דוד סויסה ואח' נ' הדרי אשקלון אגודה שיתופית חקלאית בע"מ

השופט ד' מינץ:

             לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט א' מקובר) מיום 12.1.2016 בת"א 47682-09-12, במסגרתו נדחו תביעה ותביעה שכנגד לפיצויים בגין הפרת חוזה, והתקבלה תביעה לסילוק ידם של המערערים מהמקרקעין של המשיבה.

הרקע לערעור

1. בחודש אפריל 2008 נכרת הסכם בין המערערים, חקלאים העוסקים לפרנסתם בגידול גידולים חקלאיים שונים, לבין המשיבה (להלן: האגודה), אגודה שיתופית חקלאית בעלת זכויות חכירה מרשות מקרקעי ישראל באזור אשקלון (להלן: ההסכם). במסגרת ההסכם התחייבה האגודה למסור למערערים קרקע בשטח של כ-607 דונם מתוך שטח כולל של 817 דונם בהם החזיקה (להלן: המקרקעין), לצורך עיבוד וגידול מטעים. עוד התחייבה האגודה להקצות למערערים כ-350,000 מ"ק מים מדי שנה מתוך הקצאת המים הכוללת שלה, שעמדה על שיעור של כ-450,000 מ"ק (להלן: מכסת המים או הקצאת המים). בתמורה, המערערים התחייבו לשלם לאגודה סך של 200,000 ש"ח כל שנה בין השנים 2015-2009 וסך של 60,000 דולר ארה"ב כל שנה בין השנים 2024-2016 בעבור השימוש במקרקעין. כן נקבע במסגרת ההסכם, כי המערערים ייטעו מטעים במקרקעין.

2. בשנת 2012, כשלוש שנים לאחר כריתת ההסכם, הגישו המערערים תביעה לפיצויים על סך של 6,000,000 ש"ח בגין הפרות נטענות של ההסכם. המערערים טענו בתביעתם כי האגודה מסרה להם כ-300 דונם בלבד, בחלקות הדרומיות של המקרקעין, בניגוד להתחייבותה למסור להם שטח של כ-607 דונם, כאמור, גם בחלקות הצפוניות של המקרקעין. לטענתם, לאחר החתימה על ההסכם התברר להם כי האגודה השכירה את החלקות הצפוניות במקרקעין למעבד אחר ועל כן לא יכלה למסור לידיהם את החלקות הצפוניות במועד. עוד טענו המערערים בתביעתם כי האגודה לא עמדה גם בהתחייבותה לספק להם את מכסת המים. בהקשר זה נטען, כי בפועל ובניגוד להסכם, הועמדה לרשות המערערים מכסת מים של 80,000 מ"ק לשנה בלבד, לאחר שהתברר שמכסת המים השנתית של האגודה עומדת על 180,000 מ"ק לשנה בלבד ולא 450,000 מ"ק, כפי שצוין בהסכם. זאת ועוד, מתוך מכסה מצומצמת זו הקצתה האגודה 100,000 מ"ק לצורך השקיית מטע הזיתים שלה. האגודה מצדה טענה בהגנתה כי הצדדים הגיעו להבנות בעל-פה לפיהן החלקות הצפוניות יימסרו לידי המערערים במועד מאוחר יותר ממועד חתימת ההסכם. באשר למכסת המים טענה האגודה, כי המכסה המופיעה בהסכם היא המכסה ההיסטורית של האגודה וכי המערערים ידעו היטב על אודות הקיצוץ בה עובר לחתימה על ההסכם. בנוסף, האגודה הגישה תביעה שכנגד משלה לסילוק ידם של המערערים מן המקרקעין ולתשלום דמי שימוש בסך של 200,000 ש"ח בגין השימוש שעשו המערערים במקרקעין בשנים 2012-2011, קרי 100,000 ש"ח לשנה, וכן דמי שימוש ממועד הגשת התביעה עד לפינוי המקרקעין בפועל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3. לאחר שבחן את גרסאות הצדדים, פסק בית המשפט כי ההסכם תומך בגרסת המערערים. לעומת זאת, גרסת האגודה לפיה פעלה בהתאם להבנות בעל-פה אליהן הגיעו הצדדים לפני שנחתם ההסכם, לא הוכחה. לפיכך, נקבע כי האגודה הפרה את ההסכם, בכך שמסרה למערערים באפריל 2008 שטח של כ-300 דונם בלבד במקום שטח של 607 דונם, כפי שהתחייבה, ובכך שמכסת המים שהקצתה הייתה נמוכה מהמכסה לה התחייבה במסגרת ההסכם.

