האם ראוי להורות על "שחרור" רכוש וכסף שנתפס ומוחזק מכוח צווים זמנים ו"גורלו" צפוי להיות מוכרע במסגרת בקשת חילוט שהגישה המדינה, וזאת על מנת שיעלה בידי הנאשם לשכור שירותיו של עורך דין פרטי?
זו השאלה אשר העמידו הצדדים להכרעתי.
ביום 16.12.15 הוריתי על דחיית הבקשה, ולהלן יפורטו נימוקיי.
העובדות הצריכות לעניין
1.ביום 13.7.15 הוגש נגד המבקש כתב אישום המייחס לו, בין היתר, עבירות מס, מרמה והלבנת הון. כתב האישום משרטט מערכת אותה - כך נטען – ניהל הנאשם ועיקרה שימוש בחברות שונות; הסוואת מעורבותו בפעילות כלכלית מגוונת; הוצאת חשבוניות פיקטיביות וביצוע פעולות ברכוש אסור, כהגדרתו בחוק לאיסור הלבנת הון, התש"ס – 2000 (להלן - חוק איסור הלבנת הון).
על פי כתב האישום, היקף "הרכוש האסור" עולה על 66 מיליון ₪.
2.במסגרת הליכי המעצר שהתנהלו בתיק, הסכים סניגורו (דאז) של המבקש, עו"ד שמואל קליין, לקיומן של ראיות לכאורה, ובסופו של יום - הורה בית המשפט על מעצרו של המבקש בפיקוח אלקטרוני בצירוף לתנאי ערובה נוספים. לאחר מתן ההחלטה, החל המבקש לייצג את עצמו בהליכי המעצר.
3.במהלך חקירת החשדות נגד המבקש, נתפסו על ידי המשיבה רכוש ונכסים אשר נטען כי שייכים (בבעלות מלאה או חלקית) למבקש, וזאת כמפורט להלן: (א) סכומי כסף שנתפסו בשני חשבונות בנק בהיקף של 90,000 ₪; (ב) שתי מכוניות מסוג ריינג' רובר; (ג) שני שטחים חקלאיים ברמת השרון (5 דונם ו-20 דונם) המצויים בבעלות רשות הפיתוח ועליהם רשומה הערת אזהרה לטובת המבקש (להלן - נכסי המקרקעין). אדרש בהמשך לשווים המוערך של נכסי המקרקעין; (ד) סירה שערכה נאמד בכ-308,000 ₪; (ה) שעונים ותכשיטים (שלושה שעוני יד שערכם נאמד בכ- 134,000 ₪, שתי טבעות שערכן נאמד בכ-72,750 ₪, יהלום שערכו נאמד בכ-12,000 ₪).
4.במסגרת הדיונים שהתקיימו בבקשת המשיבה להחזקת הרכוש עד להכרעה בבקשת החילוט, ניתנו ההחלטות הבאות:
(א) ביחס לנכסי המקרקעין - בשים לב לעובדה כי קיימים מספר טוענים לזכות בנכסים אלה, גובשה הסכמה לאורה ניתנה ביום 19.10.15 ההחלטה הבאה (במסגרת צ.א 20219-08-15):
"קיימות טענות שונות לעניין הבעלות בשני נכסי המקרקעין (גוש 6332 חלקות 127 ו- 128). הצדדים קיבלו את המלצת בית המשפט, לפיה הסעדים הזמניים (עיקול והערת אזהרה) שניתנו ביחס לשתי החלקות יוותרו על כנם עד למתן החלטה סופית בבקשת החילוט, ולכן אני נותן לכך תוקף של החלטה. בנסיבות אלה, מסתיים הדיון בסעדים הזמניים ביחס לנכסי המקרקעין".
חשוב לציין כי המבקש היה מיוצג באותו דיון על ידי עו"ד דוד עמיחי.
(ב) ביחס לשני רכבי הריינג' רובר - ובמסגרת דיון שהתקיים ביום 10.9.15, גובשה הסכמה לפיה שני כלי הרכב יוחזרו לחברת הליסינג ולמבקש כנגד העברת 60,000 ₪ לחשבון האפוטרופוס.
