1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בX (כב' ס. הנשיא השופטת ש' ברגר), מיום 9/6/14, בתמ"ש 9720-02-13, במסגרתה חויבה המבקשת לשלם למשיב סך כולל של 12,000 ₪ וזאת בגין הפרה של הסדרי ראיה שאמורים היו להתקיים בין המשיב לבין ילדיו הקטינים ב-24 מפגשים ואשר סוכלו על ידי המבקשת, כאשר הסכום חושב לפי 500 ₪ הוצאות בגין כל מפגש שלא התקיים (להלן "ההחלטה").
2. לאחר שביקשתי תשובת המשיב, ולאחר שזו הוגשה וכן קיימתי דיון בערעור במעמד שני הצדדים, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות.
העובדות הצריכות לבקשה
3. המבקשת והמשיב בני זוג לשעבר, אשר התגרשו זה מזו ביום 26/5/14. לצדדים שלושה ילדים קטינים א' יליד 2003, ב' ילידת 2005, ג' יליד 2008. בני הזוג התדיינו ביניהם עוד בשנת 2009 כאשר ביום 27/6/12 הגיעו להסכמות כוללות לגירושין וזאת בסיוע של בית משפט קמא ואלה קבלו תוקף של פסק דין מאותו יום.
על פי הסכמות אלה, הילדים יהיו במשמורת אימם המבקשת, כאשר התקיימו הסדרי ראיה בין האב לבין ילדיו, תוך הסמכת עו"ס לסדרי דין לערוך שינויים בהסדרי הראיה בעקבות פניית מי מהצדדים אליה בעניין זה.
כעבור מספר חודשים הגיש המשיב ביום 6/2/13 תביעה למשמורת על הקטינים, זו שבמסגרתה ניתנה ההחלטה. במסגרת תביעתו זו טען כי המבקשת אינה מאפשרת קיומם של הסדרי הראיה בינו לבין ילדיו, עושה שימוש בקטינים ככלי משחק בידיה, וגורמת לניתוקם ממנו. לדידו, התנהגותה זו של האם מעידה על מסוגלות הורית לקויה, ועל כן זו מחייבת העברת הקטינים למשמורתו.
בכתב הגנתה הכחישה האם טענות אלה כשהיא מסבירה את הנתק בינו לבין ילדיו ואי קיום המפגשים ביניהם בהתנהלותו של האב כלפי הקטינים, והנוקשות שגילה כלפיהם ועל כן הקטינים מסרבים לפגוש את אביהם, כאשר היא כשלעצמה, אינה מונעת קיום קשר זה.
לפני בית משפט קמא, בין אם במסגרת ההתדיינות הנוכחית של הצדדים ובין אם בהתדיינות הקודמת שהסתיימה בפסק דין בהסכמה, הוגשו תסקירים שונים מטעם עו"ס לסדרי דין.
4. במסגרת ההחלטה מציין בית משפט קמא תסקיר מיום 23/10/11 (הוגש במסגרת ההתדיינות הקודמת), שם ביקשה העו"ס מבית המשפט קמא להעביר לאם מסר ברור לפיו עליה לכבד את הסדרי הראיה, גם אם אינם תמיד מוסכמים עליה.
עוד מציין בית משפט קמא במסגרת ההחלטה, כי בני הזוג והילדים התגוררו ערב הסכסוך בX ועם פרוץ הסכסוך עשתה האם מעשה חד צדדי ועברה להתגורר עם הקטינים בX, תוך שהיא יוצרת "עובדות בשטח", וגורמת, הלכה למעשה, לקושי ממשי בביצוע הסדרי הראיה בשל המרחק הגיאוגרפי בין הצדדים.
עוד מציין בית משפט קמא בהחלטה כי בהתדיינות הקודמת ועל פי התסקירים שהוגשו משנת 2011, עלה בבירור כי להתרשמות העו"ס לסדרי דין, האם אינה נותנת את ברכת הדרך המלאה לקשר בין האב לבין הקטינים ואינה מעודדת קשר זה.
