בפניי עררים על החלטתו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת) מיום 6.4.2008, בה נדחתה בקשתם של עזרא שלום (להלן: העורר 1) וינאי שלום (להלן: העורר 2) להקל בתנאי חלופת המעצר כפי שנקבעו בהחלטת בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי) מיום 27.3.2008.
1. העוררים, אב ובנו, עומדים לדין בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, החזקת רכוש גנוב, שימוש במסמך מזויף, סחיטה באיומים, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בחקירה והחזקת סכין. על פי עובדות כתב האישום, העוררים הם בעלי משרד בבאר שבע העוסק בין היתר בניכיון שיקים. במהלך חודש דצמבר 2007 נגנבו מרכבו של המתלונן לפחות ארבעה שיקים ריקים וחותמת של החברה שבבעלותו. טרם שגילה המתלונן את הגניבה התקשר אליו העורר 2 וביקש את אישורו לניכיון שיקים שרשם עבור מכרו, שאוגי אבו עמאר (להלן: שאוגי), והמתלונן אישר את השיקים. במועד לא ידוע, אך לפני יום 28.1.2007, הגיעו השיקים הגנובים או חלקם לידי מוסא אבו עאיש (להלן: הנאשם 3), שהועסק בעבר על ידי המתלונן. כאשר ניסה הנאשם 3 לפדות את אחד השיקים גילה המתלונן כי שיק זה ושיקים נוספים נגנבו ממנו וביטל אותם. לאחר שהבנק לא כיבד את השיקים הגנובים קשרו העוררים והנאשם 3 קשר לסחוט באיומים את המתלונן ולדרוש ממנו לשלם להם כ-280,000 ש"ח, סכומם הכולל של השיקים הגנובים. במהלך מספר ימים פנו העוררים והנאשם 3 שוב ושוב למתלונן כדי שיפרע את השיקים, הגיעו לביתו מספר פעמים יחד עם אחרים ואיימו עליו באומרם לו כי יוציאו לו את העיניים; כי עליו לחשוב על משפחתו ולעשות חשבון וכי "אם אתה רוצה לראות את הנכדים והנינים שלך, אז כדאי לך לסגור את הסיפור הזה איתנו". לגבי יניב אוזן, שבא לבית המתלונן יחד עם העורר 2 על מנת לדרוש את הכסף, אמר העורר 1 "שתוק, ויותר טוב לך אל תדבר עליו, אלה ילדים שלא מאיימים, אלה ילדים שמבצעים". במסגרת הקשר איימו העוררים גם על עובד של המתלונן והעורר 2 אף יצר קשר עם בנו של המתלונן על מנת להפחידו. עוד נטען בכתב האישום כי העוררים והנאשם 3 ניסו לשכנע את שאוגי כי תמורת 20,000 ש"ח יעיד שהמתלונן נתן לו את השיקים הגנובים על מנת לנכותם וכי הוא קיבל את תמורת השיקים מהעורר 1, אך שאוגי סרב. לבסוף, ביום 20.1.2008 כאשר הגיעו העוררים והנאשם 3 לבית המתלונן במטרה לדרוש ממנו את הכסף, אשתו של המתלונן הזעיקה את המשטרה והם נעצרו. סמוך לפני המעצר התקשר הנאשם 3 לשאוגי ואמר לו שאם יפנו אליו יאמר שקבע עימם פגישה אצל המתלונן. במעמד המעצר נמצאו ברכבו של העורר 1 שני סכינים.
2. עם הגשת כתב האישום עתרה המשיבה למעצרם של העוררים עד תום ההליכים המשפטיים נגדם. בהחלטתו מיום 18.2.2008 קבע בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט ג' אמוראי) כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת המיוחס לעוררים וכן קיימת עילת מעצר בגין מסוכנות וחשש לשיבוש מהלכי משפט. בית המשפט הורה על הכנת תסקיר מטעם שירות המבחן ועל מעצרם של העוררים עד החלטה אחרת. בתסקיר שהוגש לא נשללה חלופת המעצר שהוצעה אך נקבע כי אין כל דרך מקצועית להעריך האם יש בה כדי להפיג את מסוכנותם, וכי נוכח הקושי לשלול קיומה של רמת סיכון אין בפיקוח אנושי בשילוב עם איזוק אלקטרוני כדי לאיין את הסיכון. בהחלטתו מיום 27.3.2008 קבע בית המשפט כי יש להבחין בין השאלה האם קיים חוב אמיתי למתלונן לבין האופן שבו פעלו העוררים לכאורה לגבייתו - סחיטה באיומים. בית המשפט הוסיף וקבע כי העבירות המיוחסות לעוררים ונסיבות ביצוען מקימות עילת מעצר וכי לעוררים עבר פלילי, אך הדגיש כי העורר 1 לא הסתבך בפלילים בשבע השנים האחרונות וכי העבירה האחרונה שביצע העורר 2 הייתה בשנת 2004. בית המשפט הוסיף וקבע כי מיום מעצרם העוררים לא ניסו להמשיך בביצוע העבירות ולשבש מהלכי משפט, כי הוא נותן בהם אמון לצורך שחרורם וכי יש בחלופות שהוצעו כדי לאיין את מסוכנותם. לפיכך הורה בית המשפט על שחרור העורר 1 למעצר בית מלא בבית חברו באיזוק אלקטרוני בפיקוח אחיו של העורר 1 ואשת החבר. העורר 2 שוחרר אף הוא למעצר בית מלא בביתו באיזוק אלקטרוני ובפיקוח אשתו וחמותו. בית המשפט אסר על העוררים ליצור קשר עם עדי התביעה.