גם בדיון זה היה המבקש מיוצג על ידי עו"ד דוד עמיחי.
(ג) ביחס לסכומי הכסף, לסירה, לשעונים ולתכשיטים - ביום 13.7.15 ניתן צו זמני לתפיסת הרכוש אשר תוקפו עד מתן החלטה אחרת.
5.לאחר גיבוש ההסכמות האמורות, פנה המבקש בבקשה האמורה ועתר להורות על שחרור חלק מהרכוש וכסף שנתפס וזאת על מנת שייעלה בידו לשכור שירותיו של עורך דין פרטי.
בהמשך לבקשת המבקש, ביקשה הסניגוריה הציבורית להצטרף להליך כמבקשת נוספת, ואף היא עתרה, מנימוקיה שלה, לשחרר חלק מהרכוש התפוס למבקש.
התביעה התנגדה לבקשה וביום 12.11.15 התקיים דיון בנוכחות הצדדים הרלוונטיים, ולאחריו, הגישו הצדדים, לבקשתם, השלמות טיעון בכתב.
טיעוני הצדדים
טיעוני המבקש
6.המבקש התייחס בטיעוניו למשמעות תפיסת הרכוש על ידי המשיבה והסביר כי תפיסה זו מונעת ממנו להתנהל באופן סביר מבחינה כלכלית, ולדאוג להגנתו באופן של שכירת שירותיו של עורך דין פרטי.
המבקש התייחס לערכם של נכסי המקרקעין אשר שווים, כלשונו, "בסביבות 42 מיליון ₪" זאת נוכח שינויים בתב"ע והפשרת הקרקע לבנייה. נוכח האמור, ציין המבקש בדיון את הדברים הבאים: "קחו נכס משמעותי (חלקה 127 בגוש 6332 ברמת השרון – ב.ש) שקניתי לפני המון שנים, יש לי הערת אזהרה משנת 1999, יש לי גן אירועים שהיה פעיל ועשה אירועים, שלי פרטי, יש לי עוד 10 דונם עם תב"ע לבניה שאפשר לבנות שם 300 יחידות דיור. יש לי הוכחות שהכל שלי, אין לי משכנתא או הלוואות, קחו את זה ושימו בצד, ושחררו לי את רכוש. אני רוצה למכור את השעון שלי, את הטבעת של אשתי, את הסירה שיש לי בכנרת, ועוד".
במסמך השלמת הטיעונים בכתב שהגיש המבקש לאחר הדיון, כבר נטען כי נכסי המקרקעין שווים כ - 512 מיליון ₪.
טיעוני הסניגוריה הציבורית
7.עו"ד ד"ר אלקנה לייסט, הסניגור הציבורי המחוזי, טען כי אין להטיל על הסניגוריה הציבורית את מלאכת ייצוגו של אדם בעל ממון כמבקש, וכלשונו: "הסנגוריה הציבורית לא הוקמה כדי להגן על אנשים שיש להם 40,000,0000 ₪ שעכשיו מוקפאים ואפשר בסופו של דבר, לשחרר חלק קטן מכסף זה כדי שייצגו את עצמם".
עוד נטען כי זכותו של אדם לבחור את מייצגו נגזרת מזכות הייצוג ויש לפעול להגשמתה. הוסבר כי בבואו של בית המשפט להכריע בבקשה למתן צווים זמנים לרכוש, עליו לעשות כן באופן מידתי, ואילו במקרה דנן - יש בתפיסת הרכוש כדי להוביל לפגיעה בלתי מידתית במבקש, כמו גם בחזקת החפות שכן "שלילת יכולתו של הנאשם לבחור לו סניגור כרצונו, יכולת שהייתה לו ללא הצו, פוגעת באופן ישיר ביכולת להוכיח את החפות, ועל כן פגיעתה בהליך ההוגן קשה יותר" (סעיף 12 למסמך השלמת טיעון הסניגוריה).
