ד. נ' התאגיד המנהל של המאגר לביטוח רכב חובה ("הפול") בע"מ

לפניי תביעת נזקי גוף על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: חוק הפיצויים). המחלוקת היא לעניין הנזק בלבד.

התובע נפגע בשתי תאונות דרכים וטופל בחשד לשברים. כעבור מספר שנים החל להתלונן, בין היתר, על תסמינים נפשיים מאז התאונה השנייה. האם לקה בנכות נפשית כתוצאה מהתאונות? ואם כן, מה שיעורה? שאלות אלה עומדות במוקד המחלוקת בין הצדדים.

עובדות צריכות לעניין 

התובע יליד xx.x.1984, נפגע בשתי תאונות דרכים כאשר נהג בקטנוע מבוטח על ידי הנתבעת. באותה עת היה כבן 24 שנים, עבד במפעל והתגורר בבית הוריו.

התאונה הראשונה אירעה ביום 3.7.08 כאשר התובע החליק בכביש והקטנוע נחת על רגלו. הוא נבדק בקופת חולים, אובחן כסובל מחבלה בקרסול שמאל ובברך שמאל ובהמשך הודגם חשד לשבר בקרסול. התובע טופל בחבישות ובפיזיותרפיה.

התאונה השנייה אירעה ביום 20.12.08 כאשר התובע התנגש עם הקטנוע ברכב שחסם לפתע את נתיבו. ממקום התאונה פונה לחדר מיון בבית חולים איכילוב, שם אובחן כסובל מחבלות בגב ובגפיים והודגם חשד לשבר בשורש כף יד שמאל. לאחר קיבוע בגבס השתחרר לביתו. בהמשך הוחלף הגבס לסד תומך והתובע טופל בפיזיותרפיה.

חלפו למעלה מחמש שנים, במהלכן התובע עבד אצל מעסיקים מתחלפים, לעתים לא עבד, השלים בגרויות, למד שלוש שנים לתעודת הנדסאי ונסע מספר פעמים לחו"ל.

באפריל 2014 החל התובע לפנות לרופאים עם תלונות על מיחושים גופניים מאז התאונות וכן על תסמינים נפשיים מאז התאונה השנייה. בנובמבר 2014 התקבל לאבחון במרפאה לבריאות הנפש בבית חולים איכילוב וביום 14.4.15 התקבל לאשפוז יום פסיכיאטרי בבית החולים. ביום 16.7.15 השתחרר עם אבחנה של PTSD משנית לתאונות, טיפול תרופתי והמלצה להמשך טיפול נפשי בקהילה.

מאז שחרורו, התובע אינו עובד, אינו לומד, אינו נמצא בטיפול נפשי ומתגורר בבית הוריו. המוסד לביטוח לאומי (המל"ל) קיבל את תביעתו לנכות כללית ומשלם לו גמלה החל מיום 14.4.15. ביום 1.7.19 נקבעה לו נכות כללית צמיתה בשיעור 43%.

הנכות הרפואית 

בית המשפט מינה שלושה מומחים לצורך הערכת נכותו הרפואית של התובע – ד"ר ראובן בן טובים, מומחה בתחום אף, אוזן וגרון; ד"ר יחזקאל טיטיון, מומחה בתחום האורתופדיה וד"ר גיא אור, מומחה בתחום הפסיכיאטריה.

הנכות בתחום אף, אוזן וגרון 

בחוות דעתו מיום 2.11.14, קבע ד"ר בן טובים כי תלונות התובע באספקט הקוכלארי (שמיעה וטנטון) אינן ברות נכות כתולדת הטראומות הנדונות. אשר לתלונותיו באספקט הוסטיבולרי (אי יציבות), אין עדות ללקות וסטיבולרית בכלל וכתולדת התאונות בפרט. לפיכך, שלל נכות זמנית או צמיתה בתחומו.

התובע משלים עם חוות דעתו.

הנכות בתחום האורתופדיה

ד"ר טיטיון קבע בחוות דעתו מיום 13.12.15 נכויות זמניות זהות בעקבות כל תאונה: 100% למשך 45 יום, 30% למשך 45 יום ו – 10% למשך 60 יום.

ד"ר טיטיון ציין כי בדיקות עזר עדכניות אינן מדגימות ממצא משמעותי והממצאים היחידים בבדיקה הקלינית היו: רגישות בקצוות טווחי התנועה (של עמוד שדרה צווארי, שורש כף יד שמאל, קרסול שמאל), רגישות קלה בברכיים ורגישות מדיאלית בקרסול שמאל. לפיכך העמיד את הנכות הצמיתה בעקבות כל תאונה על 1% לפי סעיף 35 (1)(ב) (חלקי) בתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) תשט"ז – 1956 (להלן: תקנות המל"ל). לדעתו לא קיימת אצל התובע פגיעה משמעותית הגורמת למגבלה תפקודית.

הצדדים משלימים עם חוות דעתו.