3. על החלטה זו עררו הן המשיבה והן העוררים. בהחלטתו מיום 6.4.2008 קיבל בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטת ש' דברת) את ערר המשיבה ודחה את עררי העוררים, בקובעו כי קיימת תשתית ראייתית לכאורה להוכחת המיוחס להם ובהדגישו כי העוררים עצמם אישרו את חלק הארי של המעשים לרבות הביקורים בבית המתלונן, שיחות הטלפון הרבות והניסיונות להיפגש עימו, וכן כי העורר 1 אישר חלק מאימרותיו למתלונן אך נתן להן הסבר תמים. טענתם המרכזית של העוררים הייתה כי המתלונן עשה להם "תרגיל עוקץ" כאשר שלח את שאוגי לבצע ניכיון שיקים ובמטרה להתחמק מתשלום טען שהם גנובים. בית המשפט העיר בהקשר זה, בין היתר, כי מעורבותו של שאוגי לא נחקרה עד תום חרף עדותו של שאוגי לפיה המתלונן לא שלח אותו לנכות שיקים עבורו וחרף עדות המתלונן לפיה הוא חושד בשאוגי שגנב לו את השיקים. ואולם, בית המשפט קבע כי אין בידו כלים להכריע בשאלה האם השיקים זויפו אם לאו, בין היתר בהעדר חוות דעת גרפולוגית מלאה בתיק החקירה, בציינו כי מכל מקום אין לכך רלוונטיות בשלב המעצר שכן אף אם מדובר בחוב לגיטימי קיימות ראיות לכאורה לכך שגבייתו נעשתה תוך איומים הן על המתלונן והן על קרוביו. בית המשפט הוסיף וציין כי עבירת הסחיטה באיומים המיוחסת לעוררים אינה מקימה אומנם עילת מעצר סטטוטורית אך יש בה כדי להעיד על מסוכנותם. אשר לחלופת המעצר קבע בית המשפט כי עמדת שירות המבחן אינה חיובית אך יש לזכור כי עוצמת האיומים המיוחסים לעוררים אינה ברף הגבוה. עוד ציין בית המשפט כי בידי העוררים חוות דעת גרפולוגית מטעמם המצביעה לכאורה על כך שהמתלונן חתום על השיקים והוסיף כי המשיבה עצמה מאשרת שלא ברור מן החומר מתי נודע למתלונן לגרסתו שהשיקים נגנבו. על רקע זה קבע בית המשפט כי ניתן לשחרר את העוררים לחלופת מעצר, אך סבר כי המפקחים שקבע בית משפט השלום לא יוכלו להציב להם את הגבולות הנדרשים. לאחר ששמע מפקחים מוצעים נוספים, הורה בית המשפט על שחרור העורר 1 למעצר בית מלא בביתו ברמת גן בפיקוח שני חבריו ועל שחרור העורר 2 למעצר בית מלא בביתו בתל-אביב בפיקוח של חבר וקרוב משפחה. בית המשפט קבע כי הערבים יפקידו ערבות להבטחת תנאי השחרור וכי יתר תנאי השחרור שנקבעו בבית משפט השלום יעמדו בעינם. בנוסף לכך אסר בית המשפט על העוררים לדבר בכל מכשיר טלפון שהוא ועוד הורה כי לביתם לא ייכנס איש מלבד בני משפחתם של העוררים ועורכי דינם וכן המפקחים ואשתו וילדיו של עו"ד אמיר אזריק, המפקח על העורר 1.