כחיזוק לרציונל העומד ביסוד הבקשה, הפנה עו"ד לייסט לאמור בסעיף 40(ה3) לחוק עזרה משפטית בין מדינות, תשנ"ח – 1998 (להלן - חוק עזרה משפטית) הקובע כי: "בעת מתן הצו הזמני, רשאי בית המשפט להורות כי חלקו של הרכוש שהתבקש לגביו הצו הזמני ישמש למימון הוצאות סבירות לצורך ייצוג משפטי; שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע את השיעור המרבי של הוצאות סבירות לייצוג משפטי". הוסבר כי גם בהליכי החקיקה שקדמו לתיקון לחוק עמדה הגנה כי צו זמני אמור להיות מידתי ואמור להותיר בידי אדם שיש לו את האמצעים לכך לקבל ייצוג כרצונו, בדיוק כפי שיש להותיר בידיו אמצעי מחייה בסיסיים.
טענה נוספת נגעה לסכומי החילוט, ובהקשר זה סבר עו"ד לייסט כי גם אם נניח כי סכומי החשבוניות השונות מגיעים ל-67,927,917 ₪, יש להניח במקביל כי המבקש לא גזל את מלוא הסכום אלא סכומים נמוכים באופן משמעותי, ומכאן שלא ניתן יהיה להורות על חילוט הסכום המבוקש על ידי משיבה. עוד צוין כי קיים חשש שבקשת החילוט של המדינה מהווה "כפל חילוט". שני טעמים אלה תומכים, כך נטען, בבקשה לשחרר לפחות חלק מהרכוש התפוס.
טיעוני המשיבה
8.ב"כ המשיבה, עו"ד לירון גולי וקנין, סברה כי יש לדחות את הבקשה ולהורות לסניגוריה הציבורית לייצג את המבקש, וזאת מהנימוקים הבאים: (א) בהתאם לתכלית החילוט - אין לראות ברכוש שנתפס כרכוש של המבקש, אלא כרכוש הציבור ממנו נגזל, ועל כן אין מקום לתת למבקש "ליהנות" מרכוש זה; (ב) החילוט המבוקש אינו בגדר "כפל חילוט" אלא כזה המתיישב עם חוק איסור הלבנת הון ופסיקת בית המשפט העליון. הוסבר כי כל הוצאת חשבונית על ידי המבקש שמטרתה התחמקות מתשלום מע"מ - מהווה עבירת מקור עצמאית, ולכן כל סכום שהתקבל בגין עבירות אלה מהווה "רכוש אסור", כך שאין לראות בהיקף ה"רכוש האסור" ככזה המוגבל רק לסכומי המע"מ שמהם השתמט או שאותם גזל המבקש, כפי שנקבע בע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (4.11.2010); (ג) אין לגזור גזירה שווה בין ההסדר המצוי בחוק עזרה משפטית, בהינתן העובדה כי מדובר בתכליות שונות לחלוטין, ובאינטרס מובהק של המדינה – שאינו קיים כאן – לפיו יצומצמו הוצאות הסניגוריה הציבורית באופן של מתן אפשרות לנאשם לשכור שירותיו של סניגור פרטי "על חשבון" חלק מכספים התפוסים המיועדים לחילוט לטובת מדינה אחרת.
במענה לטענת המבקש בדבר יכולתה של המדינה להסתפק בנכסי המקרקעין, הגישה המדינה ביום 14.12.15 התייחסות בכתב ממנה עולה כי בחלקה המדוברת (127 בגוש 6332 ברמת השרון) קיימים טוענים לזכות נוספים, לטובת המבקש וחברה בבעלותו רשומה רק הערת אזהרה, רשומות הערות אזהרה גם לטובת אחרים ולטובת בנק הפועלים (ללא הגבת סכום), וממילא - זכויות החכירה בחלקה על פי נסח הטאבו שייכות לעובדיה עובד ושמואל עובד. עוד צוין כי על החלקה המדוברת קיימים צווי עיקול, ועל פי חוות דעת שמאית שנערכה, מדובר בנכס המוערך ב-200,000 ₪ בלבד שכן במקרה של שינוי ייעוד הזכויות אמורות לשוב לרשות הפיתוח ו"השווי" יסתכם בגובה הפיצוי שיוענק לחוכרים (ללא כל התאמה לזכויות הבניה, כפי שטען המבקש).