הנכות בתחום הפסיכיאטריה

בחוות דעתו מיום 2.12.16, סקר ד"ר אור בהרחבה את התיעוד הרפואי, את הטיפול והאבחון בתחום הנפשי ופירט את הבדיקה הקלינית:

לדברי התובע, מאז התאונה הראשונה, ממשיך לסבול מכאבים וממגבלה מסוימת בתנועה (דקירות), ללא התפתחות תסמינים נפשיים לאחריה (ללא תיאור בתיעוד); בתאונה השנייה, תיאר חוויה דיסוציאטיבית ("כאילו רואה את עצמי מלמעלה"); ממשיך לסבול מכאבים ביד וממיחושים שונים; תיאר תסמינים נפשיים מהם החל לסבול לאחר התאונה השנייה (בהם: קשיי שינה, סיוטים ליליים, תסמיני שחזור בעת ערות, הימנעויות מרכיבה ומחשיפה לאופנועים, תחושות שליליות לגבי עצמו, חוסר סבלנות, אי שקט, סף גירוי נמוך ונטייה להתפרץ בכעס, רגישות יתר לרעש, קשי ריכוז והתקפי חרדה); תיאר קשיים תפקודיים בעבודה (פיטורין לאחר תקופות קצרות); חוסר יכולת להגיש פרויקט גמר, לאחר שצלח את המבחנים; התנתקות מחבריו על רקע חוסר סבלנותו ונטייתו להתרגז ולריב, פרידה של בת זוגו ממנו על רקע זה, והיעדר קשר זוגי או אינטימי מאז; עם זאת, תיאר כי הוא מטפל באביו החולה (ניוון שרירים) ומסייע מעט לאמו בבית.

מהתיעוד הרפואי עולה כי בינואר 2009, כחודש לאחר התאונה השנייה, תיאר קשיי ריכוז וזיכרון וחרדה לחזור ולנהוג. בשנת 2014 פנה לבריאות הנפש, עלתה (בין היתר) שאלה של רווח משני - אשר נשללה בבדיקות חוזרות במסגרת טיפול יום. הוא אובחן כסובל מפ"ט כרוני על רקע התאונות, תוארה פגיעה גדולה בתפקודיו והוערך כי מצבו הקשה של אביו גורם להחרפה במצבו.

בבדיקת התובע ניכרו אי שקט פסיכומוטורי, תגובתיות יתר לרעש והצפה רגשית. לא הייתה תגובה רגשית כשתיאר את התאונה הראשונה. כשתיאר את התאונה השנייה, נראה מתוח ומוטרד וכאשר החל לדבר על תסמיניו ובהם תסמיני השחזור, פיתח מצוקה וחרדה, נראה מתוח מאוד ונצפו סימנים גופניים של חרדה (עליית קצב הלב מ – 76 ל – 132 פעימות בדקה). לאחר שנרגעה החרדה, המשיך לבטא סבל, מצוקה, אי שקט ועצב. כמו כן נמצאו קשיי ריכוז ודיסטרקטביליות.

וכך סיכם ד"ר אור:

"מבחינה אבחנתית, אני סבור כי הנבדק פיתח הפרעת דחק בתר - חבלתית לאחר התאונה השנייה ובגינה. בנוסף, אני סבור כי על רקע המחושים הגופניים והכאבים, פיתח גם הפרעת הסתגלות. מחושים גופניים אלו תוארו ברובם לאחר התאונה השנייה, אם כי גם לאחר התאונה הראשונה סבל מכאבים וממגבלה גופנית מסוימת. בנוסף, נראה כי הדחק בגין מחלת אביו הביא להחמרה מסוימת בתסמיניו.

בשקלול הדברים, ובהם עוצמת התסמינים הגדולה שתוארה ונמצאה לה עדות בבדיקתי, והפגיעה התפקודית המתוארת כגדולה (הגם שחלקה קשור למיחושים הגופניים מהם הוא סובל), אני סבור כי הנבדק סובל כיום מנכות בשיעור 25% על פי סעיפים 34 (ב)(3-4) לתקנות המל"ל. על פי אומדן, אני מעריך כי 1/5 מנכות זו, כלומר נכות בשיעור של 5%, נגרמה בגין התאונה הראשונה (בגין אחריותה החלקית להפרעת הסתגלות); כי 3/5 מנכות זו, דהיינו נכות בשיעור של 15%, נגרמה בגין התאונה השנייה (בגין אחריותה החלקית להפרעת ההסתגלות ואחריותה להפרעת הדחק הבתר חבלתית); וכי 1/5 מנכותו, דהיינו נכות בשיעור של 5%, נגרמה בשל מחלקת אביו והדחק בגינה.

להערכתי, נכותו בגין התאונות הנדונות תיוותר לצמיתות.

מומלץ כי ימשיך בטיפול ומעקב פסיכיאטרי, מה שיכול להיעשות מסגרת בה טופל עד לאחרונה. זאת על מנת למנוע החמרה אפשרית במצבו. ".

