נתן, מנהלת הגבייה של המשיבה, אשר ציינה לשאלת בית המשפט כי ככל העולה מתדפיסי החשבון אשר הומצאו לבקשת העותרת (נספחים ז ו- י') בוצעו לפחות חלק מהתשלומים בגין חוב הארנונה על הנכס נשוא העתירה בבנק הדואר. מאחר שהודעות הדרישה הגיעו לכתובת ביתה של העותרת ולא למקום העסק נשוא עתירה זו, קשה לקבל את טענתו של ב"כ העותרת כי אדם זר ולא העותרת הוא שלקח על עצמו את תשלום החוב.

ב"כ העותרת טען כי עצם נקיטתם של הליכי גבייה זמן כה רב אחרי היוצרות החוב מהווה טעם לפגם. דינה של טענה זו להידחות בנסיבות המפורטות. ב"כ המשיבה צירפה לכתב התשובה העתקים של דרישות לתשלום החוב נשוא עתירה זו אשר נשלחו לכתובתה של העותרת ברחוב מאיר הרמן 9/2 - היא הכתובת המצוינת בתעודת הזהות של העותרת (נספחים א-ו). דרישות אלו נשלחו לאורך כל השנים מאז שהחלה העותרת להחזיק בנכס ואף אם הייתי מוכנה לקבל את טענת ב"כ העותרת כי מעולם לא קיבלה את הדרישות הללו, הרי שהמשיבה עצמה עשתה את כל המוטל עליה על פי דין, לרבות הטלת העיקול.

נוכח כל האמור לעיל, אני דוחה את העתירה.

נוכח הנסיבות, אני קובעת כי העותרת תשלם למשיבה הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ₪.

ניתן היום, ז' ניסן תש"ע, 22 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.