4. מכאן העררים שבפניי, בהם מלינים העוררים על תנאי שחרורם ומבקשים כי יותר להם לצאת לעבודה מדי יום בין השעות 7:00-19:00 וכי האיסורים שהוטלו עליהם ליצירת קשר טלפוני ומפגש עם אנשים יחולו לגבי עדי התביעה בלבד. העורר 1 טוען כי הוא פעל לגביית חוב אמיתי ולגיטימי מן המתלונן וכי המתלונן הוא זה שרימה אותו בטענה כי השיקים גנובים, ועוד הוא טוען לסתירות ופירכות בעדות המתלונן היורדות לשורש גרסתו. כך למשל נטען כי קיימת סתירה בין הודעת המתלונן לפיה אירועי הסחיטה החלו לאחר שגילה כי נגנבו ממנו השיקים ולאחר שביטל אותם והגיש תלונה במשטרה לבין הודעת העורר 2 לפיה הוא קיבל את השיקים משאוגי באישורו של המתלונן ואף פרע חלק מהם עובר להגשת כתב האישום וכן לאחריו. לטענת העורר 1, המתלונן עובד דרך קבע עם חברות לניכיון שיקים ועוד הוא טוען כי המתלונן מסר לעורר 2 את השיקים באמצעות שאוגי וקיבל את תמורתם מבלי להחזירה ועל כן ביקש העורר 1 לסייע לבנו לגבות את הכסף המגיע לו. בהקשר זה מלין העורר 1 על כך שהאותנטיות של השיקים לא נבדקה כמו גם מעורבותו של שאוגי שחתימתו מופיעה על גב השיקים הגנובים לכאורה, והוא מדגיש כי על פי חוות דעתה של הגרפולוגית מטעמו המתלונן הוא שחתם כמושך על השיקים. כמו כן טוען העורר 1 כי מתמליל שיחה מוקלט עולה שהוא ביקש מהמתלונן לפנות למשטרה מבלי שנשמע כל איום מצידו, ועוד הוא טוען כי הסכינים שנתפסו ברכבו משמשים אותו בעבודתו במסעדה לצורך חיתוך. לבסוף טוען העורר 1 כי הוא מנהל אורח חיים נורמטיבי, נשוי וסב לנכדים וכי נוכח העובדה שהדיונים בעניינו צפויים להימשך זמן רב, הותרת תנאי השחרור על כנם תפגע בו קשות מבחינה כלכלית ומכאן בקשתו להקל בהם.
5. העורר 2 טוען אף הוא כי פעל לגביית חוב אמיתי ולגיטימי שהמתלונן חב לו. לטענתו, בסוף שנת 2007 הביאו המתלונן ושאוגי למשרדו שיקים דחויים של החברה בחתימת המתלונן וביקשו לפרוט אותם. העורר 2 מסר למתלונן ולשאוגי 255,000 ש"ח במזומן תמורת השיקים, ומשגילה כי לא ניתן לפדותם חש מרומה והחל לפעול לגביית החוב. לטענת העורר 2 קיימות ראיות לכאורה להוכחת תרמיתו של המתלונן, ובהן שישה שיקים שנתפסו ברשותו ונושאים את חתימת המתלונן (כמושך) ושאוגי (כמסב); קבלה וחשבונית שהוצאו על ידי העורר 2 בגין קבלת השיקים מן המתלונן אותם לא היה מוציא אילו היה מדובר בשיקים גנובים; חשבוניות וקבלות של פורט שיקים שקיבל מהעורר 2 שיקים שמסר לו המתלונן על סך 151,000 ש"ח; צילום של אחד מן השיקים בצירוף העתק תעודת הזהות של שאוגי שערב לכיבודו; וכן חוות דעתה של הגרפולוגית. העורר 2 טוען כי הוא כפוף בעבודתו לאביו וכי להבדיל מאביו הוא אינו מואשם באיומים בוטים כלפי המתלונן. עוד טוען העורר 2 כי אף שהואשם בכך שניסה להפקיד שיק גנוב בסך 5000 ש"ח, המתלונן עצמו סיפר בהודעתו כי מסר שיק זה לשאוגי שסיחר אותו לעורר 2 ואף צירף העתק של השיק בצירוף העתק תעודת הזיהוי של שאוגי שערב לכיבודו. העורר 2 טוען אפוא כי הוא הקורבן בפרשה ולא המתלונן, וכי לאחר שהופרד שלא בצדק מאשתו ומבנותיו הקטנות יש להקל בתנאי החלופה ולאפשר לו לעבוד באזור מגוריו (מרכז הארץ), לפחות בחלק משעות היום.