4. ברם, על אף קביעתו כי האגודה הפרה את ההסכם, בית המשפט מצא שהמערערים אינם זכאים לפיצויים בגין ההפרות. זאת מכיוון שמצא כי המערערים הפרו את ההסכם אף הם. כך, על אף ההפרות מצד האגודה לא ביטלו המערערים את ההסכם והמשיכו לעשות שימוש בחלקות הדרומיות וגידלו שם גידולי שלחין ובעל, במקום לטעת מטעים, כפי שהתחייבו לעשות במסגרת ההסכם. נקבע, כי המערערים יכלו להתחיל בנטיעות אף עם מכסת המים שהוקצתה להם בפועל בשטח שקיבלו, ולו היו מתחילים בנטיעות, יכלה האגודה לפעול על מנת להגדיל את מכסת המים השנתית שלה. ברם, התנהלותם של המערערים סיכלה כל אפשרות לקיום ההסכם וניתקה את הקשר הסיבתי בין הפרותיה של האגודה את ההסכם לבין הנזק שהמערערים טענו לו. משכך ומכיוון שהמערערים תבעו פיצויי קיום, לא מצא בית המשפט מקום לחייב את האגודה בתשלום פיצויים. מעבר לכך, בית המשפט העיר, מבלי לטעת מסמרות בכך, כי עולה שחוות הדעת מטעם המערערים לא התבססה על נתונים מלאים ומדויקים. גם תביעת המערערים לפיצויי הסתמכות, במסגרתה דרשו החזר תשלום בגין הזמנת שתילים, נדחתה, תוך שבית המשפט מציין שהמערערים לא הציגו כל הוכחה לתשלום כלשהו.

5. באשר לתביעה שכנגד. בית המשפט קבע כי האגודה לא הוכיחה בתביעתה את טענתה בעניין גובה דמי השימוש אותם היו צריכים המערערים לשלם בגין השימוש בחלקות הדרומיות, על אף שיכלה לעשות כן באמצעות חוות דעת מטעמה, ותבעה תחת זאת את דמי השימוש כפי שנקבעו בהסכם. אולם, משעה שהאגודה מסרה לידי המערערים רק מחצית מהמקרקעין ולא עמדה בהתחייבותה למכסת המים, דמי השימוש המוסכמים אינם רלוונטיים עוד. על כן, דחה בית המשפט את התביעה לדמי שימוש. לצד זאת, נוכח ביטול ההסכם על ידי האגודה, בין על ידי מכתב דרישה לסילוק יד מיום 2.5.2012 ובין על ידי הגשת התביעה שכנגד, נמצא כי המערערים היו צריכים לסלק את ידם מהמקרקעין וניתן צו המורה על סילוק ידם באופן מיידי.

טענות הצדדים בערעור

6. לטענת המערערים, שגה בית המשפט המחוזי בקבעו כי היה עליהם להתחיל לטעת מטעים מתוך ציפייה כי מכסת המים שתוקצה להם תוגדל. לשיטתם, אף אם כמות המים שהוקצתה להם על ידי האגודה הייתה מספיקה למטעים בשנים הראשונות לגידולם, לא היה כל היגיון בנטיעה כאשר לא מובטחת להם הקצאת כמות מים מספקת לשנים הבאות לאחר מכן. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בקבעו כי המערערים הפרו את ההסכם כאשר בחרו לגדל גידולי בעל ושלחין במקום לטעת מטעים. משעה שהאגודה הפרה את ההסכם, לא היה באפשרות המערערים לקיים את חלקם במלואו, כאשר חיוביהם היו שלובים בחיובי האגודה. על כן, הגידולים אותם בחרו לגדל היו בבחינת ביצוע של חיוביהם בקירוב. בנסיבות אלה, נטען, כי היה על בית המשפט להכריע בין חוות הדעת השמאיות שהגישו הצדדים או למנות שמאי מוסכם מטעמו. המערערים השיגו גם על הכרעתו של בית המשפט בתביעה שכנגד, וטענו כי לא היה מקום להורות על סילוק ידם מן המקרקעין.