דיון והכרעה
9.טרם אבחן את ההיבט העקרוני של הבקשה, יש להידרש לשתי טענות מקדמיות שהעלו המבקשים, אשר יש בהן, לכאורה, פוטנציאל לייתר את הצורך בהמשך הדיון.
הטענה הראשונה - טענה לפיה הרכוש וסכומי הכסף שנתפסו עולים בערכם על הסכום המכסימלי אותו ניתן לחלט בסופו של יום.
הטענה השנייה - טענה ל"כפל חילוט".
לטענת המבקש, ככל שתתקבל אחת משתי הטענות האמורות, יהיה מקום לשקול לצמצם את היקף הצו הזמני שניתן ביחס לרכוש, ללא קשר לשאלה מה ייעשה עם כספים אלה.
10.כעולה מכתב האישום, היקף הרכוש האסור הנטען עולה על 66 מליון ₪. בהינתן שוויו הנמוך של הרכוש התפוס שאינו נכסי המקרקעין, עיקר טיעוני הצדדים התמקדו בשאלת ערכם של נכסי המקרקעין, כאשר לשיטת המשיב, מדובר בנכסים הנמצאים בבעלותו המלאה וערכם עולה בהרבה על היקף הרכוש האסור.
מתשובתה המעודכנת של המשיבה עולה תמונה שונה לחלוטין, הן בסוגיית הבעלות והן בסוגיית השווי.
על פניו, מדובר בפער אשר טעון בירור מעמיק (בדומה לזה שפורט בעמדת המשיבה מיום 14.12.15), אלא שדומני כי בעת הנוכחית, אין בפער זה כדי להשליך על ההכרעה בבקשה ואסביר:
כפי שהובהר לעיל, קיימים מספר טוענים לזכות ביחס לנכסי המקרקעין, קיימות הערות אזהרה, עיקולים שונים, וטענה בעלת משקל לפיה הזכויות בנכס העיקרי (חלקה 127 בגוש 6332 ברמת השרון) ממילא אמורות לשוב לרשות הפיתוח במקרה של שינוי ייעוד הקרקע. במסגרת ההליכים שהתקיימו עד כה, גובשה הסכמה דיונית, על דעת כל הצדדים הרלוונטיים (לרבות המבקש שיוצג באותה ישיבה על ידי עו"ד עמיחי), לפיה הסעדים הזמניים (עיקול והערת אזהרה) שניתנו ביחס לאותם נכסים יוותרו על כנם עד למתן החלטה סופית בבקשת החילוט. ניתן להפנות אף לתגובת המשיבה ביום 14.12.15 ממנה עולה מורכבות נוספת בהקשר לטוענים לזכות.
גם אם היה מקום להורות על דיון מחודש בשאלה, נראה כי לפחות חלק מטענות הצדדים (הטוענים לזכות והמבקש) בהקשר לבעלות הן כבדות משקל, ודיון והכרעה בהן יימשך זמן לא קצר. בהינתן העובדה כי המבקש עצור בפיקוח אלקטרוני, על כל המשתמע מכך, לא ניתן להמתין להכרעה באותה מחלוקת בין הצדדים הרלוונטיים, ויש מקום לקדם ההליך ביעילות ולהכריע בשאלת הייצוג (הרלוונטית גם לתיק העיקרי ולא רק להליכי המעצר).
11.הפער העצום בין סכום הרכוש האסור לפוטנציאל הכלכלי של הרכוש התפוס, מייתר לכאורה את הצורך לדון בטענה לקיומו של "כפל חילוט", שכן ממילא שוויו של הרכוש התפוס אינו מתקרב ולו למחצית מפוטנציאל החילוט.
מכל מקום, וגם אם הייתי נדרש לכך, סבורני כי עמדת המשיבה לפיה כל הוצאת חשבונית על ידי המבקש שמטרתה התחמקות מתשלום מע"מ – מהווה עבירת מקור עצמאית, ולכן כל סכום שהתקבל בגין עבירות אלה מהווה "רכוש אסור", אינה משוללת טעם, וקיימים לה תימוכין בפסיקה, ראה לדוגמא ע"פ 4980/07 כהן נ' מדינת ישראל (4.11.2010) שם צוינו הדברים הבאים:
"משביצע המערער את העבירות שביצע, עבירות המנויות כולן בתוספת הראשונה לחוק איסור הלבנת הון, הרי שכפי שקבע בית המשפט המחוזי, התקבולים כולם הם של "רכוש שהושג, במישרין או בעקיפין, כשכר העבירה או כתוצאה מביצוע העבירה" (סעיף 21(א)(2) לחוק איסור הלבנת הון). פרשנות אחרת תחטא לתכליתו של חוק איסור הלבנת הון, תחייב את התביעה ואת בתי המשפט להידרש לחישובים ולהשערות סבוכים לגבי היקף הכנסותיו והוצאותיו של העבריין, אילו רק היה נוהג כאדם ישר, ותעקר את כוחו של החוק לשמש ככלי אפקטיבי למלחמה בהלבנת הון (עיינו: עניין שם טוב; ע"פ 8325/05 בלס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.1.2007); גרוסמן ובלקין, 160-157)".
ראה גם צ.א (מחוזי - מרכז לוד) 30939-06-11 גאון ואח' נ' רשות המיסים (24.7.2011) שם נקבעו הדברים הבאים:
"...ברי אם כן, כי אין אחיזה לטענה לפיה יש לבודד את סכום המע"מ מסכום העסקה ולראות בו בלבד משום רכוש אסור. פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם הוראות החוק ותכליתו. הפרשנות מצמצמת את מונח ה"גזל", ואינה מתיישבת עם ההוראה בסעיף 3 לחוק, לפיה, "רכוש אסור" הינו כל רכוש "שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירה...רכוש ששימש לביצוע עבירה...רכוש שאיפשר ביצוע עבירה".
כעת, יש להידרש לשאלה העקרונית העולה מבקשת המבקש, ועל מנת לבחון שאלה זו, יש לעמוד תחילה על מהותו של הליך החילוט.
12.הליך החילוט הוגדר בפסיקה כ"הוצאת בלעו של גזלן מפיו" [(ע"פ 7475/95 מדינת ישראל נ' בן שטרית, פ"ד נב(2) 385, 410 (1998)].
מדובר בהליך המשרת שתי תכליות: הראשונה - הרתעתית, במטרה למנוע מצב בו יצא חוטא נשכר ממעשה העבירה, ועל-מנת לפגוע בתמריץ העיקרי לביצוע העבירה ובבסיס המימון של העבריין; והשנייה - בעלת אופי קנייני, במטרה לחלץ מידיו של העבריין רכוש שאינו שייך לו ואינו מוחזק על-ידו כדין משהושג בעבירה.
האפשרות ליתן סעד זמני ביחס לרכוש נועדה לשמר את מצבת נכסיו של הנאשם כדי להבטיח שאם יורשע בסופו של ההליך ויינתן צו חילוט, ניתן יהיה לבצע את הצו [(ע"פ 8591/14 פלוני נ' מדינת ישראל, 24.12.2014)].
לצד האמור בדבר החשיבות בשימור מצבת הנכסים של הנאשם עד להכרעה סופית בבקשת החילוט, נקבע בפסיקה כי אם מצויים אמצעים חלופיים שבכוחם להבטיח את אפשרות החילוט תוך פגיעה פחותה בקניינו של הנאשם, יש להעדיפם על פני תפיסת הרכוש עד תום ההליך בעניינו של הנאשם, כאמצעי שפגיעתו פחותה [(בש"פ 6817/07 מדינת ישראל נ' סיטבון, פסקה 36 (31.10.2007)].
