דחיית טענת זוטא

כללי

כנגד הנאשם, יליד  X.X.03 הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של :

מעשה מגונה בפומבי ( ריבוי מקרים)  עבירה לפי סעיף 349(א)  לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "החוק").

על פי הנטען באישום הראשון של כתב האישום המתוקן, במהלך תקופה של כשלושה שבועות עד ליום 20.11.18 (להלן: "התקופה"), הגיע הנאשם  לרחוב אבן גבירול בבני ברק ושהה סמוך לבנייני המגורים שמספרם 5-11 (להלן: "המקום").

במספר הזדמנויות במהלך התקופה, בעודו שוהה במקום, החזיק הנאשם את איבר מינו בידו וביצע פעולת אוננות לעיני העוברים והשבים במקום. בחלק מן ההזדמנויות הנאשם החזיק את איבר מינו מעל מכנסיו ובחלקו חשף את  איבר מינו ונגע בו.

במעשיו אלה ביצע הנאשם מעשים מגונים בפומבי בפני אחרים ללא הסכמתם לשם גירוי וסיפוק מיני.

על פי הנטען באישום השני, בתאריך 5.12.19 סמוך לשעה 15:00 ר.ק. (להלן:" המתלוננת") חצתה במעבר חצייה בצומת  הרחובות ז'בוטנסקי ודב גרונר בבני ברק. עת החלה בחציית הכביש, הבחינה המתלוננת בנאשם, אשר חצה אף הוא את הכביש מולה ,איבר מינו היה מחוץ לרוכסן מכנסיו וחשוף לעיניה. בהמשך לכך, כאשר הגיע הנאשם לצדו השני של הכביש, נעמד מתחת לבניין והחל לגעת  באזור איבר מינו.

במעשה זה ביצע הנאשם מעשה מגונה בפומבי בפני אחר ללא הסכמתו לשם גירוי וסיפוק מיני.

בדיון שהתקיים בתאריך 21.5.20 טען ב"כ הנאשם טענת זוטא באשר לחקירת הנאשם מיום 20.11.18 (ת/2).  לטענתו הנאשם, כבן 15 באותה עת, ללא עבר פלילי ובעל הנמכה קוגניטיבית, נחקר תוך פגיעה קשה בזכויותיו. לטענתו, באותו היום התפרצו לבית הוריו שני שוטרים  בלבוש אזרחי, הנאשם אשר נבהל מאוד מאותם אנשים זרים, רץ לעבר החלון ונתלה על אדן החלון. הבלש אור רץ אחריו, אחז אותו בזרועו ועצר אותו כאשר לא היתה קיימת אף עילה למעצר. בהיותו עצור, במעצר לא חוקי, הובא לתחנת המשטרה שם הוא תושאל על ידי הבלש אור, תשאול שאינו מתועד, ובסופו כתב הבלש אור דו"ח פעולה לפיו הנאשם הודה בפניו במעשים המיוחסים לו. ב"כ הנאשם טען כי התשאול בוצע מבלי שהודע לנאשם  זכותו להיוועצות ומבלי שניתנה לו זכות זו.

ודוק, טענת הזוטא הינה לעניין הודעתו הראשונה של הנאשם מיום 20.11.18 בלבד ולא לעניין חקירתו השנייה מיום 11.6.19 (ת/11).

לטענת ב"כ הנאשם, לאחר זמן מה, הוזעקה סנגורית ציבורית, הנאשם קיבל ייעוץ משפטי ונכנס לחקירה  ללא נוכחות הורה ובניגוד לחוק. לטענתו, החוקר הטיל על הנאשם אימה בכך שהוא הסביר לו שרק קצין נוער יכול להחליט באם הוא ישתחרר ממעצרו באותו היום.  הנאשם כפר בחשדות עד שהחוקר הרים עליו את קולו. אז הנאשם פרץ בבכי, נשבר ולמעשה הודה במיוחס לו. עוד טען כי הנאשם הוחזק לצורך חקירתו שעות ארוכות כאשר לא הוצע לו דבר מה לשתות או לאכול.

לאור כל האמור לעיל, טען ב"כ הנאשם כי יש להורות על פסילת הודאת הנאשם ולקבוע כי ההודאה אינה קבילה, בין מכוח סעיף 12 לפקודת הראיות ובין מכוח דוקטרינת הפסילה הפסיקתית,  שכן  ההודאה ניתנה שלא מרצונו החופשי של הנאשם, תוך שימוש של החוקרים באמצעים פסולים ופגיעה בזכויות יסוד של הנאשם.

ב"כ המאשימה  טען כי הודאת הנאשם היתה "חופשית ומרצון", לא היתה פגיעה בזכות ההיוועצות של הנאשם בעורך דין,  ובזכותו להימנע מהפללה עצמית, לא היה שימוש בשיטות חקירה פסולות ולא עלה בידי הנאשם להוכיח כי היה שימוש באלימות, באיומים או בהשפלות.

לאור טענת הזוטא אשר הועלתה על ידי ב"כ הנאשם , הובאו ראיות ונשמעו עדויות כמפורט להלן.