ד"ר אור השיב על שאלות הבהרה מאת הנתבעת, עמד על חוות הדעת וזומן לחקירה מטעם הנתבעת. במהלך החקירה, עדכן את חוות הדעת על ידי הגדלת הנכות בגין התאונה השנייה ל – 22.5% על חשבון הנכות בגין הפרעת הסתגלות בתאונה הראשונה ובגין הפרעת הדחק עקב מחלת האב.

התובע סומך ידיו על חוות הדעת בעוד שהנתבעת יוצאת עליה בהתקפה חריפה. לאחר סינון טענות אווירה וניסוחים בוטים במיוחד, נותרו הטענות הבאות: ד"ר אור שינה את אחוזי הנכות מסיבות לא ענייניות; טעה בתשובותיו לשאלות הבהרה; הסתבך עם קביעת פ"ט לפי הקריטריונים המקובלים; קבע כי התובע סבל מסימפטומים של פ"ט ב – 6 החודשים שלאחר התאונה הראשונה למרות שאין כל ממצא כזה; "משפר" את טענות התובע; טעה בהתאמת אחוזי הנכות.

לצורך הדיון, כל מקום בו ייכתב פ"ט – הכוונה הפרעת דחק בתר חבלתית / PTSD . כל מקום בו ייכתב דחק – הכוונה להפרעת הדחק בגין מחלת האב.

מדוע שונו אחוזי הנכות? ד"ר אור העיד כי כאשר כתב את חוות הדעת, חשב לייחס 15% לפ"ט ו – 10% להפרעת ההסתגלות, מתוך הנכות הכוללת של 25%. בכך נקלע ד"ר אור לטעות כפולה: אחת, לנכות בגין פ"ט ייחס פחות מ – 15%. שתיים, נשמטה ממנו נכות של 5% בגין הדחק. נשוב לחקירה. ד"ר אור הפתיע והעיד שעכשיו, הוא חושב שהיה מייחס 17.5% לפ"ט ו – 7.5% להפרעת ההסתגלות (עמ' 9).

בשלב זה הופנה ד"ר אור לנכות בגין הדחק ומכאן התייחס לנכויות כפי שנקבעו בחוות הדעת. לדבריו יש להפחית 2.5% מהנכות בגין הפרעת הסתגלות בתאונה הראשונה ו - 2.5% מהנכות בגין הדחק ולהוסיף אותם לנכות בגין התאונה השנייה. פועל יוצא: הגדיל את הנכות בגין התאונה השנייה מ – 15% ל – 20%, הגדיל את הנכות המצטברת מהתאונות מ – 20% ל – 22.5% והקטין את הנכות בגין הדחק מ – 5% ל – 2.5%. (טבלה במ/4). מדוע שינה את דעתו? ד"ר אור הקדים הסתייגות, לפיה קביעת אחוזי נכות להפרעות נפשיות בתוך נכות כוללת, מבוססת מטבע הדברים על אומדן. בהסתכלות נוספת, חשב על חלוקה אחרת: התובע סבל לאחר התאונה הראשונה מהפרעה מתמשכת אך לא הייתה נכות (עמ' 12, עמ' 19 – 20); הדחק קיים אך התובע מטפל באביו במסירות ונמצא שם (עמ' 12).

הנתבעת טוענת כאמור, שד"ר אור שינה את אחוזי הנכות "מסיבות לא ענייניות". דין הטענה להידחות. ראשית, הנתבעת אינה נוקבת באותן "סיבות". שנית, הנתבעת לא הניחה תשתית עובדתית לטענה, לא העלתה אותה בפני ד"ר אור ובכך מנעה ממנו להתגונן מפני הרמיזה לשיקולים זרים. שלישית, המניע לשינוי קביעה רפואית על ידי מומחה בית משפט אינו משמעותי אם השינוי מבוסס כנדרש. אם השינוי אינו מבוסס כנדרש, ממילא אין צורך להידרש למניע. השאלה אם השינוי מבוסס תיבחן בהמשך.

טעות במענה לשאלות הבהרה – ד"ר אור הסביר, במענה לשאלות 3 ו – 4, כי הפסיכיאטרים בארץ, והוא בכללם, משתמשים בספר האבחנות DSM (מהד' עדכנית מס' 5) או בספר האבחנות ICD-10 (מהדורה עדכנית מס' 10). אין חובה לאבחן לפי ה – ICD אלא משתמשים בו לצורך קידוד אחיד. הנתבעת הפנתה לד"ר אור שאלה 15 בנושא אבחון פ"ט לפי ICD. ד"ר אור השיב תוך תרגום חופשי מהספר, אך כינה אותו " DSM-10 ". מדובר בטעות סופר גרידא (כפי שהעיד בעמ' 5 ש' 27). הנתבעת לא הצביעה על טעויות נוספות.

קביעת פ"ט לפי הקריטריונים המקובלים ומועד הופעת הסימפטומים - הנתבעת טוענת שד"ר אור הסתבך בקביעת פ"ט. ניתן היה לדחות את טענתה ולו מהטעם שלא הסבירה מה פירוש "הסתבכות" בעולמה וכיצד יש ב"הסתבכות" לסתור חוות דעת של מומחה בית משפט בכלל ובפרט.

להשלמת התמונה, ה –DSM אינו קובע קריטריון של מגבלת זמן להופעת הסימפטומים ודי בכך כדי לדחות את טענת הנתבעת.

מעבר לנדרש, ה – ICD קובע קריטריון של מגבלת זמן:

"This disorder should not generally be diagnosed unless there is evidence that it arose within 6 months of a traumatic event of exceptional severity … ".

הנתבעת שאלה את ד"ר אור האם נכון שלפי ה – ICD , ניתן לאבחן אדם כסובל מפ"ט במידה ותוך 6 חודשים מהטראומה, ישנה התפתחות של הפרעה נפשית הכוללת שחזורים של האירוע בחלומות, חלומות בהקיץ או בתגובה רגשית והאם נכון שאלו לא תועדו במקרה הנדון במשך מספר שנים לאחר התאונה (שאלות 15.1 – 15.2, עליהן חזרה בחקירתו).

ד"ר אור השיב ש"עדות" (evidence) במשמעות של אבחנה פסיכיאטרית, אינה אקוויוולנטית לראיה כפי שניתן לפרש בשפה המשפטית, אלא הכוונה היא לקיום סימנים או סימפטומים. כלומר ממצאים בבדיקה (סימנים) או תלונות (סימפטומים). האחרונים יכולים להיות גם תלונות לגבי תסמינים מן העבר המתמשכים אל ההווה – כפי שתואר במקרה זה. אכן אין תיאור שלהם בתיעוד אך הנבדק תיאר כי סבל מתסמינים מסוג זה גם בשנים בהן לא פנה לטיפול נפשי והדבר אינו נדיר בקרב הסובלים מהפרעות מסוג זה. להערכתו היו לתובע סימפטומים גם בתוך התקופה של 6 חודשים (עמ' 6 ש' 29-31).

אוסיף כי הצוות באשפוז יום לא התקשה לאבחן פ"ט, יהא אשר יהא הספר בו השתמש.

הנתבעת לא התחילה לסתור את הסברו של ד"ר אור.

הנתבעת טענה שהתובע אינו עומד בקריטריונים לאבחון פ"ט מושהית (delayed onset) ושלא ניתן לאבחן הפרעה זו בהינתן הפרעות אחרות הבאות בחשבון, למשל דיכאון, או בהינתן גורם אפשרי שונה כגון אירועי חיים מאוחרים (שאלות 16 – 21).

ד"ר אור השיב שלא מדובר בפ"ט מושהית אלא בהשתהות התובע בפנייה. בבדיקתו בלטו תסמינים אופייניים לפ"ט אשר אינם מאפיינים דיכאון. בבדיקתו מצא גם סימני דכדוך אותם ייחס לתסמיני דיכאון כחלק מהפרעת הסתגלות, ואין בכך לשלול אבחנה של פ"ט. על כך חזר בחקירתו (עמ' 5 ש' 23-24, עמ' 7 ש' 24 – עמ' 8 ש' 16).

האמנם ד"ר אור "משפר" את טענות התובע? הנתבעת מלינה על קביעת נכות כלשהי בגין התאונה הראשונה, נוכח טענת התובע כי לא סבל אחריה מסימפטומים נפשיים.

ד"ר אור הסביר כי בשל התמשכות הכאבים ברגל לאחר התאונה השנייה, כך מתועד, העריך שהיוו חלק מגורמי הדחק האחראים להפרעת ההסתגלות שהתפתחה לאחר התאונה השנייה. בשל קרבת הזמן בין התאונות נוצר קושי לדייק בייחוס, ולכן חשב לייחס חלק לתאונה הראשונה. כאשר חשב על זה שוב (בחקירה) חשב שאולי צריך לתת פחות לתאונה הראשונה ולכן הפחית מ – 5% ל -2.5% (עמ' 15). מחוות דעתו של ד"ר טיטיון , שהוצגה בפניו לראשונה, למד על תלונות גופניות של התובע. הנכות הצמיתה אמנם קטנה מאוד אך יכולה לתמוך בקיום כאבים מסוימים. לכאב המסוים יש ערך מבחינת טווח ההסתגלות כי התובע ממשיך להתלונן. הערך צריך להיות קטן יותר מכפי שחשב תחילה (עמ' 19 ש' 8 – עמ' 20 ש' 2).

הנה כי כן, הנכות יוחסה לתאונה הראשונה לא בשל הופעת סימפטומים נפשיים בין התאונות אלא בשל יצירת גורם דחק פיזי שהוביל, עם גורמים אחרים להתפתחות הפרעת ההסתגלות לאחר התאונה השנייה. נמצא שטענת ה"שיפור" שגויה מיסודה. אעיר כי הטענה גם חסרת משמעות מעשית שכן הפחתת "חלקו" של הגורם הזה, תביא מיד להגדלת "חלקם" של יתר הגורמים. הטענה נדחית.