13.לשיטת המבקשים, תפיסת הרכוש על ידי המשיבה והמשך החזקתו פוגעת בשלושה אינטרסים מרכזיים:
(א) בזכותו של המבקש לבחירת סניגור כנגזרת של זכות הייצוג; (ב) בזכות להליך ההוגן וביכולתו של המבקש להוכיח את חפותו, יכולת שהייתה לו אילולא מתן הצו הזמני שאז יכול היה המבקש לבחור לו סניגור כרצונו; (ג) באינטרס למנוע בזבוז כספי ציבור המשמשים למימון פעילות הסניגוריה הציבורית.
14.סבורני כי אותם אינטרסים עליהם הצביעו המבקשים נסוגים מפני אלה העומדים ביסוד הליך החילוט. התפוסים הם לכאורה תוצרי עבירה, רכושו של הציבור אשר נגזל על ידי המבקש, ומשכך - אין מקום לאפשר לנצל כספים אלה למטרות "פרטיות", בוודאי כאשר קיים בחוק הסדר הכולל פתרון ראוי לסיטואציה של חוסר יכולת כלכלית - ייצוג על ידי הסניגוריה הציבורית.
אין חולק כי לכל אדם זכות לבחור את בעל המקצוע המעניק לו שירותים מקצועיים, אלא שזכות זאת רלוונטית במקרים בהם נעשה שימוש בכספים כשרים לצורך שכירת אותם שירותים. באותם מקרים בהם ידו של אדם אינה משגת לשכור שירותיו של עורך דין פרטי, בין אם נוכח חסרון כיס "זמני" ובין אם נוכח חסרון כיס "קבוע", מוטלת משימת הייצוג על כתפיה של הסניגוריה הציבורית.
טיעון הסניגוריה הציבורית לפיו דחיית הבקשה (ובהתאמה - מינוי סניגור ציבורי) תוביל לפגיעה בהליך ההוגן ולפגיעה ביכולתו של המבקש להוכיח את חפותו (כך, כלשון תגובת הסניגוריה), צריך להידחות על הסף. הייצוג המוענק על ידי הסניגוריה הציבורית לנאשמים בהליך פלילי הוא ייצוג מקצועי, ואין כל פער, גם במישור המושגי וגם במישור ההתנהלות באולמות בתי המשפט, בין ייצוג פרטי לייצוג מטעם הסניגוריה הציבורית. חזקה על הסניגוריה הציבורית, וזאת הנחת היסוד, כי בכל תיק ותיק היא עושה את מלאכתה נאמנה, ללא קשר לשאלה האם המינוי "נכפה" עליה, ללא קשר למיהותו של הנאשם וללא קשר למורכבותו הצפויה של המשפט. מטעמים אלה, אינני רואה כיצד ייצוג נאשם כלשהו על ידי הסניגוריה הציבורית יפגע ביכולתו להילחם על חפותו וספק בעיני אם נכון היה שדווקא הסניגוריה הציבורית תעלה טיעון זה.
ביחס לרצון למנוע בזבוז כספי ציבור - אכן, מדובר במטרה חשובה, אלא שאין בה כדי להשפיע על מערך האיזונים, וממילא - גם מטרת החילוט היא השבת הכסף לידי הציבור.
15.עיון בפסיקת בתי המשפט באותם מקרים בהם התבררה שאלה זו או שאלה דומה, מלמד אף הוא כי בקשות דומות נדחו.
ברע"פ 1047/12 רובינשטיין נ' מדינת ישראל ואח' (11.3.2012) דן בית המשפט העליון בבקשת עורך דין לשחרור כספים שנתפסו, על מנת שאלה יועברו אליו לכיסוי חוב שכר טרחתו.
בהחלטתו ציין בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
"לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. הבעייתיות שעליה עמד בית משפט השלום אינה עניין של מה בכך. אם נאחז את השור בקרניו, המדובר בשכר טרחה המתבקש מכספים שנטען לגביהם כי הם כספי עבירה, כלומר, מגזילת הזולת יממן המבקש את הגנתו, לכאורה. דבר זה אין להלמו ואין להתעלם ממנו".
