ד"ר דומיניק לוי איזנברג נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'

השופט נ' הנדל:

1. מונחת לפנינו עתירה למתן צו על תנאי אשר יורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטל פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה מיום 14.7.2015 (ע"ע 8480-06-14, כבוד הנשיא י' פליטמן והשופטות ס' דוידוב-מוטולה ונ' רות, נציג ציבור (עובדים) מר ראובן רבינוביץ, נציג ציבור (מעסיקים), מר יצחק דויטש), באופן בו תחויב אוניברסיטת תל אביב, היא המשיבה 2 (להלן: האוניברסיטה או המשיבה) לשלם לעותרת פנסיה וכן פיצויים בגין אפליה אסורה מחמת גיל.

רקע והליכים קודמים

2. העותרת, בעלת תואר דוקטור בהיסטוריה של האמנות מאוניברסיטת תל אביב, הועסקה על ידי האוניברסיטה החל בשנת 1979 בתפקידי הוראה שונים ובהם: בין השנים 1984-1979, במקביל ללימודיה לקראת התואר השני, כעוזרת הוראה; בין השנים 1992-1984, כ"מורה מן החוץ"; בין השנים 1998-1992, במקביל ללימודי הדוקטורט, כחברת סגל זוטר; בין השנים 2002-1998, כמרצה אורחת בהיקף משרה משתנה; מיום 1.4.2002 ועד ליום 31.3.2004, כחברת הוראה בדרגת מרצה לתולדות האמנות ומיום 1.4.2004 ועד ליום 30.9.2004, כמרצה אורחת. במהלך התקופה האחרונה המליצה ועדת המינויים היחידתית להעניק לעותרת דרגת מרצה בכיר עם קביעות בחוג לתולדות האמנות. ההמלצה הועברה למליאת ועדת המינויים האוניברסיטאית בראשות רקטור האוניברסיטה. ועדת המינויים האוניברסיטאית התכנסה ביום 25.7.2004 לדון, בין היתר, בעניינה של העותרת.

           במכתב מיום 31.11.2004 הודע לעותרת כי הסתמנה החלטה בוועדה שלא לאשר את מינויה כמרצה בכירה עם קביעות ובכך לסיים את העסקתה באוניברסיטה. בין היתר, נכתב כי העותרת לא פרסמה אף מאמר בעיתון בינלאומי אלא בעיתונים מקומיים; כי ספרה השני של העותרת, המבוסס על עבודת הדוקטורט שלה, פורסם בהוצאה מקומית שאינה נחשבת הוצאה אקדמית מובהקת וכי לא שהתה במוסד אקדמי בחו"ל ואף לא בכנסים בחו"ל. ניתנה לעותרת הזדמנות להגיב לאמור במכתב וביום 21.11.2004 התקיים לעותרת שימוע, שבסיומו הוחלט שלא לאשר את מינויה למרצה בכירה עם קביעות. ועדת המינויים היחידתית לא השלימה עם אשר נקבע והגישה ערעור בשמה של העותרת על ההחלטה. בתום הדיון בערעור, מיום 30.1.2005, הוחלט לאשר את מינויה של העותרת כמרצה בכירה ללא קביעות. צוין, כי לקראת הדיון בהענקת הקביעות, הוועדה מצפה שלעותרת יהיו מאמרים נוספים בעיתונים בינלאומיים. בעקבות זאת, מונתה העותרת כמרצה בכירה ללא קביעות מיום 1.4.2005 ועד ליום 31.3.2008.

           במהלך תקופה זו נבחנה התקדמות הפרסומים של העותרת: פורסם מאמר אחד בכתב עת מוביל והעותרת השתתפה בכנס אחד בחו"ל. נוכח מיעוט פרסומים חדשים החליטה ועדת המינויים היחידתית ביום 5.6.2007 להמליץ ליתן לעותרת אורכה של חצי שנה עד לדיון בדבר הענקת קביעות. זאת, נוכח "פוטנציאל טוב וסיכוי סביר" שתוך חודשים אחדים יגיעו "מכתבי התקבלות" על ספר חדש אחד מקורי שלם ועל שני מאמרים חדשים, שיהוו "בסיס נאות וחזק" להענקת קביעות לעותרת. ביום 17.6.2007 התקיימה ישיבת וועדת המינויים האוניברסיטאית. בסופה, הסתמנה החלטה בדבר סיום מינויה של העותרת כמרצה בכירה ביום 31.3.2008, בכפוף לשימוע. זאת, בשל קצב פרסומים איטי, ופרסום שני מאמרים בלבד – אחד מהם בבמה בינלאומית. השימוע נערך ביום 9.3.2008 ובסופו הוחלט לאשר את סיום מינויה של העותרת כמרצה בכירה ביום 31.3.2008. הוגש ערעור על ההחלטה. ביום 4.5.2008 התקיים דיון חוזר בעניינה של העותרת, בסופו הוחלט לאשרר את ההחלטה מיום 9.3.2008 ולהפסיק את מינויה של העותרת כמרצה בכירה ביום 31.3.2008.