"שיפור" נוסף עליו מלינה הנתבעת עניינו בחוויה הדיסוציאטיבית בתאונה השנייה. נזכיר כי התובע סיפר לד"ר אור "שקלט את עצמו במבט מלמעלה" . לטענת הנתבעת, התובע טוען שאיבד הכרה. למרות זאת קובע ד"ר אור שלא איבד הכרה, כדי להתאים את העובדות לתיאוריה שלו בדבר NDE (near death experience).

אינני מקבלת את הטענה. ד"ר אור ציטט בחוות דעתו תיעוד סמוך לתאונה ממנו עולה לכאורה שהתובע לא איבד הכרה (דוח מד"א לפיו מצאו את התובע כשהוא מתהלך ודברי התובע בחדר מיון לפיהם קיבל מכה בראש, הקסדה עפה ורישום לפיו זוכר את פרטי האירוע, ללא איבוד הכרה).

כעבור 8 ימים נרשם בקופת חולים לראשונה "מצב לאחר חבלת ראש עם חשש לאובדן הכרה". בחלוף שבועיים "נמוג" החשש ובמקומו "הפציעה" וודאות גמורה, לפיה התובע איבד הכרה. ייתכן שכך סברו התובע ומטפליו בחלוף הזמן, אולם לא מדובר בעובדות וממילא, האפשרות ההפוכה או האפשרות של דיסוציאציה אינן בגדר "שיפור". ואכן, ד"ר אור סבור שאין זה נכון שהתובע איבד הכרה. לדעתו אירעה כאן NDE, תופעה המתרחשת במצבים רפואיים קיצוניים ומעריכים שזה מצב דיסוציאטיבי ולא אובדן הכרה, למרות שההכרה אינה זהה (עמ' 35 ש' 26 – עמ' 36 ש' 15). הטענה נדחית.

שינוי אחוזי הנכות – האם בוסס כנדרש? בית המשפט חופשי לסטות מחוות דעת המומחה מטעמו לעניינים שברפואה, אך "יעשה כן כחריג, במשורה ומטעמים מבוררים" (ע"א 8513/12 אברהם נ' עילית חברה לביטוח בע"מ (2013)).

ד"ר אור הציע בחקירה שני עדכונים לחוות דעתו. הראשון, "ניוד" 2.5% מהתאונה הראשונה לתאונה שנייה. שינוי זה הוסבר גם אם בדיעבד, במזעריות הנכות שנקבעה על ידי ד"ר טיטיון (עמ' 19 – 20). מאחר שבידי ד"ר טיטיון להעריך נכונה הן את הנכות והן את עוצמת הכאבים בתחומו וממצאיו מדברים בעד עצמם, מצאתי שהשינוי מנומק ומשתלב במכלול הראיות. לפיכך, אני מקבלת את העדכון.

שונים הדברים לגבי העדכון השני. ד"ר אור הפחית 2.5% מהפרעת הדחק והוסיף 2.5% לנכות בגין התאונה השנייה. ד"ר אור הסביר שבהסתכלות נוספת הוא חושב ש"הדחק קיים אך התובע מטפל באביו במסירות ונמצא שם" (עמ' 12). אולם אותם נתונים בדיוק נשקלו על ידו בעת עריכת חוות הדעת ואינו טוען שהערכתם בזמנו הייתה שגויה. ההסתכלות הנוספת אינה באה במקום הנמקה ואינה משתלבת טוב יותר במכלול הראיות. לפיכך, איני רואה הצדקה לאשר את העדכון. בכך אין התערבות או סטייה מחוות הדעת, אלא העדפתה על פני העדכון.

 נסכם עד כה – הנכות בגין התאונות, על פי חוות הדעת עומדת על 20% (מהם 2.5% בגין התאונה הראשונה ו – 17.5% בגין התאונה השנייה). הנכות בגין דחק עומדת על 5%.

אמינות התובע - התובע הצהיר ונחקר נגדית. הנתבעת טוענת כנגד אמינותו ומביאה רשימה של נקודות בהן כשל לשיטתה (בסעיף 2.13 לסיכומיה). הרשימה ארוכה ומרבית פריטיה רחוקים מגרעין המחלוקת, חלקם מתעלם מהראיות (יחסים במשפחה, טיפולי פיזיותרפיה בין התאונות, נסיעות לחו"ל עם חברים, אך ורק לפני אשפוז יום).

אשר לתפקוד התובע לאחר התאונות - ד"ר אור הסביר שהאלמנט הקובע הוא אופן ביצוע הפעולות, היינו, התפקוד. העובדה שאדם מסתדר בחו"ל אינה מעידה על תפקוד תקין, התובע התקשה בלימודים, לא סיים אותם ופוטר מעבודות (עמ' 25, 30, 31, וכך גם העיד התובע).

