ד"מ 25145-07-15

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, המשיב לא מסר כתובת בישראל כחובתו על פי התקנות אלא מספר דרכון סודני בלבד. ברור מהתנהלות המשיב, כי סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה, ככל שתידחה התביעה, הנם אפסיים. על פי ההלכה כאשר התובע מתגורר במקום בלתי ידוע וייתכן אף מחוץ לתחום השיפוט ואין בידו להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, יש לחייבו בהפקדת ערובה. מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית שמטרתה הטלת דופי במבקשת. הכנת ההליך לדיון כרוכה בעלויות רבות. על פי הפסיקה יש לבצע איזון בין זכות הגישה לערכאות לבין זכות הצד שכנגד שלא יצא מפסיד אם התביעה כנגדו תידחה. הואיל ונחתם הסכם פשרה מול קו לעובד ממילא מוצתה זכות הגישה לערכאות.

המשיב טען בתגובה, כי לפי הפסיקה הזכות לגבות הוצאות משפט נסוגה מפני זכות העובד למימוש זכויותיו הקוגנטיות וזכות הגישה לערכאות שהוכרה כזכות יסוד. האמצעי של הפקדת ערובה יופעל כאשר מדובר בתביעה מופרכת על פניה או כאשר התובע נמנע מתשלום הוצאות. המבקשת לא הכחישה, כי המשיב עבד אצלה ומדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות. המשיב לא ציין את כתובתו בכתב התביעה, שכן הוא מחזיק באשרת שהייה זמנית ואין לו כתובת קבועה.

בתשובתה טענה המבקשת, כי עסקינן בתביעה מופרכת, וממילא הוכח כי לא ניתן יהיה להיפרע מהעובד. יש להתחשב גם בזכות הקניין של המבקשת, אשר גם היא זכות חוקתית. הואיל ועלה בידי המשיב לשאת בשכר טרחת באת כוחו וכן באגרה, עליו לשאת גם בהפקדת ערובה, ובפרט כאשר המבקשת העלתה טענת קיזוז לעניין נקודות זיכוי וכספים ששולמו ביתר. אין מקום להעניק זכויות יתר לעובדים מבקשי מקלט לעומת עובדים אזרחי המדינה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .