אנדראה ויויאנה מלמוד נ' אלי בן חיים - חברת עורכי דין ואח'

(מתוקן בהתאם להחלטה מיום 22.1.19)

1. התובעת עבדה במשרדו של הנתבע 2 (להלן – עו"ד בן חיים), תחילה כסטודנטית למשפטים ובהמשך כמתמחה למשפטים. בתביעה דנן היא עותרת לתשלום זכויות שונות בגין תקופת עבודתה.

   התשתית העובדתית שאינה במחלוקת

2. התובעת החלה לעבוד במשרד הנתבעים ביום 14.6.15, בהיותה סטודנטית למשפטים. ביום 1.9.15 החלה התמחות במשפטים וכפי העולה מטענות הצדדים, סיימה את ההתמחות במלואה.

3. התובעת השתכרה שכר חודשי, בסך 5,000 ₪ לחודש עבודה מלא ותלושי השכר משקפים את התשלומים ששולמו לה.

4. לתובעת ניתנו אישורי מחלה לתאריכים 14.8.16 עד 25.8.16 (נספח ז' לתצהירה), אך היא לא קיבלה תשלום עבור ימים אלו.

5. ביום 23.8.16, כשבוע לפני תום התמחותה קיבלה התובעת מסרון מעו"ד בן חיים ובו נרשם כך:

   "אנדראה שלום,

   לצערי, הגעתי למסקנה שהאישור שנתתי לך על סיום ההתמחות, אינו נכון וגם הוצא ממני בעורמה שתוכננה מראש.

   לכן אני מודיע ללשכת עוה"ד כי הוא מבוטל.

   נבדוק מה לעשות בעיניין ב 1.9.16 עם שובי מהחופש.

   למען הסדר הטוב אני מודיע לך שאינך רשאית להיכנס למשרד באמצעות הקוד שבידיך.

   מאחל לך רפוא[ה] שלימה ממחלתך המתמשכת."

6. תכתובת בין הצדדים לאחר סיום עבודתה של התובעת, לא הניבה הסכמות ועל כן הוגשה התביעה דנן.

   הסעדים המבוקשים בתביעה

7. בתביעתה עותרת התובעת לסעדים הבאים:

   • השבת ניכויי עובד ופיצוי חלף הפרשות מעסיק לפנסיה מקיפה - בסך 12,930 ₪. התובעת עותרת לזכות להפרשות פנסיוניות מיום עבודתה הראשון, כאשר אין מחלוקת כי הייתה לה קרן פנסיה פעילה במועד תחילת עבודתה (ראו גם עמ' 10, ש' 11) והנתבעים אף לא חלקו על הסכומים הנתבעים.

   • הפרש דמי הבראה – בסך 378 ₪.

   • הפרש דמי נסיעות – בסך 3,858 ₪.

   • תשלום דמי מחלה – בסך 2,300 ₪.

   • תשלום עבור ימי עבודה – בסך 650 ₪. רכיב זה מתייחס לשבוע האחרון לעבודתה של התובעת, בו לטענתה פוטרה מהעבודה במסרון שנשלח אליה ביום 23.8.17.

     טענות ההגנה

8. לטענת הנתבעים, התובעת אכן זכאית להפרשות פנסיוניות עבור תקופת עבודתה ואולם היא אינה זכאית לפנסיה מקיפה הכוללת הפרשות לפיצויי פיטורים, וזאת משום שחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים) אינו חל על תקופת ההתמחות, כעולה מסע' 41א והתוספת לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן – חוק לשכת עורכי הדין). מאחר שהתובעת התעקשה על הפרשות פנסיוניות הכוללות הפרשה לפיצויי פיטורים, לא ניתן היה לבצע עבורה הפרשות פנסיוניות.

9. התובעת אינה זכאית לתשלום עבור ימי המחלה שמסרה אישור בגינם וזאת מחמת פגם באישור המחלה, אשר הוצא ללא ביקור רפואי וללא ציון אבחון המחלה ובנוסף מחמת שמדובר בטיפול אלקטיבי, שהתובעת בחרה לקבל על חשבון זמן התמחותה וללא אישור מעו"ד בן חיים.

10. התובעת אינה זכאית לתשלום ימי עבודה בהם לא עבדה, שכן היא לא פוטרה מעבודתה באמצעות המסרון, אלא רק נדרשה בו שלא להשתמש בקוד הכניסה, כאשר עו"ד בן חיים אינו שוהה במשרד.

11. התובעת זכאית להפרשי דמי נסיעה עד עלות כרטיס חופשי חודשי.

12. אין בסיס לחיוב אישי של עו"ד בן חיים בזכויות הנתבעות, באשר התובעת הועסקה ע"י הנתבעת 1 בלבד.

    דיון והכרעה

    הרמת מסך

13. בכתב התביעה לא פירטה התובעת כל עילה המצדיקה לדידה הרמת מסך וחיוב אישי של עו"ד בן חיים. הנתבעים עמדו על כך בכתב ההגנה.

    בסיכומיה לא טענה התובעת דבר באשר לחיוב אישי של עו"ד בן חיים.

14. בשים לב לכך שתלושי השכר של התובעת הונפקו על ידי הנתבעת 1 (לרבות מספר התאגיד) ובהעדר טיעון לביסוס חיוב אישי של עו"ד בן חיים איננו מוצאים לנכון לחייבו באופן אישי בסכומים אשר יפסקו לזכות התובעת.

15. בכלל זה נתנו דעתנו לסע' 41 לחוק לשכת עורכי הדין, אשר קובע כי מתמחה הינו עובד המאמן ואף על פי כן, ברי כי אין מדובר בכלל שאין לו חריגים, לדוגמא כאשר המאמן עצמו הוא שכיר. לפיכך, בנסיבותיו של התיק דנן, בהעדר טיעון סדור לקביעת יחסי עובד ומעסיק בשונה מהרישום בתלושי השכר של התובעת, אנו דוחים את התביעה כנגד עו"ד בן חיים.

     

    דיון בסעדים הנתבעים

16. הזכות לפנסיה מקיפה - סע' 41א(א) לחוק לשכת עורכי הדין קובע כי "דינו של מתמחה, לכל דבר וענין למעט החיקוקים המפורטים בתוספת, יהיה כדין עובדו של המאמן...". נקודת המוצא לדיון בפנינו, שאינה במחלוקת, הינה אפוא, כי התובעת הייתה עובדת של הנתבעת 1 (מכאן ואילך – הנתבעת) והיא הייתה מעסיקתה (וראו: ע"ע (ארצי) 1182/02 עו"ד חיים קאזיס – תאופיק ארייט, מיום 10.11.02).

    זכותה של התובעת לפנסיה מקיפה, כעובדת של הנתבעת, מעוגנת בצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011 (פורסם י"פ תשע"א מס' 6302 מיום 27.9.2011 עמ' 6938. להלן – צו ההרחבה). כעולה מהרישא לצו ההרחבה, הוא חל על כל העובדים והמעסיקים בישראל. סעיפים 3.א ו-4.א לצו קובעים בבירור כי הוראותיו חלות על כל עובד המועסק בכל מקום עבודה (החריגים הקבועים בצו אינם רלוונטיים לעניינו ואין טוען אחרת בפנינו).

    מכאן, בהעדר מחלוקת בדבר קיומם של יחסי עובד ומעסיק בין הצדדים ונוכח הוראותיו המפורשות של צו ההרחבה, הרי שהתובעת הייתה זכאית בתקופת העבודה הנדונה לפנסיה מקיפה בהתאם לצו ההרחבה (ראו עוד: סע' 58 לפסה"ד בעניין ע"ע (ארצי) 7243-10-15 ליליאן לנדסברג – גל רוב יועצים בע"מ, מיום 20.8.18).

17. האם החרגת חוק פיצויי פיטורים מיחסי העבודה בין מתמחה במשפטים למאמנו, גוררת אחריה גם החרגה של הזכות לפנסיה מקיפה, הכוללת הפרשות מעסיק במקום חלק מפיצויי פיטורים? לדידנו התשובה היא בשלילה, זאת ממספר טעמים: א. היותה של הפנסיה המקיפה מעוגנת במקור נורמטיבי נפרד מחוק פיצויי פיטורים; ב. מטרת ההחרגה של הזכות לפיצויי פיטורים אינה רלוונטית לזכות לפנסיה מקיפה; ג. ניתוק הקשר בין פיצויי פיטורים על פי החוק לבין פיצויי הפיטורים המופרשים לקרן פנסיה מקיפה.

    נסביר –

18. המקור הנורמטיבי - צו ההרחבה, אשר מקורו בסעיף 25 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, הינו אקט חקיקתי (ראו: דב"ע (ארצי) לו/5-6 מבטחים בע"מ – מרדכי סקילי, פד"ע ח 321, (1977)) נפרד ושונה מהותית מחוק פיצויי פיטורים. בעוד האחד מוחרג מיחסי העבודה בין מאמן למתמחה במשפטים, לא כך הוא לגבי השני. בהתאם לסע' 30(א) לחוק הסכמים קיבוציים, הוראותיו של צו הרחבה שפורסם כחוק נשאבות לתוך חוזה העבודה של העובד ומהוות חלק ממנו. זכותו של מתמחה במשפטים לפנסיה מקיפה בהתאם להוראות צו ההרחבה, הינה אפוא גם זכות חוזית. טענות הנתבעים למדרג הנורמות, בין חוק לשכת עורכי הדין לבין צו ההרחבה, המחייב מתן עדיפות לחוק לשכת עורכי הדין על פני צו ההרחבה, אינן ממן העניין, באשר אין מדובר בהוראות הסותרות זו את זו ושתיהן יכולות לדור בכפיפה אחת, יהא מעמדן אשר יהא.

19. כעולה מצו ההרחבה, הפרשות המעסיק המבוצעות מכוחו, לתגמולים ולפיצויים, בצירוף עם הניכוי משכר העובד, קונות לתובע את הזכות לפנסיה מקיפה, שמעניקה לו כיסוי ביטוחי לא רק לעת פרישה (המכונה פנסיית יסוד), אלא גם למקרה של נכות או מוות (במקרה האחרון הכיסוי הביטוחי הוא לשאיריו של העובד). כך, בעוד שחוק פיצויי פיטורים נועד לקבוע את היקף הזכות לפיצויי פיטורים בהתאם לנסיבות סיום עבודתו של העובד, הרי שההפרשה של פיצויי פיטורים לקרן פנסיה מקיפה על פי צו ההרחבה אינה מותנית בזכאותו של העובד לקבל את פיצויי הפיטורים על פי חוק פיצויי פיטורים והיא מבוצעת וניתנת לעובד, במטרה להקנות לו פנסיה מקיפה, בין אם יהא זכאי לפיצויי פיטורים בנסיבות סיום עבודתו ובין אם לאו (נעיר, כי נסיבותיו של התיק דנן אינן מעלות את הצורך להכריע בשאלה האם ההפרשות לפיצויי פיטורים ניתנות להחזרה למעסיק כאשר עבודת המתמחה הסתיימה בנסיבות הנזכרות בסעיפים 16-17 לחוק פיצויי פיטורים, אם כי יש להניח כי היינו משיבים לשאלה זו בחיוב).

20. מטרת ההחרגה של חוק פיצויי פיטורים מיחסי מאמן ומתמחה במשפטים, הוסברה בדברי ההסבר לתיקון 7 לחוק לשכת עורכי הדין (התיקון פורסם בס"ח תשל"א מס' 635 מיום 5.8.1971 עמ' 180):

    "השירותים שמהם נהנה המאמן – המעביד – מן המתמחה הם מטבע הענין מוגבלים, ולעומתם נהנה המתמחה מן האימון המקצועי שבהשגחת המאמן. גם קבלתו לעבודה כמתמחה מוגבלת מראש לתקופה מסויימת ואין זה מן הראוי לכפות על המאמן להמשיך ולהעסיקו בתום תקופת ההתמחות או לשלם לו פיצויי פיטורין. אין לראות בסיום ההתמחות פיטורי המתמחה, שכן אין המתמחה מעוניין להמשיך בעבודה בתנאים של מתמחה"

    (דברי ההסבר פורסמו בה"ח תשל"א מס' 921 עמ' 90)

    מהותה של ההחרגה נעוצה אפוא ביחסים המיוחדים, אשר מתכוננים ומסתיימים מכוח החוק. משכך הוא, נקבע בחוק כי סיום יחסי עבודה בין מאמן למתמחה לא יעלה כדי פיטורים ועל כן לא יצמיח זכות לפיצויי פיטורים.

