דחיית בקשה לפסילת הרכב בית הדין

בפנינו בקשת הנתבע לפסילת הרכב בית הדין. כן בקשתו לביטול או עיכוב החלטת בית הדין (פסיקת הוצאות) מיום י"ח באב תשפ"א (27.7.21).

דחיית הבקשה לפסילת הרכב בית הדין

למעשה, בית הדין עיין בטענותיו של הנתבע שנרשמו בהרחבה על ידו במסגרת בקשתו, ולא מצא בהם עילה לפסילת ההרכב.

למותר לציין כי בית הדין לא נושא פנים, ודן אך ורק על פי עובדות התיק, המתוארות בכל ההחלטות שבתיק, ובעיקר בפסק הדין שמיום ג' באלול תשפ"א (11.8.21). טענותיו של הנתבע בבקשתו, מיושבות ומנומקות במסגרת מכלול החלטות בית הדין שבתיקי הצדדים.

מבחינת בית הדין, אין כאן נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש למשוא פנים בניהול המשפט, כך שאין עילת פסלות על פי חוק הדיינים בהתאם לסעיף עילת פסלות (תיקון מספר 21) תשס"ד-2004, על פי סעיף 19א (א) ושאר הסעיפים שם.

למותר עוד לציין כי בניגוד לרשום בבקשתו, בית הדין מכבד את מייצגו של הנתבע העושה את עבודתו, אך בד בבד עם זאת, בית הדין מוציא החלטות בתיקים בהתאם לנסיבות התיק ובהתאם למצבים שבפניו. 

בית הדין אינו מוצא מקום להפסיק את ההליך, וכל שכן לאור הפירוד שבין הצדדים (תיק התביעה נפתח על ידי התובעת לפני יותר משנה, כבר ביום 27.7.20) והמצב הזוגי שביניהם המתואר במסגרת פסק הדין מיום ג' באלול תשפ"א (11.8.21).

וראו דברי הרא"ש בתשובה (כלל קז סימן ו): "והיינו טעמא, דכיון שבא הדין לפני הדיין והוא אינו יכול לברר הדבר, אינו רשאי למשוך ידו מן הדין ויריבו הבעלי דינין זה עם זה". ועיין שולחן ערוך חושן משפט סימן טו סעיף ג. כך שדיין לא רשאי להסתלק מן הדין.

ובאשר לביאור סעיף 19 (א) לחוק הדיינים באשר לפסלות דיין את עצמו משום משוא פנים, ראו החלטה בתיק 1071670/1, שם ביאר כב' הגר"א היישריק חבר בית הדין הגדול חוק זה (סעיף 19א לחוק הדיינים) כך:

מה הוא אותו "משוא פנים" עליו דיבר המחוקק?

נקדים ונאמר כי המושג 'משוא פנים' הוא מושג כללי בגדר של מיכל ענק הניתן למלא בו דברים רבים ושונים. ללא מילוי המיכל בדברים מסוימים יישאר המיכל ריק מתוכן ויאבד את שמו. שכן, קיימות מאות ואלפי אפשרויות למצבים שעליהם ניתן לומר שיש בהם או אין בהם משוא פנים. לפיכך, ברור מעל כל ספק כי הפרחה באוויר של טענה למשוא פנים כנגד מאן-דהוא ללא הצבעה על עובדות ספציפיות המצביעות על כך באופן ברור, אינה בגדר טענה ודינה שלא להישמע כלל. לא יעלה על הדעת להפריח טענה כזו ללא שנצמיד לה את העובדות שלדעת העותר הביאו אותו למסקנה כי לפנינו 'משוא פנים'. בקיצור של דבר ייאמר, טענה למשוא פנים ללא הנחת עובדות ספציפיות המוכיחות זאת ברמת ודאות של 'חשש ממשי', אינה בגדר טענה וממילא אין מקום להשיב עליה.

עתה נפנה להגדרת המושג. 'משוא פנים' הוא למעשה כאשר השופט או דיין מתנהג בניהול המשפט העומד לפניו בנטייה ברורה לטובת צד אחד. קביעה כזו, במידה ותהיה, תוביל לטענה שהמשפט אינו משפט צדק ואולי אף אינו משפט כלל, כמשמעותו. זאת משום שהמסקנה היא כי לאותו דיין היה "מניע" משלו לניהול המשפט ולתוצאותיו ולא המניע של עשיית צדק ומשפט אמת. טענת 'משוא פנים' כלפי שופט או דיין, היא בעצם קריאת הפרכת חזקת הכשרות של המעשה השיפוטי כלפיו. הצבת האשמה חמורה כזו דורשת נטל ההוכחה המוטל במלואו על הטוען לקיומה, בוודאי כאשר לא נטען בבירור מה הוא אותו 'מניע', שלדעת הטוען, יהיה לדיין בעשותו כן. ברור קביעה כזו, מחייבת קבלת נתונים וראיות שהפרשנות להם אינה ניתנת לשני פנים אלא מובילה באופן ברור רק להסבר אחד ולמסקנה אחת סבירה. כל עוד דרגה כזו של ראיה אינה מוצגת בפנינו לא נוכל לערער את חזקת כשרותו של היושב על מדין. אין כל סיבה לעשות כך לגבי כל אדם ובוודאי שלא כלפי שופט או דיין, שמלכתחילה הציווי ההלכתי והחוק האזרחי מטילים עליהם מטלה זו כבסיס למילוי תפקידם.

בתיק שלפנינו לא נטען וכל שכן לא הוכח כל "מניע", שעשוי להוביל למסקנה שיש משוא פנים בדין.

ומסיים הגר"א היישריק את דבריו שם:

בשולי ההחלטה

כאן המקום להוסיף מספר מילים. יש לכבד החלטות בית הדין הרבני ככל החלטות של כל ערכאה משפטית בישראל, גם כאלה שאינן תואמות לרצונו או ציפיותיו של צד זה או אחר. כך הוא טבעם של דברים, בית הדין ובית המשפט הם מקומות שבהם על דרך הכלל כמחצית יצאו מרוצים והמחצית האחרת לא כך. אך ודאי שלא יעלה על הדעת כי משום שהחלטה מסוימת או פסק דין של אותה ערכאה משפטית אינו לרוחו של צד זה או אחר, הוא מיד יתלה באותה ערכאה שאינה צד כלל בעניין, כאילו היה הדבר משום "משוא פנים". הליכה בדרך זו היא מסוכנת ויש בה משום פגיעה ואף פגיעה אנושה באושיות המשפט והצדק. הדיין או השופט ממונה על עשיית צדק ומשפט והוא מואמן בתפקיד זה ועושה אותו באמונה. ולכן, טרם שמעלים טענה חמורה כנגד הדיין או השופט למשוא פנים – ללא שמגבים אותה בעובדות חד משמעיות – יש לחשוב יותר מפעמיים. רשאי בעל דין בהחלט לערער על כל החלטה אך יש לשמור על הדרך הראויה. אסור שתהא "יד קלה על הדק הפה" המשמיע טענות ולהציג את הדברים בצורה מכובדת הראויה לערכאה שיפוטית.

מבואר אם כן שאי שביעות רצון מהחלטה, אין בה עילה לפסילת הרכב או דיין.

באשר לכך, ראו אף דבריו של הגר"ש שפירא (תיק 1074635/1) בשבתו בבית הגדול יחד עם הגר"א איגרא והגר"צ לוז, המאריך בפסול "שונא" לדון, ובין השאר כתב כך: