1. לפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט א' שהם) מתאריך 28.11.2011 ב-עמ"נ 8846-05-11, בגדרו התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית הרצליה (להלן: ועדת הערר) מתאריך 21.03.2011.
להלן יפורטו בתמציתיות הנתונים הנדרשים להכרעה בבקשה.
עיקרי העובדות ותיאור ההליכים הקודמים
2. המשיבה הקימה בניין ברח' שנקר 13 בהרצליה (להלן: הבניין). בקומת הקרקע של הבניין הנ"ל נותר שטח בגודל של 883 מ"ר (להלן: הנכס), אשר לגביו טענה המשיבה כי הוא נמצא בשלב של "מעטפת" (דהיינו ללא תשתיות חשמל, ריצוף, חלוקת חדרים, מיזוג, אינסטלציה וכו'), וכי הוא טרם הושכר לצד שלישי כלשהו. בתאריך 04.05.2008 שלחה המבקשת למשיבה דרישה לתשלום ארנונה בגין הבניין כולו. בתגובה, טענה המשיבה בפני המבקשת כי אין מקום לחייבה בארנונה בגין הנכס, ואף הגישה השגה בעניין בתאריך 10.07.2008.
בתאריך 05.08.2008 השיב מנהל הארנונה מטעם המבקשת להשגה, וקבע כי "המדובר בבנין חדש, שבניתו נסתיימה, ואין בעיכוב ביצוע עבודות גמר והתאמה, לרצונכם, כדי לאיין חיובכם בשטחים אלה בארנונה".
3. על תשובתו של מנהל הארנונה הגישה המשיבה ערר לועדת הערר. בתאריך 21.03.2011 ניתנה החלטת ועדת הערר, אשר דחתה את הערר וקבעה בסוף דבריה כי: "הבנין בו נמצא הנכס הושלם זה מכבר ואין בכך שהעוררת [המשיבה כאן - ח"מ] טרם השכירה חלק ממנו כדי להביא למסקנה שהבניין טרם הושלם".
נוכח החלטתה הנ"ל של ועדת הערר, הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט המחוזי הנכבד.
4. למען שלמות התמונה, אציין כי ביני לביני, במהלך חודש מרץ 2010, הושלמו, גם לשיטת המשיבה, כל העבודות בנכס - ובנייתו הושלמה. לפיכך, המחלוקת בין הצדדים משתרעת על פני תקופה "סגורה", שראשיתה באפריל 2008, המועד בו הפכה המשיבה למחזיקה בבניין ובנכס, וסופה במרץ 2010, עם השלמת העבודות בנכס (להלן: התקופה שבמחלוקת).
פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד
1. בית המשפט המחוזי הנכבד פתח את פסק דינו בהתייחסות ל-בר"ם 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב - מנהל הארנונה (30.12.2009) (להלן: הלכת המגרש המוצלח), שם קבע בית משפט זה את ההלכה בנוגע לפרשנותו של סעיף 330 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות) - הלכה שעליה אעמוד בהמשך. לאחר מכן, קבע בית המשפט המחוזי כי הדברים שנקבעו בהלכת המגרש המוצלח ביחס לסעיף 330 הנ"ל, כוחם יפה גם ביחס לסעיף 269 לפקודת העיריות. בית המשפט המחוזי הנכבד אף ציין כי היקש דומה נעשה על ידי בתי המשפט המחוזיים בשורה ארוכה של פסקי דין, אשר נפסקו בנסיבות הדומות לענייננו.
לאחר שקבע את גבולותיו הנורמטיביים של הדיון, פנה בית המשפט המחוזי הנכבד להכרעה קונקרטית. בית המשפט המחוזי מצא עוד כי: "כל עוד עמד הנכס במצב של מעטפת... לא הייתה רשאית המשיבה [המבקשת כאן - ח"מ] לחייב בארנונה, שכן אין מדובר ב'בניין', כהגדרתו בסעיף 269 לפקודת העיריות". לפיכך, בית המשפט המחוזי הנכבד הורה על קבלת הערעור על החלטת ועדת הערר, ועל ביטול חיובה של המשיבה בארנונה ביחס לתקופה שאליה התייחס הערעור.
מכאן הבקשה שבפני.
תמצית טענות הצדדים
2. לטענת המבקשת, "בקשת רשות ערעור זו מעלה בפני בית המשפט הנכבד סוגיות משפטיות עקרוניות ורבות חשיבות", המתוארות בתמציתיות להלן:
(א) האם נכון להרחיב את הפרשנות אשר ניתנה בהלכת המגרש המוצלח, כך שיקבע כי נכס, אשר טרם בוצעו בו "עבודות התאמה" ו-"חיבור לתשתיות" יחשב כבלתי ראוי לשימוש, ולכן כפטור מארנונה? עוד מוסיפה המבקשת בעניין זה וטוענת כי משמעות פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד היא כי בעל נכס יכול להמנע "מלהשלים פרטים מסויימים הנוגעים לגימור או עיצוב הנכס, על מנת להימנע מתשלום ארנונה", וכי הדבר "נוגד את התכלית והרציונל מאחורי דיני הארנונה".
(ב) האם נכונה קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה חובת ההוכחה ביחס לשאלה מה עולה כדי "בנין" לפי סעיף 269 לפקודת העיריות - מוטלת על העירייה, ולא על הנישום?
(ג) האם רשאי בית המשפט המחוזי, בשבתו כערכאת ערעור על ועדת הערר, "להפוך על פיה" קביעה עובדתית של ועדת הערר?
3. לצד מה שראתה כ-"סוגיות משפטיות עקרוניות" כנ"ל - פרסה המבקשת שורה ארוכה של טענות פרטניות שונות, ביחס למרבית מסקנותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד, וכן ביחס לשגיאות, לכאורה, שעשה בית המשפט המחוזי במהלך הניתוח המשפטי של מכלול הנתונים שהובאו בפניו. לא אדרש ואפרט כאן כל אחת ואחת מטענות אלה, ורק אציין כי בפיסקאות 51-50 טוענת המבקשת כי המשיבה קיבלה פטור לנכס חדש וריק למשך שנה, בהתאם לאמור בתקנה 12 לתקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993. לשיטת המבקשת, תנאי הכרחי לקבלת פטור זה הוא שמדובר בבניין שבנייתו נשלמה - ולכן המשיבה איננה יכולה ליהנות משני העולמות: ברצותה מבקשת פטור לבניין חדש, וברצותה טוענת כי כלל לא מדובר בבניין.
4. בתשובתה, טענה המשיבה כי ההלכה שנקבעה בהלכת המגרש המוצלח כוחה יפה גם פה, אף על פי שכאן מדובר בנכס שהמחלוקת היא בשאלה האם בנייתו הושלמה אם לאו, ולא בבניין שהושלם אך ניזוק. לחיזוק טענתה, הפנתה המשיבה למספר פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים, אשר עשו היקש דומה.