כידוע, סימנים של תפקוד נורמטיבי אצל פגוע-נפש אינם בהכרח מעידים על היעדרה של נכות תפקודית או על יכולת ממשית להשתלב לאורך זמן במסגרת עבודה. כאשר מתעוררת טענת התחזות או גוזמה בהקשר לנכות נפשית, הכלי המרכזי באמצעותו ניתן לנסות ולחלץ את הפגיעה האמתית ביכולת התפקוד של הנפגע הוא עדות המומחה הרפואי (ע"א 851/05 נעמה ברנר נ' עופר אביטל (2007)).

הסבריו של ד"ר אור מבוססים ומשתלבים היטב במכלול הראיות.

דרגת הנכות הפסיכיאטרית והשלכתה התפקודית 

סעיף 34 (ב) לתקנות המל"ל קובע לענייננו כי בהפרעות תגובה לדחק חריג, הפרעת פ"ט והפרעות הסתגלות ייקבעו אחוזי הנכות כלהלן: ....

.....

(2) רמיסיה מלאה או קיום סימנים קליניים שארתיים, הפרעה קלה בתפקוד הנפשי או החברתי, הגבלה קלה עד בינונית בכושר העבודה 10%

(3) רמיסיה, סימנים קליניים קלים, קיים צורך בטיפול תרופתי, קיימת הפרעה בינונית בתפקוד הנפשי או החברתי וכן הגבלה בינונית של כושר העבודה 20%

(4) רמיסיה חלקית, עם סימנים קליניים בחומרה בינונית, קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע, קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הנפשי והחברתי, קיימת הגבלה ניכרת של כושר העבודה 30%

ד"ר אור העיד שאין רמיסיה במצב התובע, קיימים סימנים קליניים בחומרה בינונית; קיים צורך בטיפול תרופתי קבוע; קיימת הפרעה ניכרת בתפקוד הרגשי; קיימת הגבלה יותר מבינונית וקצת פחות מניכרת בכושר העבודה. מסקנותיו מבוססות, בין היתר, על הנתונים הבאים: התובע לא מסתדר בעבודה, בלימודים, עם בת זוג, עם חברים. מאשפוז יום עולה שהתובע אדם חולה (עמ' 40).

לטענת הנתבעת אין לקבוע לתובע יותר מ – 10% נכות. לאחר התאונות התנהל כרגיל במשך כמה שנים, עבד בעבודות מזדמנות כפי שעבד פני התאונות, למד, נסע לחו"ל וטיפל בהוריו. אשר לדוגמאות של ד"ר אור, התובע לא הסתדר בעבודה גם לפני התאונות, אינו יודע למה חברתו עזבה אותו, יש לו שני חברים טובים ומסתדר איתם מצוין, הוא הצליח ללמוד למעט עבודת גמר ולא הוכח צורך בטיפול תרופתי.

התובע העיד כעד יחיד מטעמו. לאחר שמיעת עדותו ובחינת הראיות הגעתי לממצאים הבאים: התובע ניהל אורח חיים טיפוסי לבני גילו, עד לתאונות. סיים תיכון, שירת שלוש שנים מלאות, עבד בעבודות מזדמנות, חסך כסף ל"טיול הגדול" וטייל כחצי שנה במזרח. לאחר שובו ארצה, עבד מספר חודשים בעבודות מזדמנות עד שהגיע למפעל אדה"פ העוסק בזיווד אלקטרוני בו עבד 8 חודשים עד שנפגע בתאונה הראשונה.

לאחר החלמתו משתי התאונות, ניסה להשתלב במעגל העבודה, אך לא הצליח להחזיק במקום אחד יותר ממספר חודשים (למעט מעסיק אחד, אצלו עבד כשנה). חלק מהזמן לא עבד בכלל. בשנים תשע"ב – תשע"ד (החל מאוקטובר 2011) למד במכללת אורט סינגאלובסקי לתעודת הנדסאי מכטרוניקה. בדרך להשגת התעודה השלים בגרויות וצלח את המבחנים אך לא הגיש פרויקט גמר. במקביל ללימודים, עבד תקופות אצל מעסיקים שונים. מעשיו מעידים על מוטיבציה ורצון להתגבר על קשיים תפקודיים. העובדה שצלח את המבחנים ונעצר ממש לפני קו הגמר, מעידה על חוסר יכולת אמתי להתגבר על קשייו, למרות המאמץ המתמשך. תהא אשר תהא הסיבה לפרידה מבת הזוג, לא הצליח לייצר קשר זוגי או אינטימי מאז, מעגל חבריו הצטמצם לאחד – שניים (עמ' 64), ומסתופף, בגילו, תחת קורת גג אחת עם הוריו. בשנת 2015 נסע ל – 5 ימים לחו"ל (נ/2) וכעבור יומיים נכנס לאשפוז יום. מאז שחרורו מאשפוז יום, אינו נמצא בטיפול או במעקב פסיכיאטרי.