5. ביום 29/1/14, הורה בית משפט קמא לצדדים לקיים את הסדרי הראיה כפי שנקבעו בפסק הדין מיום 27/6/12. כן הורה כי הפרה של כל מפגש על ידי מי מבין שני הצדדים, תזכה את הצד השני בהוצאות בסך של 500 ₪ בגין כל מפגש.
על החלטה זו איש מהצדדים לא ביקש לערער.
בדיון שהתקיים לפני בית משפט קמא ביום 8/6/14, ולאחר שהמשיב הגיש בקשות והודעות בדבר סיכול הסדרי הראיה על ידי האם, שב המשיב וטען כי המבקשת אינה מאפשרת קיום מפגשים בינו לבין ילדיו, וכי מאז ההחלטה מיום 29/1/14, ועד לאותו מועד 8/6/14, היו 24 הפרות של הסדרי הראיה בינו לבין ילדיו ועל כן עתר לקזז את הסך של 12,000 ₪ (500 ₪ בגין כל מפגש), מתוך הכספים שעליו להעביר למבקשת על פי הסכם הגירושין.
בית משפט קמא שמע את טענות הצדדים, עיין בחומר שהונח לפניו, בין אם זה שנתקבל במסגרת ההתדיינות האחרונה ובין אם במסגרת ההתדיינות הקודמת, כן ראיין את הקטינים ורק לאחר מכן נתן את ההחלטה כאשר היה משוכנע על יסוד כל אלה, כי אי קיומם של הסדרי הראיה נבע מהתנהלות האם. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיב וקבע כי בעטיה של האם סוכל קיומם של 24 מפגשים ועל כן ובזיקה להחלטתו מיום 29/1/14, השית על האם את הסכום של 12,000 ₪ לטובת האב.
למען שלמות התמונה, כי האב כן פוגש את ילדיו, למעט הבת ב', בX, לוקח את שני הבנים ממסגרות הלימוד ומחזירם לרוב לבית האם לפני השעה 16:00. כך עולה מתסקיר אחרון שהוגש לבית משפט קמא ביום 3/11/14. אמנם מדובר בתסקיר שלא הונח לפני בית משפט קמא בטרם נתן את ההחלטה, אולם שני הצדדים לא התנגדו להגשתו ולמען הדיוק אציין כי המבקשת היא זו שהתעקשה על הגשתו במסגרת ההליך שלפני.
עוד יצוין כי מעבר לקיום מפגשים אלה, הילדים מסרבים לנסוע לאביהם לX ולשהות אצלו כמתחייב על פי הסדרי הראיה המוסכמים ועליהם הורה בית משפט, בעוד שהבת ב' מסרבת לפגוש את אביה גם במתכונת המצומצמת – בX וממהרת לצאת מהכיתה על מנת שלא תיפגש איתו.
דיון והכרעה
6. לא אדרש לטענות המופנות כנגד ההחלטה מיום 29/1/14. כפי שציינתי קודם איש מהצדדים לא ביקש לערער עליה בזמן אמת, ועתה לא ניתן לעשות כן במסגרת בקשת רשות ערעור על החלטה המאוחרת לה.
7. כלל ידוע הוא כי ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות, אלא אם כן מתגלה שגיאה בולטת על פני החלטתו של בית משפט קמא.
לאחר עיון במכלול החומר, ולאחר ששקלתי את טענות הצדדים, לא שוכנעתי כי נפלה שגגה מלפני בית משפט קמא. ההחלטה מעוגנת היטב בכלל החומר שעמד לרשותו, ובעיקר בתסקירים מטעם העו"ס לסדרי דין אשר תמכו דווקא בגרסת המשיב וייחסו את אי קיום הסדרי הראיה למבקשת. יש לזכור כי בית משפט קמא דן בעניינם של הצדדים עוד במסגרת ההתדיינות הקודמת, נחשף כבר אז לאותם קשיים שליוו את הצדדים בעקבות המשבר שפקד את חיי הזוגיות, לרבות אותם קשיים בקיום הסדרי הראיה בין האב לבין ילדיו עוד בתחילת הדרך לאחר שבני הזוג נפרדו זה מזו.
