דחיית בקשה להיוון זכויות במסגרת איזון משאבים

בפני בית הדין דו"ח אקטוארי עם חוות דעת ביחס לאיזון המשאבים הכולל שתי חלופות, האחת הכוללת היוון זכויות והערכתן במועד שבו ניתנה חוות הדעת, והשנייה בהעדר היוון אלא חלוקת הזכויות במועד המימוש המקורי שנקבע להן.

הנתבעת מבקשת להורות על ביצוע החלופה הראשונה, טוענת כי הצדק מחייב זאת. ומאידך התובע מבקש להורות על ביצוע החלופה השנייה בלא היוון, וטוען כי מצבו הכלכלי הנוכחי ולאחר שכבר נישא מחדש אינו מאפשר לו להוציא כעת סכומי כסף ניכרים המוטלים עליו אם תתקבל החלופה הראשונה. אך העלה הצעה שבה הנתבעת תישאר לגור בדירה המשותפת על הגיע הבן הצעיר לגיל שמונה-עשרה ובתנאים נוספים שהוצגו על ידו.

דיון

באשר לזכויות שטרם הבשילו קיימות שתי אפשרויות לצורך חלוקתן: הראשונה - להמתין להבשלתן ואז לחלקן בין בני הזוג. החיסרון בפתרון זה הוא בהיותו ממשיך לקשור את בני הזוג למשך שנים רבות. ואילו האפשרות השנייה היא היוון הזכויות, באופן שההתחשבנות בין בני הזוג מסתיימת עם השלמת ההליך המשפטי הנוכחי.

ע"פ הדין הקיים, איזון זכויות סוציאליות (בכללן זכויות פנסיה ופרישה) אמור להתבצע במועד גיבושה של הזכות, כגון במועד יציאת בן הזוג לפנסיה, ולעתים משמעות הדבר, המתנה של שנים רבות.

המטרה של ההיוון היא לכמת לערך עכשווי את זכויות הפנסיה. אמנם לשיטת ההיוון יתרון בולט: לאחר ביצוע ההיוון, צד אחד לא יהיה עוד קשור בצד האחר, וכאשר יצא לפנסיה הוא יוכל ליהנות משקט נפשי בידיעה כי הכספים המגיעים לו הם שלו. בן הזוג האחר יוכל גם הוא לחוש ביטחון, שכן הכספים ימצאו בחזקתו, והוא לא יהיה תלוי בפרישתו של בן זוגו לפנסיה.

למרות זאת, ביצוע ההיוון מותנה בהסכמת שני הצדדים. הפסיקה המקובלת בבתי הדין קבעה כי אין מקום להוון זכויות פנסיה עתידיות בהליך איזון משאבים בין בני זוג, וזאת מאחר שאלו זכויות אובליגטוריות, שלא ניתן לתבוע קודם זמנן.

כך למשל, בית הדין האזורי הרבני בנתניה (תיק רבני 1887241 פלוני נ' פלונית) דן בתביעה של בני זוג שהתגרשו כדמו"י, אשר חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 הקובע את הסדר איזון המשאבים. באותו נידון הצדדים נחלקו בעניין זכויות סוציאליות שנצברו או זכויות עתידיות כגון פנסיה קרנות השתלמות וכו'. התובע (הבעל לשעבר)ביקש לממש זכויות אלו, ולפחות לקבל את חלקו בזכויות אף שטרם הגיע זמן פירעונם, וזאת ע"י מינוי אקטואר שיעשה היוון של כל הזכויות ולחלקם. מנגד, האשה טענה כי יש לממש זכויות אלו רק כאשר יגיע זמן פירעונן.

השאלה המשפטית שעמדה בפני בית הדין הייתה, האם ניתן לחלק זכויות עתידיות קודם זמן פירעונן כאשר צד אחד מתנגד לכך. בית הדין השיב בשלילה, וקבע כי מדובר בזכויות אובליגטוריות, ואין יסוד משפטי המצדיק להורות על מימושן קודם זמנן. באשר לטענת הבעל כי יצטרך לחכות שנות דור, עשרים וחמש שנים עד אשר יוכל ליהנות מכספים אלו, אמנם לכאורה, הטענה נראית מוצדקת, אולם: "מה לו לעשות, אלו הם הזכויות שלהם הוא זכאי כמו שהזכויות שוות סכום מסוים ולא ניתן לשנות את שוויין, כן מועד קבלת הזכויות הוא זמן מסוים, שלא ניתן לשינוי."

מסקנה זו הייתה מקובלת גם על בית הדין בבאר שבע בתיק ‏91876/1 ‏.

