דחיית טענות לאי הרשעה באיומים ותקיפת בת זוג

הנאשם שלפני הודה ביום 24.9.12 בביצוע עבירות של תקיפת בת זוג, איומים והיזק לרכוש במזיד. זאת, לאחר שביום 11.5.11 בשעות הערב, איים על אשתו, לה הוא נשוי מזה למעלה מ-30 שנה, בכך שהתקרב לפניה בצורה מאיימת ונפנף בעיתון מול פניה. באותן נסיבות תקף את המתלוננת בכך שסטר לה על אוזנה הימנית. בהמשך לכך, רצה המתלוננת למכשיר הטלפון בפינת האוכל בביתם המשותף, והנאשם תלש את הטלפון מהקיר ובכך הזיק לטלפון במזיד.

הצדדים שלפני לא הגיעו להסכמה עונשית. הנאשם מבקש להמנע מהרשעתו ואילו המאשימה עומדת על ההרשעה, אך עמדתה בנושא הענישה היא עמדה מקלה, הכוללת מאסר על תנאי והתחייבות, קרי: ענישה נושאת פני עתיד בלבד.

שמעתי את טיעוני הצדדים בסוגיית אי ההרשעה. אוסיף, כי גם שרות המבחן בתסקיר המשלים שהוגש לגבי הנאשם המליץ על הימנעות מהרשעה, וזאת בעיקר בהתבסס על גילו המבוגר של הנאשם, שהינו יליד 1936 ועל כך שקיימת מסוכנות נמוכה להישנות התנהגות דומה. תסקיר שרות המבחן עמד על הצדדים החיוביים של הנאשם וציין כי הנאשם מוכן לקבל טיפול ואף עושה כן.

ההלכות בנושא המנעות מהרשעה ידועות היטב, ואין צורך לחזור עליהן. העקרונות הבסיסיים הונחו בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פד נב(3) 337 (1997). בתי המשפט חזרו על העקרונות מספר רב של פעמים, לרבות לאחר תיקון 113 ל חוק העונשין, תשל"ז-1977 [ החוק]. לאחרונה, ברע"פ 9118/12 פריגין נ' מדינת ישראל [1.1.13].

העיקרון הבסיסי הינו כי אדם, אשר נקבע לגביו שעבר עבירה, יורשע. החריג לכך מתקיים כאשר יווצר פער בלתי סביר בין התועלת הציבורית שבהרשעה לבין הפגיעה שבהרשעה בנאשם. פרמטרים עיקריים שנקבעו בעניין זה הם נושא של פגיעה קונקרטית בנאשם, למשל פגיעה במטה לחמו או פגיעה אחרת, ומהצד השני חומרת העבירה כמכתיבה את האינטרס הציבורי.

ראשית אציין כי מתסקיר שרות המבחן עולה תמונה שהיא שונה במידה לא מבוטלת מהדברים שאמר הסנגור בהתייחס לעמדת המתלוננת כלפי הנאשם וכלפי הארוע. אני מתייחסת בעיקר לכך שבתסקיר הראשון, בתחתית העמוד השני, ציין שרות המבחן כי לדברי המתלוננת, מאז הפסיקה לעבוד לפני כעשר שנים החל הנאשם להתנהג כלפיה באלימות מילולית ולהתבטא באופן משפיל ומפחית. מאז, לפי דברי המתלוננת בשירות המבחן, המצב הסלים עד הארוע נושא כתב האישום. תמונה זו איננה עולה בקנה אחד עם הטענה כי לאורך כל שנות הנישואין לא היו ארועי אלימות, אף לא מילוליים, בין בני הזוג והארוע נושא כתב האישום הוא ארוע בודד. נכון, כי הארוע הוא ארוע אלימות פיזית בודד, אך קדמו לכך, על פי דברי המתלוננת, שנים של אלימות מילולית. עובדה זו מעמעמת גם את הדברים שטען הסנגור לגבי אפשרות כי עליה בלחץ הדם של הנאשם הוא שגרם לארוע האלים החד פעמי נושא כתב האישום.

בנקודה נוספת קיים פער בין האמור בתסקיר שרות המבחן לבין הדברים ששמעתי מפי הנאשם היום. שרות המבחן ציין כי הנאשם אמנם לוקח אחריות על מעשיו, אך טוען כי פגע באשתו עם עיתון שהיה בידו והכחיש כי נתן לה אגרוף. יצוין, כי על פי עובדות כתב האישום הנאשם נתן למתלוננת סטירה על אוזנה הימנית. ההקטנה של הארוע למכה בעזרת עיתון פוגמת במידת מה בנטילת האחריות. שרות המבחן מציין כי קיים פער בתפיסות שבין הנאשם למתלוננת בנוגע לאלימות שהופעלה בארוע הבודד.