7. האגודה, לעומת זאת, סמכה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, למעט דחיית התביעה שכנגד לדמי שימוש במקרקעין. נטען כי המערערים הפרו את ההסכם הפרה יסודית, כאשר לא הכינו תכנית נטיעות, לא דאגו לאחזקת המקרקעין וביצעו הפרות נוספות. למרות פניות חוזרות ונשנות מן האגודה, לא תיקנו המערערים את הפרותיהם והמשיכו לנהוג במקרקעין מנהג בעלים, ללא תשלום בעבור השימוש למעט התשלום הראשוני. באשר לדמי השימוש במקרקעין, האגודה טוענת כי שגה בית המשפט בקבעו כי דמי השימוש שנקבעו בהסכם ונתבעו על ידי האגודה אינם תואמים את ביצוע ההסכם, כאשר האגודה מסרה למערערים רק מחצית מן השטח. לטענתה, דמי השימוש שנתבעו היו בהתאם לשטח שנמסר למערערים – מחצית מדמי השימוש בעבור שימוש במחצית מן השטח. כן נטען כי למכסת המים לא צריכה להיות השפעה על גובה דמי השימוש, שכן כמות המים שהוקצתה למערערים, הגם שהייתה נמוכה מהכמות שקבועה בהסכם, יכולה הייתה להספיק לשנים הראשונות לאחר הנטיעה.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובטענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לקבל באופן חלקי את הערעור ולדחות את הערעור שכנגד, וכך אציע לחבריי שנעשה.

9. על פי הגישה המסורתית בדיני החוזים, במקרה של הפרה הדדית של החוזה מוטל על כל אחד מהצדדים לפצות את רעהו על אובדן הרווח שנגרם לו כתוצאה מההפרה (ראו: ע"א 3940/94 שמואל רונן חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ'ס.ע.ל.ר חברה לבנין בע"מ, פ"ד נב(1) 210 (1998) (להלן: עניין שמואל רונן)). עם זאת, הפסיקה הכירה בכך שבמקרים המתאימים ניתן להחיל את תורת האשם התורם גם בדיני החוזים (ראו: ע"א 3912/90 Eximin S.A תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ, פ"ד מז(4) 64 (1993) (להלן: עניין Eximin)). על אף שהדברים לא עלו באופן מפורש על הכתב, עיון בפסק הדין מגלה כי בית המשפט המחוזי החיל הלכה למעשה את דוקטרינת האשם התורם והגיע למסקנה כי בנסיבות העניין על כל צד לשאת בנזקיו, ככל שישנם. לדידי, שגה בית המשפט בקביעה זו.

10. בעניין Eximin מנה הנשיא שמגר שלוש דרכים אפשריות לחלוקת האחריות בין הצדדים במקרה של הפרה הדדית על ידי שניהם: על פי מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים; לפי השוואת התרומה הסיבתית של כל אחד מהצדדים לנזק; לפי שילוב מידת חוסר תום הלב והתרומה הסיבתית לנזק (ראו: עניין Eximin, עמ' 87). בעניין שמואל רונן, עליו הסתמך בית המשפט המחוזי, פירטה השופטת (כתארה אז) ד' ביניש שורה של מבחני עזר נוספים אותם יש להביא בחשבון בעת קביעת אופן חלוקת הנזק בין הצדדים:

"בחלוקת הנזק יש להביא בחשבון את היחס בין חומרת ההפרות של הצדדים, ראוי להתחשב במידת האשם שדבק בפעולותיו של כל אחד מהם, ויש להשוות את התרומה הסיבתית של כל אחת מההפרות לנזק. במקרים מסוימים יש מקום להבחין בין המשקל שניתן לאינטרס ההסתמכות של הצדדים לבין זה הניתן לאינטרס הציפייה. במקרים אחרים יש לבחון אם מטעמים של מדיניות משפטית ראוי להטיל על צד אחד לחוזה אחריות רבה יותר. שיקולים אלו ואחרים יובאו בחשבון כשהמטרה היא חלוקה צודקת של הנזק בהתחשב במאפייניו של המקרה הנדון" (עניין שמואל רונן, עמ' 227).

11. בענייננו, לדידי, לא היה מקום כלל להחיל את דוקטרינת האשם התורם ואף אם היה מקום לעשות כן, מבחני העזר שפורטו לעיל לא יושמו. בהכרעתו כי כל צד יישא בנזקיו, גזר בית המשפט גזירה שווה מעניין שמואל רונן, אך התעלם מכך שהמסד העובדתי בענייננו שונה עד מאד. בעניין שמואל רונן קבע בית המשפט כי יש להטיל על כל צד את האחריות לנזק שנגרם לו, הגם שנזקו של אחד מן הצדדים לסכסוך נחזה כגבוה מנזקו של הצד השני. זאת, מכיוון שאותו צד היה זה שהפר ראשון את החוזה בהפרה יסודית. לעומת זאת, בענייננו, בעוד הנזק של המערערים נחזה כגבוה יותר (האגודה כלל לא הגישה תביעה לפיצויים בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת החוזה, למעט התביעה שכנגד לדמי שימוש במקרקעין), האגודה היא זו שהפרה ראשונה ומשמעותית את ההסכם – בכך שהעבירה לידי המערערים רק כמחצית מהמקרקעין, ובכך שמכסת המים בפועל הייתה נמוכה משמעותית ממכסת המים לה התחייבה.