3. ביום 31.3.2009, כשנה לאחר סיום ההעסקה, הגישה העותרת תביעה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב-יפו. במסגרת התביעה עתרה למתן צו עשה להשבתה לעבודה אצל המשיבה ולתשלום מלוא שכרה ממועד פיטוריה ועד למועד השבתה לעבודה; וכן, להורות על מתן קביעות או על הקמת ועדת מינויים נוספת לצורך מתן קביעות. העותרת טענה כי ההחלטה שלא למנותה למרצה בכירה עם קביעות נגועה בחוסר סמכות ובאי חוקיות. לטעמה, הליך השימוע לא קוים באופן תקין ואמיתי אלא בחוסר תום לב ותוך חריצת דין מראש. בתום הליך ארוך וממושך הכולל גילוי מסמכים ושמיעת עדויות, קבע בית הדין האזורי (כב' השופטת א' דגן-טוכמכר ונציג ציבור (עובדים) מר מנחם ירקוני), בפסק דין מקיף מיום 18.3.2014 (תע"א 4688-09), תוך ניתוח העדויות והראיות, כי בפיטוריה של העותרת הייתה מידה של שרירות אשר מנעה ממנה את האפשרות להשלים צבירת תקופה המזכה בגמלה מהמשיבה; נפסק, כי בישיבת ועדת המינויים האוניברסיטאית מיום 17.6.2007 נפל פגם בכך שלמעשה הוועדה לא קיימה דיון והצבעה בבקשת הפקולטה לאמנויות להאריך את תקופת הניסיון של העותרת נוכח ההתנגדות הברורה שהשמיע הרקטור דאז, אשר נשמטה מנוסח תמצית הפרוטוקול המודפס. עם זאת, דחה בית הדין האזורי לעבודה את הטענה כי ההחלטה בעניין העותרת התקבלה על יסוד שיקולים פסולים של אפליה מטעמי גיל. בהתחשב בכך שהעותרת לא ביקשה צו זמני על מנת לאפשר לה להמשיך בעבודתה למשך שנת ניסיון נוספת, ובכך שהתביעה הוגשה כשנה לאחר סיום העסקתה והדיון בה התעכב במשך מספר שנים, לא ראה בית הדין כל אפשרות להשיב את הגלגל לאחור על מנת להאריך לעותרת את תקופת הניסיון. לאחר שקילת נסיבות העניין, לרבות הנזק שנגרם לעותרת אל מול האפשרות (שאינה בלתי סבירה) כי לא הייתה ניתנת לעותרת אפשרות להמשיך בעבודתה למשך שנת ניסיון נוספת וכן האפשרות כי גם אילו הוארכה תקופת הניסיון לא היה בכך כדי לקדם את מתן הקביעות לעותרת, ושהעותרת לא הייתה זכאית לפנסיה מוקדמת כי לא עמדה בתנאים לכך, החליט בית הדין האזורי לעבודה להעמיד את הפיצוי שישולם לעותרת על סך של 18 חודשי שכר בהתאם לשכר קובע בסך 13,730 ש"ח, ובסך הכל 247,140 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.4.2008 ועד לפירעון. המשיבה חויבה להשתתף בשכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח.

           על פסק הדין הגישו הן המשיבה והן העותרת ערעורים לבית הדין הארצי לעבודה. ביום 14.7.2015 אושר פסק הדין של בית הדין האזורי מטעמיו, ממצאיו ומנימוקיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 ולפיכך נדחו הערעורים. מכאן העתירה שלפנינו.