מצבו כתוצאה מהתאונות הפך לכרוני כך שהטיפול והמעקב נועדו למנוע החמרה אפשרית, כפי שכותב ד"ר אור בסוף חוות הדעת.

עם זאת, מצבו הוחרף עקב מחלת אביו והחרפה זו, אינה קשורה לתאונות.

לאחר שקלול כל הנתונים, הגעתי למסקנה כי נכות בשיעור 20%, מבטאת את מצבו כתוצאה מהתאונות. נכות זו מבטאת כמובן פגיעה תפקודית בכל המישורים.

לסיכום פרק הנכות הרפואית – אני מאמצת את חוות דעתו של ד"ר אור למעט העדכון השני. בהתאם - לתובע נגרמה נכות בשיעור 22% (מעוגל) המורכבת מנכות אורתופדית (2%) ומנכות פסיכיאטרית (20%).

הנזק 

הפסדי השתכרות 

שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות 

התובע מבקש להעמיד את שיעור הגריעה על 41% ואילו הנתבעת מבקשת להעריך את ההפסד באופן גלובלי. כפי שקורה לא אחת בנזקי גוף, הטענות אינן ריאליות.

בקביעת ההשלכה התפקודית ובכלל זה, הפסד כושר ההשתכרות, ייתן בית המשפט את דעתו, בין היתר, על נכותו הרפואית של הנפגע, נסיבותיו הפרטניות, מעשיו והשתכרותו לפני התאונה ולאחריה, האופק התעסוקתי הפתוח בפניו במומו ונסיבות שונות כגון מצב התעסוקה בשוק הרלוונטי (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(2) 792, 799 (1995); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה (2010); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ (2015)).

נכותו האורתופדית של התובע מזערית כשלעצמה וכפי שראינו, לא השפיעה על השתכרותו. להבדיל, לנכותו הנפשית משמעות תפקודית מלאה. עם זאת, אין בנכות להצדיק ישיבה בחוסר מעש, התובע עדיין צעיר וביכולתו להשקיע מאמץ על מנת להשתלב בעבודה המתאימה למגבלותיו. בשים לב למכלול הנתונים, מצאתי להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות על 20%, בהתאם לנכות הנפשית.

הפסד שכר בעבר 

תקופה ראשונה – אי כושר בעקבות כל אחת מהתאונות: התובע השתכר עובר לתאונה הראשונה סכום של 5,333 ₪ לחודש. לאחר כל תאונה סבל מנכויות זמניות בשיעור 100% למשך חודש וחצי ובשיעור 30% למשך חודש וחצי (חוות דעת ד"ר טיטיון). מאחר שעבודתו של התובע במפעל כללה ממד פיזי ומאחר שנזקק לפיזיותרפיה, סבורני שהיה נתון באי-כושר מלא גם כאשר הנכות הזמנית עמדה על 30%. להבדיל, נכויות בשיעור 10% שקבע ד"ר טיטיון, אינן מהוות אינדיקציה לאי-כושר ולא הוגשו ראיות אחרות.

מדובר אפוא בהפסד ל – 6 חודשים: 18,580 ₪ לאחר התאונה הראשונה ו – 18,283 ₪ לאחר התאונה השנייה (כולל הצמדה וריבית אמצע תקופה).

בסה"כ = 36,863 ₪.

תקופה שנייה מיום 20.3.09 ועד היום: ד"ר אור לא קבע בחוות הדעת מועד בו התגבשה הנכות הצמיתה. בחקירתו ניסה לספק תשובה כמיטב יכולתו, אך מדובר בהשערות המבוססות על אופי ההפרעות כשלעצמן ללא קשירה לאירועים בחיי התובע (עמ' 25). אכן, מטבע הדברים קשה להצביע על אירוע ספציפי, אולם יש להביא בחשבון שהתובע עבד ולמד גם אם ניתן להסיק, בדיעבד, שהתקשה לאורך זמן. קו השבר הגלוי בחייו הוא האשפוז ביום 14.4.15, שמאז חדל לעבוד וללמוד.

מצאתי לקבוע שנכותו הצמיתה התגבשה לא יאוחר מיום 14.4.15.

התובע נפגע בהיותו כבן 24 שנים, בטרם בחר את דרכו המקצועית. הוא זכאי ליהנות מחזקת השתכרות בגובה השכר הממוצע במשק, בפרט נוכח המוטיבציה שגילה בפנייתו ללימודים חרף קשייו (רע"א 7490/11 חטיב פחרי נ' מוחמד חאג' (2011); תא (חי') 9242-08-09 סאמי מג'אדלה נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב "הפול" (2013)). הקושי הוא למקם את נקודת ההזנק של החזקה על ציר הזמן הנמתח בין התאונות לבין האשפוז.