    מטרתה של החרגה זו אינה מתקיימת כאשר נבחנת הזכות לפנסיה מקיפה, אותה צובר העובד במהלך כל ימי תעסוקתו, ממקום עבודה אחד למקום העבודה הבא, יהא המעסיק אשר יהא. יתרה מכך, השמירה על הרצף של הצבירה לפנסיה מקיפה, חשובה ויקרה לאין ערוך מהזכות לפיצויי פיטורים עבור שנה אחת בלבד, שכן היא נותנת לעובד משך כל תקופת העסקתו את הכיסוי הביטוחי שצו ההרחבה ביקש ליתן לו. המקרה הנדון ממחיש זאת, כאשר התובעת החלה לעבוד בנתבעת כאשר יש לה קרן פנסיה פעילה ואילו תקופת עבודתה בנתבעת קטעה את הרציפות, הן מבחינת צבירת הזכויות והן מבחינת הזכאות לפנסיה בעת אירוע מזכה.

    לא נעלמה מעינינו העובדה כי גם חוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970, הוחרג ממסגרת יחסי העבודה בין המאמן למתמחה במשפטים ואולם, בשים לב לכך שחוק שירות המדינה גמלאות אינו עוסק כלל בהפרשות לפנסיה צוברת, אלא בפנסיה תקציבית, שהיא שונה מהותית (ובעיקר חסרת נפקות כאשר מדובר בתקופת עבודה שמשכה כמשך ההתמחות), לא מצאנו בכך כדי לשנות ממסקנתנו.

21. המרת פיצויי הפיטורים בהגדלת היקף הפנסיה – נזכיר, כי המעבר הראשוני במשק מפנסיית יסוד לפנסיה מקיפה, התאפשר בזכות הסכמות בין ארגוני מעסיקים לארגוני עובדים להגדיל את אחוזי הפרשות המעסיק לפנסיה במקום הזכות לחלק מפיצויי פיטורים. מכאן, שאף שמדובר בהפרשות הנושאות את השם "פיצויי פיטורים", הרי שבפועל מדובר בהפרשות מעסיק לטובת רכישת ביטוח פנסיוני מקיף לעובד (השוו: צו ההרחבה בדבר הגדלת תשלומים לפנסיה מקיפה, י"פ 3596 תשמ"ט, 27.11.88). לאור זאת, אף שמקורן של ההפרשות לפיצויים בחוק פיצויי פיטורים, הרי שמעת שהומרו לצורך צבירת הזכות לביטוח פנסיוני מקיף, אין מדובר עוד בפיצויי פיטורים המשולמים מחמת נסיבות סיום העבודה. מסיבה זו, כאשר עובד מסיים את עבודתו מבלי שמעסיקו הפריש עבורו הפרשות לפנסיה, הוא זכאי לקבל פיצוי חלף הפרשות המעסיק לתגמולים ולפיצויים, גם אם אינו זכאי לפיצויי פיטורים בהתאם לחוק פיצויי פיטורים, וזאת מכוח עקרון הביצוע בקירוב וראו:

    "...ההלכה כפי שנקבעה זה מכבר בבית דין זה לפיה, כאשר המעסיק לא הפריש בגין עובדו לקרן פנסיה, וכל עוד לא ניתן ללכת בדרך המלך ולבצע את ההפרשה, הכלל הוא כי לעובד מוקנית הזכות לפיצוי כספי בגין אי ההפרשות. נקבע כי אם לא הוכח סכום אחר, כי אז יעמוד הפיצוי שהעובד יהיה זכאי לו על גובה ההפרשות שלא הועברו [דב"ע שן/3-66 שקריאת נאצר-צבי רחמים פד"ע כב' 13, ע"ע 562/06 דר' גד פרימן - מדינת ישראל, (14.10.07)]."

    בר"ע (ארצי) 51823-10-14 י.ב. שיא משאבים בע"מ ואח' – Hitam Abaker ואח', מיום 26.2.15.

22. לסיום סוגיה זו – מתמחים במשפטים, ככל העובדים במשק, זכאים לפנסיה מקיפה בהתאם להוראותיו של צו ההרחבה. לא למותר לציין, כי אף הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין החליט ביום 22.1.14 כי צו ההרחבה יחול על מתמחים (נספח ו' לתצהיר התובעת; נספח ג' לסיכומי הנתבעים מיום 30.5.18 בבקשה לפסק דין חלקי) וחרף העובדה כי הדבר נמסר לנתבעים, הם בחרו לפעול אחרת.

23. משלא קיימו הנתבעים חובתם זו כלפי התובעת, ישלמו לה פיצוי בגובה הפרשות המעסיק וכן ישיבו לה את ניכויי העובד שלא הועברו ליעדם, בסכום הנתבע, אשר הנתבעים לא חלקו עליו, בסך 12,930 ₪.

24. לא למותר לציין, בשולי דברינו אלו, כי ניכוי חלק העובד לפנסיה משכרה של התובעת, מבלי להעבירו ליעדו (קרן הפנסיה), עולה כדי הלנת שכר בהתאם לסעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 ואף כדי עבירה משמעותית כעולה מסעיף 25ב(ג) לחוק והעונש שנקבע לצידה של עבירה זו. יש לצפות כי מעסיק, במיוחד כאשר מדובר בעו"ד ותיק, יפעל לבירור מהיר וממצה של הסוגיה ולא יבצע את הניכוי לאורך שנה תמימה מבלי להעבירו לקופת הגמל מחד גיסא או להותירו בידי העובדת מאידך גיסא. יחד עם זאת, זכות התביעה לפיצויי ההלנה נתונה לקופת הגמל ולא לעובד (ראו: דב"ע נא/2-3 שפרה צח – דחף בע"מ, פד"ע כב 462).

25. דמי הבראה – אין חולק שהתובעת עבדה ברצף כ- 14.5 חודשים, אך שולמו לה 5 ימי הבראה עבור שנת עבודה אחת בלבד. לפיכך, היא זכאית לדמי ההבראה עבור החלק היחסי של שנת עבודתה השנייה, בסך יום הבראה אחד, כפי תביעתה. הנתבעים לא טענו אחרת.

    משכך אנו קובעים כי התובעת זכאית לדמי הבראה בסך 378 ₪.

26. דמי נסיעות – התובעת קיבלה בשכרה מדי חודש תשלום דמי נסיעות ואולם היא עותרת להפרשים בין הסכומים ששולמו לה לבין סכום ההשתתפות המקסימלי הקבוע בצו ההרחבה. הנתבעים טענו, ובצדק, כי התובעת אינה זכאית לסכום ההשתתפות המקסימלי עבור נסיעות, ככל שקיימת אפשרות לרכישת כרטיס "חופשי חודשי" המוזיל את העלויות בקו הנסיעה בין ביתה של התובעת לבין מקום עבודתה. התובעת כלל לא פירטה בתצהירה את מסלול נסיעתה או התשלומים שהוציאה לשם כך. משלא הונחה בפנינו תשתית ראייתית לקביעת סכום ההשתתפות בדמי נסיעות לוֹ הייתה זכאית התובעת, אין לנו אלא לקבל את טענת הנתבעים בסעיף 11.4 לתצהירו של עו"ד בן חיים, ולפיה לתובעת נותרה זכות לתשלום בסך 299 ₪ בגין רכיב זה.

27. דמי מחלה – אין חולק כי התובעת הציגה בפני עו"ד בן חיים אישורי מחלה לתאריכים 14.8.16 עד 25.8.16 (נספח ז' לתצהירה), אך לא קיבלה תשלום עבורם.

    לטענת הנתבעים, חרף העובדה שהתובעת צברה די ימי מחלה אותם יכולה הייתה לנצל במועד זה, היא לא זכאית לתשלום משני טעמים: האחד, אישורי המחלה אינם מפרטים את אבחון המחלה והשני, מדובר בתקופת מחלה הנובעת מניתוח בשיניים שהתובעת בחרה לעשות במועד זה, בניגוד להסכמתו של עו"ד בן חיים.

    אין בידינו לקבל את טענות הנתבעים בסוגיה זו. בהתאם לתיקון לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), תשל"ז-1976 (ק"ת תשע"ה מס' 7533 מיום 16.7.2015 עמ' 1381 – תק' תשע"ה-2015. בתוקף 120 ימים לאחר פרסום התיקון), נמחקה הדרישה ל"אבחון המחלה" בתעודת המחלה, כפי שהופיעה בתקנה 2 בעבר. משכך, העדר אבחון המחלה אינו מהווה הצדקה לדחיית תעודת מחלה.

    בנוסף, אין בפנינו כל ביסוס רפואי לטענה כי מדובר בתעודת מחלה שאין לכבדה. טענת הנתבעים כי מדובר בתקופת מחלה הנובעת מניתוח אלקטיבי ולכן היה על התובעת לבצעו מחוץ לתקופת ההתמחות, אין על מה להסתמך הן מן הטעם שמרגע שקבע רופא כי אדם אינו כשיר לעבוד, הנסיבות שגרמו לאי הכושר אינן רלוונטיות לסוגיית תשלום דמי המחלה (אלא אם קיים גורם משלם אחר ולא זה המקרה) והן מן הטעם הפשוט ולפיו הנתבעים כלל לא הוכיחו כי זו אכן הייתה הסיבה בגינה נעדרה התובעת מעבודתה (ראו: עמ' 9, ש' 1).

28. הסכום לתשלום – לתובעת שולמו בחודש 8/16 כ-9 ימים עבודה בלבד מתוך 22 (2,050 ₪ מתוך 5,000 ₪). משכך, לא יכול להיות חולק שלא שולמו לה ימי המחלה שבין 14.8.16 ל-25.8.16. נציין כי אישורי המחלה ניתנו לתובעת עבור 5 ימי עבודה כל אחד (14-18.8.16 ו-21-25.8.16) ובסה"כ עבור 10 ימי עבודה.

    בהתאם לחוק דמי מחלה, תשל"ו-1976, זכאית התובעת למחצית דמי המחלה עבור הימים השני והשלישי ולמלוא דמי המחלה עבור הימים הרביעי ואילך. לפיכך, זכאית התובעת לתשלום עבור 8 ימי עבודה מלאים.

    שווי יום עבודה של התובעת הינו 227.3 ₪ ולפיכך התובעת זכאית לדמי מחלה בסך 1,818 ₪.

29. תשלום עבור ימי עבודה – במחלוקת זו, שעניינה זכאותה של התובעת לתשלום עבור ימי העבודה שנותרו בין סיום מחלתה (25.8.16) לבין מועד סיום התמחותה (31.8.18), איננו מקבלים את טענת התובעת.

    מקובלת עלינו עמדת הנתבעים לפיה המסרון אשר צוטט במלואו לעיל, אינו מודיע לתובעת על הפסקת עבודתה, אלא רק דורש ממנה שלא להשתמש בקוד הסודי. התובעת לא טענה כי התייצבה לעבודה לאחר תום ימי המחלה והדבר נמנע ממנה. משכך, משלא עבדה התובעת בפועל בימים אלו ולא הוכח כי הדבר נמנע ממנה, אנו דוחים את התביעה לתשלום עבור ימי העבודה האמורים.

    סוף דבר

30. על יסוד האמור לעיל, אנו מחייבים את הנתבעת 2 לשלם לתובעת בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים:

    א.תשלום חלף הפרשות לקרן פנסיה והחזר ניכוי עובד, בסך 12,930 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.16 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

    ב.דמי הבראה בסך 378 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.16 ועד התשלום בפועל.

    ג.דמי נסיעות בסך 299 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.2.16 (אמצע תקופה) ועד התשלום בפועל.

    ג.דמי מחלה בסך 1,818 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.9.16 ועד התשלום בפועל.

31. בנוסף תישא הנתבעת 2 בהוצאות התובעת בסך 5,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

32. התביעה כנגד הנתבע 1 נדחית, לא צו להוצאות.

33. זכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים בתוך 30 ימים ממועד קבלת פסק דין זה.

     

    ניתן היום, ט"ו שבט תשע"ט, (21 ינואר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

     

    מיכל נעים דיבנר  שופטת			מר אברהם בן קרת נציג ציבור עובדים