דחיית בקשת פקיד שומה לסילוק ערעור על הסף על פסילה מושהית של ספרים

לפני בקשה לסילוק הערעור על הסף, אותה יזם המשיב, פקיד שומה -- (להלן: "המשיב"), ואשר במרכזה הטענה כי הודעת הערעור שהגיש המערער הוגשה שלא כדין ובחוסר סמכות, הואיל ולא קיימת בפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] כל הוראה חוקית המתירה למערער הגשת ערעור על "אזהרה לאחר אי רישום תקבול", ומשכך, אין המשיב יכול לעשות דין לעצמו ולהגיש ערעור על החלטה שלגביה לא ניתנה לו במפורש זכות ערעור.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המערער, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

תיק זה עניינו הודעת ערעור שהגיש המערער ביחס להחלטת המשיב מיום 19/3/14 בדבר "אזהרה לאחר אי רישום תקבול", אשר במסגרתה החליט המשיב בדבר פסילה מושהית של פנקסי המערער למשך 12 חודשים, תוך שהובהר למבקש כי "אם במהלך תקופה זו, לא יימצא בעסקך אי-רישום תקבול נוסף – לא ייפסלו פנקסיך בגין ביקורת זו".

ביסוד נימוקי הערעור עומדת הטענה שלפיה החלטת המשיב בדבר מתן אזהרה ופסילת ספרים על תנאי שלא בדין יסודה, וכי הודעת המשיב לוקה בחוסר תום לב המצדיק את בטלותה.

כאמור, השאלה העיקרית הצריכה לענייננו היא האם עומדת למערער זכות ערעור על החלטת המשיב בדבר פסילה מושהית של פנקסיו לפי סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה.

לטענת המשיב, מקום בו הוחלט על אזהרת המערער בלבד, לא עומדת למערער זכות קנויה להגשת ערעור לבית המשפט, להבדיל ממצב שבו הוחלט על פסילת ספרים בגין אי רישום תקבול. המשיב סבור כי לפי הוראות סעיף 145ב לפקודת מס הכנסה, רק מקום בו הוחלט על פסילת ספרים, יכול הנישום לערער על החלטת הפסילה לפני בית המשפט, בעוד שכאשר מדובר באזהרה בלבד (שמשמעותה היא מעין "תקופת מבחן" כך שבמידה ובתוך תקופה של 12 חודשים יימצא אי רישום תקבול נוסף בעסק, כי אז תישקל האפשרות להורות על פסילת הספרים) – אין מדובר בהחלטה הנמנית על החלטות שניתן לערער עליהן לפי פקודת מס הכנסה.

מנגד, לטענת המערער, דין הבקשה להידחות. המערער טוען כי על פי הודעה האזהרה שהומצאה לו, החלטת המשיב הנה למעשה פסילת ספרים מושהית. לדידו, סעיף 145ב לפקודת מס הכנסה אינו יוצר כל אבחנה בין פסילת ספרים על אתר לבין פסילת ספרים מושהית, ובשני המקרים עומדת לנישום זכות ערעור לבית המשפט. המשיב טוען כי החלטת המשיב משולה למקרה של גזירת עונש על תנאי לנאשם בהליך פלילי, ומוסיף וטוען כי גם במקרה מעין זה עומדת לו זכות ערעור. כן מדגיש המערער כי מתן אזהרה לנישום אינה עניין של מה בכך, כי אם אקט בעל השלכות כבדות משקל. אליבא דמערער, אין זה סביר שהמחוקק התכוון ליצור הבחנה בין פסילת ספרים מיידית לבין פסילת ספרים מושהית ולשלול באופן כליל, במקרה האחרון, את זכות הערעור, שהיא זכות יסודית וחוקתית, תוך הותרת המשיב, במקרה שכזה, ללא מנגנון פיקוח שיפוטי על החלטותיו.

סעיף 145ב(א)(1) לפקודת מס הכנסה קובע בזו הלשון:

"נישום הרושם תקבוליו בסרט קופה רושמת, שובר קבלה, חשבונית, ספר פדיון יומי או תעוד אחר שהוא חייב לנהל על פי הוראות המנהל מכוח סעיף 130, ולא רשם בהם תקבול שהיה חייב לרשמו על פי אותן הוראות, יראו את פנקסיו כבלתי קבילים זולת אם שוכנע פקיד השומה כי היתה סיבה מספקת לאי הרישום; אדם החולק על החלטה שניתנה לפי פסקה זו רשאי לבקש מפקיד השומה כהגדרתו בסעיף 130(יא)(2), בתוך 30 ימים מיום קבלת ההחלטה, לחזור ולעיין בה ולשנותה; דחה פקיד השומה את הבקשה לשנות את ההחלטה, כולה או חלקה, ניתן לערער על החלטתו כאילו היתה צו לפי סעיף 152(ב), ובלבד שהמועד להגשת הערעור יהיה 60 ימים מיום מתן החלטתו".