השכר הממוצע במשק עומד היום על 10,218 ₪ ולאחר ניכוי מס הכנסה, על 9,460 ₪. מיום 14.4.15 ועד היום חלפו 58 חודשים, בהם יחושב ההפסד בהתאם לנכות הצמיתה:

58 X 9,460 ₪ X 20% = 112,414 ₪ (כולל הצמדה וריבית אמצע תקופה).

מיום 20.12.08 עד יום 13.4.15 אוסיף 20,000 ₪ על דרך האומדן.

הפסד שכר בעתיד 

בהינתן תוחלת חיי העבודה של התובע, השכר הממוצע במשק ושיעור הגריעה מכושר השתכרותו, עומד ההפסד על 458,615 ₪:

9,460 ₪ X 20% X מקדם היוון 3% עד גיל 67.

הפסד פנסיה 

להפסדי השכר בעבר ובעתיד, יש להוסיף הפסד פנסיה בשיעור הנוהג כיום: 12.5% X (36,863 ₪ + 112,414 ₪ + 20,000 ₪ + 458,615 ₪) ובסה"כ = 81,862 ₪.

סה"כ הפסדי השתכרות – 736,754 ₪.

עזרת זולת בעבר ולעתיד 

התובע מבקש לפסוק 156,000 ₪, מהם 35,000 ₪ עבור עזרת הוריו בשלב השיקום לאחר התאונה השנייה. הנתבעת מציעה 50,000 ₪.

התובע אינו מוגבל פיזית, התגורר ומתגורר בבית הוריו. בהיעדר פירוט לגבי טיב העזרה שנדרשה ותידרש ביחס למגבלותיו, משך העזרה בעבר, יכולתם של ההורים להושיט עזרה במיוחד נוכח מצבו הקשה של אביו, ובהיעדר עדויות של ההורים, אפסוק על דרך האומדן – 100,000 ₪. 

הוצאות לעבר ובעתיד

התובע מבקש לפסוק 88,000 ₪ ואילו הנתבעת מציעה 15,000 ₪. התובע אינו מפרט הוצאות עבר ואינו מצרף אסמכתאות. בהתחשב בהוצאות נסיעה לטיפולים, בהיעדר כיסוי מלא להוצאות עבור טיפול נפשי ותרופות, אפסוק על דרך האומדן – 30,000 ₪. 

נזק לא - ממוני 

נוסחאות הפיצוי קבועות בתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון, תשל"ו – 1976 (להלן: תקנות הפיצויים). הצדדים אינם חלוקים על המספרים שיש להציב בנוסחאות.

תאונה ראשונה - לתובע נגרמו נכויות זמניות ונכות צמיתה בשיעור 3.5%. הוא סבל וממשיך לסבול מכאבים בקרסול, אליהם מתלווה הפרעת הסתגלות. מצאתי להפעיל את תקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים ולפסוק פיצוי בסך 20,433 ₪.

תאונה שנייה – לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור 18.5% והיה מאושפז במשך 92 יום. בהתאם לנוסחה, אפסוק פיצוי בסך 74,264 ₪.

סה"כ נזק לא - ממוני: 94,697 ₪.

הקטנת נזק 

הנתבעת עותרת להפחתת הפיצוי ב – 40% בשל הפרת חובה להקטנת נזק. לטענתה, הפר התובע חובה לקבל טיפול רפואי וליטול תרופות.

דין הטענה להידחות. הנתבעת לא הוכיחה שטיפול ונטילת תרופות עשויים להיטיב את מצב התובע ובכך להקטין את נזקו. גם ד"ר אור אינו קובע זאת, אלא לדעתו, טיפול ומעקב פסיכיאטרי עשויים למנוע החמרה.

ראשי נזק – סיכום 

הפסדי השתכרות 763,754 ₪

עזרת זולת 100,000 ₪

הוצאות 30,000 ₪

נזק לא ממוני 94,697 ₪

_____________________________

סה"כ 988,451 ₪

ניכוי

המל"ל שילם וישלם לתובע תגמולי נכות כללית. יש לנכות מהפיצוי לתובע את אותם תגמולים המשולמים בגין התאונות, על כך אין חולק. הצדדים ביקשו להמתין עם מתן פסק הדין עד לקביעת הוועדה הרפואית באגף לנכות כללית, ובקשתם נעתרה.

כעולה מסיכומי התשובה של התובע אליהם צורף פרוטוקול הוועדה, נקבעה לו מיום 1.7.19 ואילך, נכות צמיתה בשיעור 43%: בגין פ"ט - 40% ובגין כאבים בצוואר ובכף היד - 5%.

לאור קביעתי כי 5% מהנכות נובעים ממחלת האב, יש לנכות מהניכוי חלק יחסי בהתאם להלכת "פרלה עמר".

סוף דבר 

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום המתקבל לאחר הניכוי מהניכוי בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור 23.4% ואגרת משפט.

הנתבעת תגיש תוך 14 יום חוות דעת אקטוארית עדכנית בהתאם להלכת פרלה עמר. זכות תגובה לתובע תוך 14 יום.

ניתן היום, כ"ח שבט תש"פ, 23 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.