12. בנוסף, מחומר הראיות עולה כי להפרות האגודה תרומה סיבתית גדולה יותר לנזק הנחזה של המערערים. לעניין מכסת המים, בית המשפט מצא לנכון לקבל את טענת האגודה כי התחלת הנטיעות הייתה מביאה להגדלת כמות המים. ברם, מחומר הראיות עולה כי האגודה לא הביאה כל סימוכין לכך שמדובר בנוהג מקובל או כי האגודה ניהלה מגעים עם רשות המים להגדלת מכסת המים. אדרבה, מעדויותיהם של העדים מטעם האגודה אף עולה כי לא הייתה כל בַטוחה שרשות המים אכן תגדיל את מכסות המים, לא כל שכן תגדיל אותן במידה הנדרשת להמשך גידול המטעים. כך העיד, למשל, מר סטליק, אשר שימש כיו"ר האגודה בעת החתימה על ההסכם:

"ת: אם אין לך מים, אז אתה לא נכנס בכלל לשטח, זה אחת הבדיקות הראשוניות שעושים. אם יש לך מים.

ש: זאת אומרת, אתה מסכים אתי דרך אגב, ואני חושב שזה ברור, אם אין מים, אל תכנס לשטח. אל תעשה כלום.

ת: נכון ... מה שאני חשבתי וידעתי שה-180 א' קוב האלה, שאנחנו משתמשים, יהיו מספיק לנטיעות בהנחה שנציבות המים באמת תגדיל את ההקצבות לפי...

ש: ואם היא לא תגדיל?

ת: אם היא לא תגדיל, אז יש בעיה" (פרוטוקול הדיון מיום 3.7.2014, עמ' 120-119, שורות 1-22).

           חרף עדות חד-משמעית זו, בקבעו את חלוקת האחריות ייחס בית המשפט המחוזי משקל רב לכך שמהערערים לא נטעו מטעי אפרסמונים בחלקות הדרומיות, פעולה אותה ראה כהפרה של ההסכם. ואכן, סעיף 5(א) להסכם קבע כדלקמן:

"עם החתימה על ההסכם והמצאת הביטחונות על ידי החקלאי כקבוע בסעיף 12 להלן, תמסור האגודה לחקלאי את הקרקע לביצוע נטיעות חקלאיות ... הנטיעות יכללו בעיקר עצי אפרסמון וכן סוגי נטיעות ועצים נוספים, בהתאם לתכנית הנטיעות שתיערך על ידי החקלאי. עותק מהתכנית יומצא לאגודה. החקלאי יהא רשאי לערוך שינוי בתכנית בתנאי שיודיע על כך לאגודה ויקבל את הסכמתה".

13. אין גם חולק כי המערערים לא עמדו בהוראת הסעיף, וגידלו גידולי בעל ושלחין במקום לנטוע מטעים. אולם, לטעמי, נוכח התנהלותה, הייתה האגודה מנועה מלדרוש מהמערערים לקיים סעיף זה, כל עוד לא קיימה היא את חיובה לדאוג להקצאת מים בהתאם להסכם (ראו: ע"א 6276/95 מגדלי באך בע"מ נ' חוזה, פ"ד נ(1) 562, 568 (1996); ע"א 765/82 אלתר נ' אלעני, פ"ד לח(2) 701, 713 (1984)). זאת מבלי להידרש כלל לשאלה האם חיובם של המערערים לנטוע במקרקעין היה מותנה או שלוב בחיובה של האגודה להקצאת מים מלכתחילה. שהרי, קשה עד בלתי אפשרי לבוא בטענות אל המערערים בגין בחירתם שלא להתחיל בנטיעות ולשים את כספם על קרן הצבי, כאשר אינם יודעים האם מכסת המים תגדל כך שתספיק להם גם בעתיד. לא זו הייתה חלוקת הסיכונים שנקבעה בהסכם בין הצדדים.