הסנגור טען כי אין אינטרס ציבורי בהרשעת הנאשם, נוכח כל הפרמטרים שציין בטיעוניו, לרבות גילו המתקדם של הנאשם, הזוגיות הנמשכת בינו לבין המתלוננת, העובדה כי משפחתו של הנאשם תופסת את ההרשעה כמטילה אות קלון על כל המשפחה, ולא רק על הנאשם. איני רואה עין בעין עם טיעון זה. ראשית, נאשם אשר נקט אלימות כלפי בת זוגו נושא לבדו באות הקלון. אין בהרשעה כדי להטיל כל כתם שהוא על המתלוננת או על בני המשפחה האחרים. שנית, אלימות בתוך המשפחה, ולו באופן חד פעמי, הינה התנהגות שחייבת להיות לגביה אמירה חד משמעית כי היא מהווה חציית קו אדום, שאסור לחצות אותו. נאמרו מילים כה רבות על הפגיעה הקשה של אלימות בתוך המשפחה בתחושת הביטחון של אדם בביתו, בתוך משפחתו, שאין צורך לחזור על הדברים. קיים לטעמי, אינטרס ציבורי ברור בביטוי הסלידה מפני מעשים כאלה בדרך של הרשעה, והמנעות מהרשעה עשויה לשלוח מסר אחר. גם פעם אחת בודדת היא פעם אחת יותר מדי ומדובר בקו שאסור לחצות אותו, גם לא, או בפרט לא, אחרי עשרות שנות חיי נישואין.

נראה לי כי אין מקום לטיעון לפיו ההליך הפלילי או המתלוננת גורמים נזק נוסף בנסיבות אלה. הנזק נגרם על ידי המעשה של הנאשם, ואין מקום להטלת אחריות נוספת על מאן דהוא אחר.

נוסף על כל אלה, מבלי להקל ראש בפגיעה שתגרום הרשעה לנאשם עצמו, מבחינת כבודו ודימויו העצמי, מדובר בפגיעה שהיא חלק אינטגרלי של הרשעה פלילית, ואין מדובר בנזק שונה או יוצא דופן יחסית לזה שנגרם לכל אדם שמורשע בראשונה. לא הוזכר ולא הוכח נזק קונקרטי אחר, בוודאי לא פגיעה בעתידו של הנאשם. עם כל הצער על העובדה שבגילו המתקדם מוטל כתם על עברו הנקי, נראה כי אין בכך טעם מספיק כדי לומר כי מדובר באותו מקרה חריג המחייב המנעות מהרשעה.

מכל האמור עולה כי לא מצאתי שיש מקום להמנע מהרשעתו של הנאשם בעבירות שביצע, ואני מרשיעה אותו בהתאם להודאתו שנרשמה ביום 24.9.12.

אשר לעונש: הערכים המוגנים בהם פגע הנאשם הם הערך של זכות האדם לביטחון ולשלמות גופו, בפרט בתוך התא המשפחתי, וכן זכותו לקניינו ושלמות רכושו. פגיעת הנאשם בערכים הללו היא ברף הנמוך, נוכח הנזק שנגרם לטלפון בלבד, ולא נמסר כי נגרם נזק פיזי למתלוננת, למרות שברור שנגרמה פגיעה בכבודה ובנפשה.

מדיניות הענישה הנהוגה בעבירות איומים נעה בין מאסר על תנאי ועד מאסר בפועל של 6 חודשים. הענישה בגין תקיפה בנסיבות כאלה היא דומה. הענישה הנוהגת בהיזק לרכוש בנסיבות שלפני היא קלה יותר, אך מאחר שמדובר במסכת אחת של מעשים, אתייחס לכלל הארוע כמסכת אחת.

לא קדם תכנון לביצוע העבירה. לא ברור מה היו הסיבות שגרמו לנאשם לבצע את העבירה ועל כן לא אתייחס לענין זה.

נוכח זאת, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם למעשי הנאשם נע בין מאסר מותנה ועד 5 חודשי מאסר בפועל, בנסיבות העבירה דנן.

אשר למיקום הנאשם בתוך המתחם: אין ספק כי עונש הכולל ענישה קונקרטית כיום תפגע הן בנאשם והן במשפחתו, מאחר שמדובר במשפחה שמנסה להחלים יחדיו מהארוע נושא כתב האישום, אשר פגע בכולם. מדובר בנאשם נטול עבר פלילי, יליד 1936. שרות המבחן הצביע על כך שהנאשם מוכן לטיפול ואף מקבל טיפול. יש להעריך ולעודד אדם, אשר בגילו של הנאשם מוכן לעשות את המאמץ הנדרש כדי להשתנות. אין מדובר במאמץ פעוט ועובדה זו פועלת בצורה חזקה מאוד לטובת הנאשם. הנאשם ציין כי התנצל בפני אשתו ועובדה זו חשובה אף היא. נוכח כל נסיבותיו האישיות של הנאשם, לרבות התרשמות שרות המבחן ודבריו של הנאשם בפני, אני סבורה כי יש למקם אותו בחלקו התחתון של רף הענישה. נראה לי כי הנאשם הפיק את הלקח הנדרש מההליך הפלילי ואין ספק בליבי כי הוא מתחרט חרטה אמיתית וכנה על מעשיו.

אשר על כן, אני מטילה על הנאשם את העונשים הבאים:

א.         מאסר למשך ­3 חודשים, אולם הנאשם לא ישא עונש זה, אלא אם תוך 3 שנים מהיום יעבור עבירה של איומים או תקיפה;

מאסר למשך חודשיים, אולם הנאשם לא ישא עונש זה, אלא אם תוך שנתיים מהיום יעבור עבירה של היזק לרכוש;