דבוש נ' טופולנסקי

פסק דין

בפני תביעה כספית בסכום של 10,000 ₪, בשל נזקים שנגרמו לרכבו של התובע בעקבות תאונת דרכים (להלן: "התאונה").

גרסת התובע

ביום 01.10.09 החנה התובע את רכבו במכון שרת, בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. כעבור מספר שעות עת שב לרכבו, הבחין כי רכבו ניזוק.

על פי האמור בכתב התביעה, שני עדים אשר שהו במקום במועד התאונה סיפרו לו שמונית מסוג מרצדס פגעה ברכבו בעוצמה בעת שנסעה לאחור, ואף שדרשו מנהג המונית, הוא הנתבע, להשאיר את פרטיו, התעלם הנתבע ונסע מהמקום.

התאונה תועדה במצלמות האבטחה של בית החולים, והסרט הוצג במהלך הדיון שהתקיים בפני. התובע העיד שכיון שבסרטון לא ניתן היה להבחין במספר הרישוי של המונית , וכיון שהעד זכר את המספר באופן משובש בלבד, נאלץ לפעול רבות עד לאיתורו של הנתבע, ורק לאחר מאמצים רבים, ובכלל זה הגעה למשטרת התנועה פעמיים, איתר את הנתבע.

התובע טען שלאחר שיצר עם הנתבע קשר טלפוני, הסכים הנתבע לפצותו בסכום של 800 ₪, בכפוף לכך שהתובע יבטל את תלונותיו בגין התאונה, ואולם למחרת השיחה חזר בו הנתבע מהצעתו.

במהלך הדיון שהתקיים בפני, העיד מטעם התובע מר אכרם אבו ניע, המאבטח אשר נכח במקום התאונה. על פי עדותו: "הוא נתן מכה חזקה והעיף את האוטו לאחור. קראתי לו ואמרתי לו שדפק את האוטו, הוא התקדם וחזר לחניון ואמר שתכף ישים פתק, הוא הסתובב מהחניון ויצא ולא ראיתי אותו אחר כך."

בדיון שהתקיים בפני, טען התובע כי תיקן את הנזקים באופן חלקי בלבד בשל קושי לעמוד העלות הגבוהה לתיקון, וזאת, בין היתר בשל היותו נכה צה"ל. בשל כך תבע את עלות התיקון הזמני של הרכב, בסכום של 700 ₪, את עלות תיקון הנזק לפנס ועבודות צבע, המסתכמים בהתאם להצעת המחיר שקיבל לסכום של 1,947 ₪, וכן הוצאות דלק ועוגמת נפש- סה"כ 10,000 ₪.

גרסת הנתבע

הנתבע הודה שהוא זה שפגע ברכבו של התובע, וכי האחריות לקרות התאונה רובצת עליו.

בנוסף טען הנתבע, כי בשל תנאי הדרך וכיון שהוזעק לשם הסעת חולה, לא נותר במקום התאונה והמשיך בנסיעה שביצע. כמו כן טען שלא הייתה כל בעייה לאתרו כיון שהוא עובד במקום באופן קבוע, ושהוא הניח שהתובע יפנה אל סדרן תחנת המוניות, מאחר ועל גבי מוניתו מופיע בבירור שלט עם פרטי תחנת המוניות.

הנתבע טען שבמהלך שיחתו עם התובע הציע למסור לתובע את פרטי חברת הביטוח, אך התובע התעקש לפנות להליכים משפטיים.

במהלך הדיון שהתקיים בפני, טען הנתבע שהוא אינו מוכן לשלם את ההוצאות כפי שעולה מהצעת המחיר שהגיש התובע לבית המשפט, בזו הלשון: "פה הוא יכול ללכת לכל חבר שירשום לו כל מה שהוא רוצה. אמרתי לו בטלפון מה שהוצאת קבלה זה מקובל עלי." (עמ' 2 לפרוטוקול הדיון מיום 13.04.10)

דיון והכרעה

כיון שהנתבע אינו כופר באחריותו לתאונה, הסוגייה היחידה השנוייה במחלוקת הינה שאלת הנזקים אשר נגרמו לתובע.

לאחר עיון בטענות הצדדים, מצאתי שהתביעה הוכחה באופן חלקי בלבד.

אשר לנזקים שנגרמו לרכב, הוכח שהתובע שילם 700 ₪ בשל תיקון אשר כונה על ידו תיקון זמני. התובע טען שמפאת חסרון כיס הוא לא פנה לשמאי, אף לא ביצע את התיקון בשלמותו. כתחליף הגיש "הצעת המחיר" שקיבל לטענתו מהמוסך. ההצעה הינה על גבי גזיר נייר ובכתב יד, עובדה המעלה ספק באשר למהימנותה ובאשר לאובייקטיביות שלה. בנסיבות אלו וכיון שהנזק לא הוכח כנדרש, אני קובעת פיצוי על דרך האמדן בסכום של 1,000 ₪.

אשר להוצאות שהוציא התובע לשם איתור הנתבע, כפי שעולה מתיעוד האירוע אשר הוגש במהלך הדיון, הנתבע פגע ברכבו של התובע ונסע מבלי להותיר במקום את פרטיו.

יוער כי מצאתי פסול בהתנהגותו זו של הנתבע בכך שלא הותיר את פרטיו לתובע בעת התאונה. יתירה מזו, מצאתי כי גרסתו של הנתבע, ולא מצאתי שהוא יצא ידי חובתו בטענתו כי ניתן היה לאתרו באמצעות השילוט שעל גבי המונית בנקל. התובע עצמו לא היה במקום ולא ראה את האירוע או את המונית. אף שהיו עדים, איש לא יכול היה לערוב לכך שהם יישארו במקום על מנת לתאר בני התובע את נסיבות התאונה. השתלשלות הדברים מלמדת על כך שאף שהעדים נותרו במקום, ואף שאחד מהם הינו המאבטח, הוא לא ידע להפנות את התובע לסדרן תחנת המוניות המקומית.