בית משפט קמא מכיר את הצדדים היטב, היה ער להתנהלותה של המבקשת, ולקשיים בביצוע הסדרי הראיה עוד ב-2011, לכך שהאם כבר אז לא עודדה את הקשר בין הילדים לבין אביהם וכן את העובדה שכבר אז היא לא שיתפה פעולה עם עו"ס לסדרי דין במסגרת הסמכויות שהוענקו לה על פי סעיף 19 ו-68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב-1962.
בית משפט קמא ביסס את החלטתו על דיווחים עדכניים שנתקבלו במהלך ההתדיינות האחרונה. כך למשל, לאחר שבית משפט קמא הפנה את הצדדים ליחידת הסיוע שליד בית המשפט לענייני משפחה לצורך גיבוש הסדרי ראיה בתקופת חג הפסח השנה, נתקבל דיווח מיחידת הסיוע מיום 28/5/14 ממנו עלה כי המבקשת עדיין חווה קושי רב בביצוע החלטות של בית משפט. עוד על פי אותו דיווח, שאת תוכנו מציין בית משפט קמא בהחלטה, נותרה האם בעמדתה הפסיבית באשר ליכולתה לדאוג ולעודד את הקטינים לפגוש את אביהם, כאשר על פי עו"ס יחידת הסיוע רק יישום ההחלטות השיפוטיות יוכל לקדם את קיום הסדרי הראיה בין האב לבין הקטינים. זו אף הביעה את חששה כי הנתק שקיים היום בין הקטינה ב' לבין אביה, עלול להתרחב ויהא מנת חלקם של שני הילדים הנוספים.
8. לא רק זאת, אלא שבית משפט קמא שמע את שני הצדדים במהלך הדיון שהתקיים לפניו ביום 8/6/14. המשיב שב וטען כי אי קיום הסדרי הראיה – 24 מפגשים היה בעטיה של האם. מנגד, טענה האם כי מצבם של הקטינים מורכב אך לא ניתן להטיל עליה את מלוא האשמה, ובית המשפט קמא השתכנע במישרין מעדות האב והעדיפה על פני עדות האם.
9. די בכל האמור לעיל כדי להובילנו למסקנה כי דין הבקשה להידחות. עם זאת ועל מנת לסבר את דעתה של המבקשת, הרי שבתסקיר האחרון מיום 3/11/14, מציינת העו"ס כי האם מתקשה להפריד בין רגשותיה לבין צרכי הילדים ולא נותנת להם את ברכת הדרך. ללמדך כי חרף החלטות קודמות, לרבות זו מיום 29/1/14 שהייתה מעין אזהרה לצדדים, ואולי בעיקר לאם, שמא תתעשת ותפעל כמתחייב מההחלטות, שכן אין עונשין אלא אם כן מזהירין, המשיכה האם בהתנהלותה הפסיבית מבלי שגלתה כל רצון ומעורבות אקטיבית בעידוד הקטינים לקיום קשר עם אביהם.
ויודגש, על פי התסקירים השונים, וכן העדויות שנשמעו, לא נותר ספק בליבו של בית משפט קמא, כי לאם השפעה מכרעת על הקטינים, זאת בהתחשב בגילם (כבני 6, 9 ו-11), וכי היא תורמת להמשך הנתק בין הילדים לבין אביהם ולו בכך שאינה מגלה את אותה מעורבות הנדרשת מהורה בכלל, ומהורה משמורן בפרט. תמים דעים אני עם מסקנתו זו של בית משפט קמא והיא מתחייבת נוכח כל המידע והנתונים שהונחו לפניו. יש לזכור כי הילדים שוהים במחיצת אימם, היא ההורה המשמורן, ובתור שכזו, יכולה להשפיע באופן ממשי על הקטינים, לעודד ולדרבן אותם לקיים קשר עם אביהם, דבר שלא נעשה עד להיום. זה המקום לציין כי האם יודעת להפעיל את סמכותה ההורית על הקטינים ולא נמצא כי תפקודם והתנהלותם בחיי היומיום לקויה.