6. המשיבה מתנגדת לערר וטוענת כי אין מקום להקל בתנאי חלופת המעצר של העוררים. לטענת המשיבה, תשתית הראיות לכאורה להוכחת העבירות המיוחסות לעוררים היא מוצקה ומבוססת והיא מדגישה כי האיומים שהושמעו לכאורה כלפי המתלונן היו חריפים וכי מסכת האיומים נמשכה חמישה ימים והופסקה רק לאחר התערבות המשטרה. עוד טוענת המשיבה כי המרחק שבין איומים מילוליים לאלימות פיזית אינו רב ומציינת כי ברכבו של העורר 1 נתפסו שני סכינים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי לעוררים עבר פלילי וכן מציינת כי שירות המבחן סבר שקיים חשש להישנות המעשים. לבסוף טוענת המשיבה כי בית המשפט המחוזי התקשה לתת אמון בעוררים ועל כן ביקש ל"עבות" את תנאי חלופת המעצר, ומכאן שיש לדחות את הערר.
7. בעקבות הדיון בערר שנערך בפניי ביום 28.4.2008, הוריתי לבאת כוח המשיבה להגיש הודעה מעודכנת באשר למסקנות המז"פ ביחס לשיקים וכן ביחס לשאלה האם בנוסף לחתימותיו של המתלונן על גבי השיקים כמושך נחזית להיות עליהם גם חתימתו של שאוגי. בהודעתה מיום 29.4.2008 מסרה המשיבה כי בנוסף לחתימת המתלונן אכן מופיעה על גב השיקים חתימה הנחזית להיות חתימתו של שאוגי. עוד הודיעה המשיבה כי על פי חוות הדעת מטעם המז"פ החתימות הנחזות להיות חתימותיו של המתלונן על גבי השיקים שנתפסו ברשות העוררים זויפו. נוכח האמור לעיל, הודיעה המשיבה כי תיערך השלמת חקירה במסגרתה תיבדק האותנטיות של החתימה הנחזית להיות חתימתו של שאוגי.
8. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים כולן הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל באופן חלקי בלבד. הלכה היא כי בשלב הדיון במעצר עד תום ההליכים בית המשפט אינו נדרש באופן פרטני ומדוקדק למשקלן של העדויות ועליו למקד את בדיקתו בשאלה האם הראיות לכאורה מבססות סיכוי סביר להרשעה (ראו בש"פ 696/04 סבייח נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 647, 651 (2004)). חלק נכבד מן הטענות שהועלו ומחומר הראיות שנאסף נוגע לשאלה האם כטענת המתלונן מדובר בשיקים גנובים שזויפו או שמא מדובר בחוב אותנטי והעוררים הם שנפלו קורבן ל"תרגיל עוקץ" שרקחו נגדם המתלונן ושאוגי. בעניין זה אומר כי ממסקנת המז"פ שצורפה להודעת המשיבה מיום 29.4.2008 עולה לכאורה כי החתימות הנחזות להיות חתימותיו של המתלונן על גבי השיקים זויפו ומסקנה זו סותרת לכאורה את גרסת העוררים ואת חוות הדעת מטעמם ומחזקת את גרסת המתלונן. יחד עם זאת, הימצאותן של חתימות שטרם נבדקו הנחזות להיות חתימותיו של שאוגי על גבי השיקים בהחלט מעוררת שאלות נוספות בהקשר זה ואף שיש להצטער על שהדברים נעשים בשלב כה מאוחר של ההליך, אין להוציא מכלל אפשרות כי החקירה המשלימה שבדעת המשיבה לבצע עתה תאיר את הפרשה מזוויות נוספות. השאלה אם מדובר היה מבחינת העוררים בחוב אמיתי (בין אם המתלונן חתם על השיקים ובין אם שאוגי הציג אותם בפניהם כשיקים אותנטיים) אם לאו אין לה, אפוא, תשובה ברורה בחומר הראיות לכאורה שנאסף עד כה.