14. התנהלותה של האגודה בקשר למכסת המים אף עולה כדי חוסר תום לב בניהול משא ומתן (ראו, למשל: רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199 (1999)), וגם לכך לא נתן בית המשפט משקל מספיק. במסגרת ההסכם התחייבה האגודה "ברחל ביתך הקטנה" כי "האגודה מצהירה ומאשרת, כי לה זכויות להקצאת מים של כ-450,000 מ"ק לשנה לפי הקצאת המים של מקורות" (סעיף 7(א) להסכם). היינו, האגודה הצהירה כי יש לה זכויות למכסת מים מסוימת, ולא כי בעתיד, לאחר נטיעת מטעים על ידי המערערים, תגדיל רשות המים את מכסת המים כך שתספיק לצרכי המערערים. לאורך ההליך בבית המשפט המחוזי ניסתה האגודה לטעון כי היה על המערערים לבדוק את מכסת המים ברשות המים, בבחינת "ייזהר הקונה" caveat) (emptor. אולם טענה זו אינה פוטרת צד להסכם מחובת גילוי של עובדות מהותיות, ובוודאי שאין בה כדי להצדיק מסירה אקטיבית של מידע שגוי (ראו: ע"א 5395/03 פרג' נ' מיטל, פסקה 6 (18.1.2005)).

15. יישום המבחנים מעלה אפוא כי שגה בית המשפט בקבעו כי על הצדדים לשאת כל אחד בנזקיו. לעמדתי, המקרה דנא אינו נמנה על המקרים המצדיקים את חלוקת האחריות להפרה בין הצדדים. ברם, בפסק דינו בית המשפט המחוזי לא קבע ממצאים עובדתיים באשר לגובה הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים כתוצאה מהפרות האגודה. אמנם, בית המשפט העיר את הדברים הבאים באשר לחוות הדעת שהוגשה מטעם המערערים: "יוער, ומבלי לקבוע מסמרות, הרי שגם בהתייחס לחוות הדעת של השמאי סומפולינסקי מטעם התובעים, נראה על פניה שהיא לא התבססה על נתונים מלאים ומדויקים" (פסקה 65 לפסק הדין). אלא שהערה זו אינה מכריעה בין חוות הדעת הנוגדות שהוגשו על ידי הצדדים ואינה קובעת כאמור כל ממצא עובדתי לגבי גובה הנזק. כפועל יוצא מכך, בית משפט זה אינו יכול, בשבתו כערכאת ערעור, להכריע סופית בסכסוך בין הצדדים. על כן, אציע לחבריי כי הדיון בתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שייקבע שיעור הנזק שנגרם, אם נגרם, למערערים, וכי האגודה תישא בתשלום מלוא נזק זה.

16. כאמור, האגודה הגישה אף היא ערעור שכנגד על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי היא אינה זכאית לדמי שימוש מפני שלא הוכיחה את טענתה בעניין גובה דמי השימוש. כידוע, תנאי לקבלת פיצוי הוא הוכחת שיעור הנזק (ראו, למשל: ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800 (1981)). בענייננו, האגודה תבעה את מחצית דמי השימוש עליהם הסכימו הצדדים במסגרת ההסכם. ברם, כפי שציין בית המשפט בצדק, על אף שההסכם לא בוטל עד לשנת 2012, תנאיו היו שונים עד מאד למן ההתחלה: השטח שהוקצה לטובת המערערים עמד על כמחצית מהשטח שנקבע בהסכם; מכסת המים, אשר גם היא קרוב לוודאי משפיעה על גובה דמי השימוש, הייתה נמוכה משמעותית מהכמות לה התחייבה האגודה; המערערים גידלו גידולי בעל ושלחין ולא נטעו מטעים. בהינתן שינויים אלה, אין מדובר ב"חישוב אריתמטי פשוט", כפי שטענה האגודה בסיכומיה, אלא נדרשה הערכה של דמי השימוש הראויים בגין השימוש שעשו המערערים במקרקעין. משעה שהאגודה לא העמידה כל חישוב או הערכה כזו לפני בית המשפט, בדין נדחתה תביעתה לדמי שימוש.

17. לפני סיום אציין, כי הטענות שהעלו המערערים כנגד סילוק ידם מהמקרקעין הפכו לתיאורטיות נוכח העובדה שהמקרקעין פונו עוד בשנת 2016 (החלטתו של השופט צ' זילברטל בבקשה לעיכוב ביצוע מיום 7.4.2016), ועל כן לא מצאתי מקום לדון בהן.

18. סוף דבר: אם תישמע דעתי, התיק יוחזר לבית המשפט המחוזי על מנת שיקבע את שיעור הנזק שנגרם למערערים, והערעור שכנגד יידחה. כן אציע, לחייב את האגודה בהוצאות משפט בסך של 30,000 ש"ח.

                                                                                                 ש ו פ ט

השופטת ד' ברק-ארז:

           אני מסכימה.

                                                                                                ש ו פ ט ת

השופט י' אלרון:

           אני מסכים.

                                                                                             ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ.

           ניתן היום, ‏ד' באב התשע"ח (‏16.7.2018).