אמנם ביום 17 במאי 2010 ניתן ע"י בית המשפט המחוזי בירושלים (עמ"ש 51009 פלוני נ' פלונית), פסק דין החורג מהפסיקה המקובלת ובו נקבעה חובת היוון נכסים עתידיים במסגרת איזון נכסים בין בני זוג.

בפסק הדין נקבע כי כדי למנוע פגיעה לא מוצדקת במערער, יש להורות כי מועד איזון זכויותיה הפנסיוניות של האשה, כערכן במועד הפירוד, והוא לא יידחה למועד מימושן, אלא ייעשה במועד מתן פסק הדין על בסיס חוות דעת אקטוארית.

אך גם בבתי המשפט אין זו הפסיקה המקובלת, לרבות בפסיקת בית המשפט העליון. בפסק דין ע"א 809/90 לידאי נגד לידאי כתבה והסבירה השופטת נתניהו את הרציונל העומד מאחורי השיטה של תשלומים עתיים: "הוראה... זו בדבר מועד המימוש היא הוראה ראויה וטובה והיא נותנת פתרון מניח את הדעת לבעיות של הזכויות הסוציאליות שטרם 'הבשילו'. שאלת הציפייה לעומת הזכות המגובשת ולשאלת ההכרעה של שווי הזכויות דחיית המימוש עד לגמילתה של הזכות רק מביאה לאותה תוצאה שהייתה מתרחשת לולי חל הפירוד בין בני הזוג ועמו חלוקת הרכוש המשותף שגם אז לא הייתה האשה נהנית מהזכויות הסוציאלית עד שיבשילו."

מסקנת פסק בית הדין בנתניה נראית לנו נכונה, אך לא בשל השיקול ההלכתי שהציג בית הדין. השיקול שהעלה בית הדין היה, שתביעת ההיוון היא לכל היותר דומה לדרישה מהלווה לפרוע את חובו לפני זמן הפירעון, בהתחשב בהפחתת החוב לשווי העכשווי של החוב, ומאחר שברור שאי אפשר לחייב את הלווה לפרוע בטרם עת, וכפי שצוטטו מקורות לכך בפסק הדין הנ"ל, כך גם אי אפשר לדרוש מבעל הזכויות לשלם את חלקו המהוון של הצד שכנגד. וכן השיקול ההלכתי בפסק דינו של בית הדין בבאר שבע, שקבע את מעמד הצדדים כשותפים וברר הלכה זו במסגרת ההלכה הנוהגת בעת פירוק שיתוף אינו נראה לנו.

איזון המשאבים הוא יצירה שנקבעה בחוק, ובית הדין מביא למימושה על יסוד הקביעה שהוראות החוק הן בתוקף על פי ההלכה, כגון בנידון זה, לאחר שהוסדר קניין בין הצדדים שהסכימו לחלוקת הרכוש ואיזון המשאבים עפ"י החוק. בנסיבות אלו, לא נכון להתייחס למעמדם של הצדדים בהתאם להגדרות הלכתיות כאלו או אחרות, כפי שנטו בפסקי הדין הנזכרים, אלא רק לברר מה הן הוראות החוק ביחס לנסיבות אלו. אין ספק שאין כאן הלוואה מכל בחינה שהיא, וכן לא נוצרה כאן מסגרת של שותפות ברכוש משותף כהגדרתה על פי ההלכה, אלא רק חובת איזון משאבים מכוח הוראות החוק, וכל שנותר לבית הדין לברר מה הן הוראות החוק שהצדדים מחויבים להן, והדרך לברר זאת הוא - העיון בהוראות החוק.

בסעיף 6 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, נכתב כדלהלן:

(א)לצורך איזון המשאבים לפי סעיף 5 יש לשום את נכסי כל אחד מבני הזוג, פרט לנכסים שאין לאזן שוויים; משווי הנכסים האמורים של כל בןזוג יש לנכות את סכום החובות המגיעים ממנו, למעט חובות בקשר לנכסים שאין לאזן שוויים.

(ב)היה שוויים של נכסי בן הזוג האחד עולה על שוויים של נכסי השני, חייב האחד לתת לשני את מחצית ההפרש, אם בעין ואם בכסף או בשווה כסף.

(ג)באין הסכמה בין בני הזוג בשאלה מה מגיע מהאחד לשני או באיזו דרך יבוצע האיזון, יחליט בית המשפט או בית הדין לפי הנסיבות, ורשאי הא לקבוע מועדי הביצוע, הבטחתו ושאר תנאיו, לרבות תוספת ריבית במקרה של ארכה או סילוק בשיעורים.