ואולם, כפי שציין בצדק בית משפט קמא, לצורך הדיון בהליך הפלילי יש להפריד בין שאלה זו ובין האופן שבו פעלו לכאורה העוררים לגביית החוב, אפילו היה זה חוב אמיתי. אכן, ככל שמדובר ביסודות העבירה המרכזית שבה הואשמו העוררים - סחיטה באיומים - העובדה כי מדובר בחוב אמיתי אין בה כדי להועיל להם, ככל שנקטו לצורך גבייתו בדרך של סחיטה באיומים. במקרה שלפנינו עולה מחומר הראיות לכאורה כי העוררים הפעילו לחץ אינטנסיבי על המתלונן במשך מספר ימים ברציפות עד שנעצרו, תוך שהם ואחרים מאיימים עליו ועל הקרובים לו. העוררים עצמם אישרו חלק מן הדברים אך ביקשו לתת לדברים פרשנות תמימה. משכך, צדק בית משפט קמא בקובעו כי קיימות ראיות לכאורה לביסוס העבירה של סחיטה באיומים המיוחסת לעוררים ועבירה זו מעצם טיבה וטבעה מעידה על מסוכנות. כמו כן היא עשויה להקים עילת מעצר נוספת של חשש לשיבוש מהלכי משפט בדרך של הטלת מורא על קורבן האיומים, תוך כדי ניהול ההליך המשפטי. מטעמים אלה כבר פסקו בתי המשפט בעבר כי בדרך כלל "עבירות של סחיטה באיומים ועבירות שבהן הנאשם מפיל חתתו על קורבנו, אינן מתאימות לחלופת מעצר" (בש"פ 7415/03 מדינת ישראל נ' אבו מוך, פ"ד נז(6) 77, 81 (2003); וראו גם: בש"פ 2938/05 גזאוי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.4.2005); בש"פ 9650/07 מדינת ישראל נ' בטיטו (לא פורסם, 19.11.2007)). אך אין זה כלל בל יעבור ועל בית המשפט לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו, תוך הערכת הסיכון הנשקף מן הנאשם הקונקרטי. במקרה שלפנינו, סברו בתי משפט קמא כי יש ליתן אמון בעוררים ולהורות על חלופת מעצר בעניינם. בית משפט השלום קבע תנאים שונים לעניין החלופות ובית המשפט המחוזי הותיר על כנה את החלטת השחרור לחלופת מעצר אך החמיר את התנאים.
9. מכאן הערר שבפניי בו מעלים העוררים טענה מרכזית אחת והיא כי בנסיבות העניין החמיר עימם בית המשפט המחוזי יתר על המידה וכי יש להקל בתנאי החלופה שנקבעו להם. למעט בעניין אחד שאותו אפרט להלן, אני סבורה כי לעת הזו אין מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי אשר בחן וניתח כדבעי את מכלול הנתונים והשיקולים הצריכים לעניין והגיע למסקנה כי נוכח העבירה המיוחסת לעוררים ונוכח עברם הפלילי (אף כי איננו מן השנים האחרונות), ראוי להורות בעניינם על מעצר בית מלא ובפיקוח אפקטיבי כפי שנקבע. אוסיף ואומר עם זאת כי אין להוציא מכלל אפשרות שבתוך פרק זמן לא ארוך, עם השלמת החקירה, תתבהר התמונה באשר לנסיבות שאפפו את העבירות המיוחסות לעוררים וייתכן שהדבר יצדיק בחינה מחדש של תנאי החלופה. כמו כן, ניתן יהיה בתוך פרק זמן לא ארוך לקבל תמונת מצב באשר למשך הזמן שיידרש לניהול המשפט וכן יצטבר עד אז ניסיון לגבי התנהגותם של העוררים והתנהלותם בכל הנוגע לקיום תנאי החלופה המחייבים אותם כעת.
בעניין אחד אני סבורה כי יש מקום להקל עם העוררים כבר עתה וכוונתי להגבלה המחמירה במיוחד שהטיל בית המשפט המחוזי על העוררים בקובעו כי "נאסר [עליהם] לדבר בכל מכשיר טלפון שהוא, קווי, סלולארי או אחר, לרבות מכשירי מירס או קשר למיניהם" וכן כי "לביתו של [העורר 1] לא ייכנס איש מלבדו, הערבים, אשתו, ילדיו, כלותיו ונכדיו וכן אשתו וילדיו של עו"ד אמיר אזריק, ועורכי הדין המייצגים את [העורר 1]"; וכי "לבית של [העורר 2] לא ייכנס איש מלבד הערבים, אשתו, ילדיו, חמותו, אחיו, אחותו, אמו ועורכי הדין המייצגים אותו". דומני כי בעוד שההגבלה על קיום שיחות במכשירי טלפון ובמכשירים אחרים ראוי לה כי תיוותר על כנה, אין הצדקה להגבלות כה מחמירות באשר למי הרשאי להיכנס לביתם של העוררים בעת שהם שוהים בו במעצר בית מלא וניתן להסתפק בהקשר זה באיסור קונקרטי של יצירת מגע כלשהו, בין במישרין ובין בעקיפין, עם המתלונן או עם מי מעדי התביעה.
בכפוף לאמור לעיל, הערר נדחה.
ניתנה היום, כ"ו בניסן התשס"ח (1.5.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עט
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il