אל מול אותה יכולת ואותה סמכות הורית שלמגינת הלב, אינה מופעלת על ידי האם בכל הנוגע לקשר בין הקטינים לבין אביהם, יש לציין את אזלת ידו של האב נוכח חוסר שיתוף הפעולה של האם עם העובדות הסוציאליות, עם החלטות בית משפט ועם חובתה לגלות מעורבות ערה ואקטיבית בהקשר זה כשהילדים שוהים אצלה מרבית הזמן, אם לא כולו.
10. לפני סיום אתייחס לטענת המבקשת לפיה לא הוכח כי סוכלו 24 מפגשים בין האב לבין ילדיו וכי משום כך לא היה מקום להשית על המבקשת תשלום סך של 12,000 ₪ שחושבו בהתאם. המבקשת מוסיפה וטוענת כי המשיב לא פירט ולא הגיש תצהיר עליו ניתן לחקור אותו שיסביר מה פירוש טענתו לפיה האם אינה פועלת על פי החלטות בית המשפט. עוד טענה, כי העו"ס אינה קובעת שהמבקשת מונעת או עושה דבר כנגד הביקורים, אלא שלכל היותר היא גילתה פסיביות, בעוד שהנכון הוא, על פי המבקשת, כי היא לא גילתה פסיביות אלא דאגה לילדים לנוכח התנהגויות המשיב בעבר וגם לאחרונה. בית משפט קמא ציין בהחלטתו כי לא הוכחה ואף לא נטענה כל טענה באשר למסוכנות האב כלפי הקטינים. בבחינת למעלה מן הצורך, בית משפט קמא הוסיף כי גם אם נצא מתוך הנחה שהאב איננו "טלית שכולה תכלת" וכי קיימים ליקויים בתפקוד ההורי שלו, הרי שיש לזקוף לזכותו את רצונו לקבל הדרכה הורית ולתקן את הטעון תיקון. כך גם יש לזקוף לזכותו את המאמץ להגיע מX לXX לצורך ביקורי הקטינים, הן באמצע השבוע והן בסופי שבוע, על כל הקושי הפיסי והכלכלי הנובעים מכך.
לעומתו, האם מתבצרת בעמדתה, מתייחסת לקטינים דוגמת היו רכושה הפרטי, טוענת שהתנהלותה הינה ללא רבב, ומטילה את האשם הבלעדי בקשיים ביישום הסדרי הראיה על האב. נראה כי בכך נמצא מענה הולם לטענות המבקשת.
ועל הכל, בית משפט קמא לא מיהר והשית על המבקשת את הסך של 12,000 ₪ או כל סכום אחר בעבר. בית משפט קמא נהג באורך רוח עם המבקשת, וכפי שציינתי לעיל, רק לאחר שניתנו לה הזדמנויות לתקן את דרכיה, והיא לא ניצלה אותן והמשיכה להתבצר בעמדתה, כשביני וביני חולפת לה כחצי שנה במהלכה סוכלו הסדרי הראיה, פנה בית המשפט קמא לאותה סנקציה בדמות חיוב כספי ועשה בה שימוש.
באשר למספר המפגשים שסוכלו, הרי שבשונה ממקרים אחרים בהם ההסדרים מתקיימים לסירוגין, במקרה שלנו הוכח כי מדובר בנתק בין הקטינים לבין אביהם שנמשך לפחות במחצית השנה האחרונה וכמספר המפגשים שהיו אמורים להתקיים.
אשר על כן, אני דוחה את הבקשה.
הנני מחייב את המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.
המזכירות תעביר לידי ב"כ המשיב את הסך של 3,000 ₪ בגין ההוצאות שנפסקו לטובתו וזאת מתוך כספי העירבון שהפקידה המבקשת.
היתרה, ככל שתיוותר, תוחזר למבקשת באמצעות בא כוחה.
מותר לפרסום ללא שמות הצדדים וללא פרטים מזהים.
ניתן היום, כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.