בקשה דומה לזו שבפניי נדחתה במסגרת צ.א (מחוזי - באר שבע) 19822-07-12 מדינת ישראל נ' קנרש (החלטה מיום 18.3.13) וגם בת"פ (מחוזי - תל אביב) 26123-07-13 מדינת ישראל נ' מגן (החלטה מיום 29.12.2014) שם קבע כב' השופט רוזן את הדברים הבאים:
"חובת מינוי הסנגור שקמה בתיק זה אינה תלויה במצבו הכלכלי של הנאשם – זוהי חובה עצמאית, המגלמת את ההכרה בחשיבותן של זכות הייצוג בפלילים וזכות הנאשם להליך הוגן, ומבטאת הכרעה ערכית מצד המחוקק לפיה הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח על נאשם בלתי מיוצג עומדת בניגוד לזכויות בסיסיות אלה. בשעה שהנאשם עצמו ביקש מבית המשפט כי ימונה לו סנגור ציבורי, והוא זכאי לכך מכוח החוק, לא מצאתי בנימוקי הבקשה יסוד לפטור את הסנגוריה הציבורית מחובתה בדין. לא אוכל להיעתר גם לרכיב נוסף של הבקשה, קרי להורות על שחרור חלק מהכספים המוחזקים ע"י המדינה מכוח הצו הזמני שניתן ברכושו של הנאשם לצורך מימון ייצוג פרטי. יש טעם בעמדת המאשימה לפיה אין זה ראוי לאפשר לנאשם לממן הגנתו מכספים המהווים לכאורה כספי עבירה. יוזכר כי הצו הזמני ברכושו של הנאשם ניתן בהסכמת הצדדים, משמע הנאשם מסכים להנחה הלכאורית בדבר הקשר שבין רכוש זה לבין העבירות נושא כתב האישום".
16.בחנתי טענות המבקשים בהקשר להסדר הקבוע לאמור בסעיף 40(ה3) לחוק עזרה משפטית ואינני סבור כי ניתן להקיש ממנו על המצב הרצוי לענייננו. בחוק עזרה בין מדינות איפשר המחוקק "לנצל" חלק מהרכוש התפוס לטובת ייצוג משפטי, אלא ששם דובר ברכוש התפוס לצרכי חילוט במדינה אחרת, ומכאן שהשינוי בחוק יוביל, בהכרח, לחסכון בכספי ציבור. בהיעדר האפשרות האמורה, צריכה הייתה מדינת ישראל לשאת באופן מלא בעלויות ייצוג של אדם עתיר ממון (התפוס באופן זמני) וזאת כאשר כל הונו התפוס מיועד לחילוט לטובת מדינה אחרת.
בענייננו - מדובר לכאורה ברכוש שנגזל מהקופה הציבורית במדינת ישראל ומיועד לשוב אליה. יש לאפשר לציבור לקבל את שנגזל ממנו ללא "קיזוז" הוצאות בהן חפץ המבקש. ייצוגו של המבקש, כמו ייצוגם של כל הנאשמים חסרי האמצעים או כאלה שקיימת בעניינם חובת מינוי, מוסדר בחקיקה ומבוצע על ידי הסניגוריה הציבורית, וכך יש לנהוג אף בענייננו.
17.בשולי הדברים, אציין כי היעתרות לבקשת המבקשים לשחרור כספים מעוררת קושי גם בהיבטים יישומיים הנוגעים לשכר טרחת עורך דין פרטי. האם היה מקום להגביל הסכום? כיצד ייקבע מהו תמחור סביר? מה היה דינו של נאשם בנסיבות דומות שנתפס בעניינו רכוש בסכומים פחותים בהרבה והוא מבקש לשחרר את כל הסכום לטובת ייצוג פרטי? וכיו"ב. לאור מסקנתי האמורה אין מקום לדון בשאלות אלה, אלא שלא ניתן להתעלם מהקושי שהסוגיה מציבה.
18.על יסוד הנימוקים שפורטו, ראיתי לדחות את בקשת המבקש ל"שחרור" התפוסים.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום, 21 דצמבר 2015, בהעדר הצדדים.
