1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת ד' פיינשטיין) מיום 3.09.12 בת"א 5901/09, במסגרתו חייב בית המשפט את המערערת בפיצויים בסך של 60,000 ש"ח לטובת המשיבות בתוספת הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ש"ח, בגין סירובה של המערערת לאפשר למשיבות, שהינן בנות זוג, לקיים בגן האירועים שבשטחה מסיבת חתונה לאחר נישואיהן הפורמאליים בלונדון (להלן: "האירוע"). בית משפט קמא קבע כי מעשי המערערת עומדות בניגוד להוראת סעיף 3(א)(5) לחוק מניעת הטרדה מינית, תשנ"ח-1998 (להלן: "החוק למניעת הטרדה"), והם מהווים הפליה אסורה בהתאם להוראות חוק איסור הפליה במוצרים בשירותים ובכניסה למקומות בידור ולמקומות ציבוריים, תשס"א - 2000 (להלן: "חוק איסור הפליה").
הרקע לתובענה ופסק דינו של בית משפט קמא
2. העובדות בתיק זה לא היו שנויות במחלוקת, ולפיהן המערערת סירבה לקיים את האירוע בשל היות המשיבות לסביות. טענת המערערת הייתה כי היא הייתה רשאי לסרב לקיים את האירוע בשל אמונתם הדתית של בעליה - חברי מושב יד השמונה, שהינם ברובם הגדול יהודיים משיחיים המבססים אמונתם על מרכיבים יהודיים ונוצרים - אוונגליסטים שבמרכזם התייחסות הן אל התנ"ך והן אל הברית החדשה כדבר אלוהים, כהגדרתם. המערערת טענה כי מעשיהם של זוגות אלו מנוגד לתנ"ך ולאמור בברית החדשה, וחופש הדת והפולחן מאפשרים לה להימנע מלערוך אירועים שאינם עולים בקנה אחד עם אמונתה, בחצריה.
3. בפסק דינו עמד בית המשפט על הזכות החוקתית לשוויון העומדת בבסיס האיסור על הפליה מחמת נטייה מינית, אל מול הזכות החוקתית לחופש הדת והפולחן, כשלדבריו, במסגרת חוק איסור הפליה קבע המחוקק את נקודת האיזון בין עקרון השוויון לבין חופש הדת.
4. בית משפט קבע כי אולם האירועים של המערערת בא בגדר "מקום ציבורי" כהגדרתו בסעיף 2 לחוק איסור הפליה בשל היותו מיועד לשימוש כלל הציבור, והואיל והמערערת הודתה כי סירבה לערוך את האירוע בשל נטייתן המינית, עליה הנטל להוכיח כי התקיימו במקרה זה החריגים הקבועים בחוק איסור הפליה, והיא לא הצליחה להרימו.
5. בית המשפט דחה את טענת המערערת כי אמונת בעליה אינה מאפשרת קיום אירוע מעין זה ולפיכך מתקיים החריג שבסעיף 3(ד)(1), לפיו אין רואים הפליה כאשר הדבר מתחייב מאופיו או ממהותו של המוצר, השירות הציבורי או המקום הציבורי. בית המשפט ציין כי פירושו של סעיף זה צריך להיות על דרך הצמצום בשל פגיעתו בעקרון השוויון, ומקרה זה אינו בא בגדריו. בית ההארחה אינו מקום דתי המעניק שירותי דת, והדת אינה מגדירה את אופיו ומהותו של המקום. זאת, בשל כך שהמערערת מקיימת אירועים של בני כל הדתות, בכלל זה אירועים בעלי אופי חילוני מובהק. עוד ציין, כי בית התפילה של תושבי יד השמונה מופרד לחלוטין מבית ההארחה, שהינו עסק תיירותי חילוני, הנטול כל זיקה לדת. המערערת אף אינה מציינת בפרסומיה כי מדובר במקום בעל מאפיינים דתיים ייחודיים.
6. בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי המערערת הפלתה הפליה אסורה ואין בטענותיה שחיובה לקיים אירועים מעין אלו יחייב אותה לסגור את המקום, כדי להתיר את ההפלייה. כן דחה את טענותיה כי מדובר בתביעה תיאורטית ומניפולטיבית.
7. משהגיע לכאן, ציין בית המשפט כי דיונו באשר לחוק למניעת הטרדה הוא למעלה מן הצורך. לגופו של עניין קבע, כי סירובה של המערערת, כפי שנמסרה למשיבות לקיים את האירוע בשל היותן לסביות, השפיל וביזה אותן על בסיס נטייה מינית. האמירה כי איננו עורכים אירועים "מסוג זה" מעידה על רתיעה, פגיעה ביזוי והשפלה. בכך הפרה המערערת את הוראות סעיף 3(א)(5) לחוק למניעת הטרדה.
8. באשר לגובה הפיצוי דחה בית משפט קמא את טענת המשיבות כי הן זכאיות לכפל פיצוי מכוח כל אחד מהחוקים שהופרו על ידי המערערת, והוא אמד את נזקן בסך של 30,000 ש"ח לכל אחת מהן, בין היתר בשל תכליתם של החוק למניעת הטרדה וחוק איסור הפליה להחזרת הנפגע למצב עובר לפגיעה וחינוכו של הציבור לערך השוויון וכבוד האדם.
עיקר טענות המערערת
9. בערעורה טענה המערערת בהרחבה כנגד קביעת בית משפט קמא שהיא הטרידה מינית את המשיבות, וציינה כי לא זו בלבד שהיא לא חפצה לבזות או להשפיל את המשיבות, אלא שלא ניתן לומר כי הבעת עמדה לגיטימית בצורה מנומסת בכל הנוגע לציווי קטגורי אלוהי עליון, המבוסס על פרשנות פונדמנטליסטית ואורתודוקסית של כתבי הקודש; התנ"ך והברית החדשה, מהווה הטרדה מינית כמשמעותו בחוק ההטרדה. לדבריה, פסק הדין של בית משפט קמא פוגע בצורה בלתי מידתית בזכות המערערת לחופש ביטוי, חופש עיסוק וחופש דת ומצפון, והוא למעשה קובע כי ההטרדה המינית נובעת מהאמונה הדתית של מייסדי המושב וחבריו, ומאמונותיה הדתיות של המערערת בנוגע לנישואין מסורתיים, ועצם הסקרמנט הקדוש, מבחינתה, בדבר נישואין מסורתיים בין גבר ואישה בלבד, סקרמנט אשר עומד בתוקפו מקדמת דנא.
10. ואולם בסופו של יום, חרף טענותיהם הרבות של הצדדים באשר לחיובה של המערערת בפיצויים על בסיס הוראות החוק למניעת הטרדה, בדיון שהתקיים ביום 3.10.13, הסכימו הצדדים כי קביעותיו של בית משפט קמא בעניין חוק זה נאמרו למעלה מן הצורך ועל כן הכרעתו של בית משפט זה תהיה רק לגבי טענות המערערת כנגד חיובה לפי החוק לאיסור הפליה. עם זאת, הוסכם כי הצדדים יוכלו לטעון בהתייחס לגובה הפיצוי שנפסק,האם סכומו הושפע מן הקביעה שהמערערת הפרה את הוראות החוק למניעת הטרדה, אם לאו. יצוין כי בתחילה טענו המשיבות כי עניין זה הועלה לראשונה אך במסגרת עיקרי הטיעון, ואולם בהחלטה מיום 17.09.13 נקבע כי אין מדובר בהרחבת חזית, שכן עניין איסור ההפלייה הוזכר מספר פעמים בכתב הערעור והטענות שהובאו בעיקרי הטיעון הן בגדר הרחבה וחידוד לטענות שהובאו על ידי המערערת בכתב הערעור.
11. בעניין חוק איסור הפליה ציינה המערערת כי היא אינה חולקת על העיקרון אותו התווה בית משפט קמא באשר לצמצום תחולת סעיף 3(ד)(1) לחוק איסור הפליה וכי ככלל באיזון שבין חופש הדת של המערערת לבין זכות השוויון של המשיבות, תגבר הזכות לשוויון של המשיבות, למעט מקרים חריגים, שמקרה זה בא בכללם. זאת משום שבמקרה זה החלטת המערערת שלא לקיים אירוע חתונה חד מינית בשטחה, מתחייבת מאופיו של המוצר המבוקש - אירוע חתונה, וזאת מאחר ומדובר במוצר אשר מנוגד לעקרונות הליבה הדתיים, ולסקרמנט דתי מקודש עבור חברי המערערת, יהודים משיחיים ונוצרים אוונגליים פרוטסטנטים, ובשונה ממוצרים אחרים שיימכרו ברצון על ידי המערערת כל מי שיחפוץ בהם ובכלל זה חברי הקהילה ההומו-לסבית בישראל, ללא הבדל גזע, דת ומין. לדברי המערערת, השמעת הביטוי "מסוג זה" על ידי נציגת המערערת חוסה, בנסיבותיו הספציפיות של העניין, בצלו של חופש הביטוי, ואיזון ראוי בין זכותה החוקתית של המערערת להביע את עקרונות אמונתה היסודיים, אל מול הפגיעה שנגרמה, בלית ברירה, למשיבות משמיעת עמדות אלו - גוברת זכות המערערת לחופש ביטוי והבעת דעתה.
12. על כל אלו המערערת טענה גם כנגד גובה הפיצויים שנפסקו. לדבריה, הפיצוי שפסק בית משפט קמא אינו מידתי ביחס ל"נזק" הזעום שנגרם למשיבות, שמצאו בסופו של יום, מקום חלופי בקרבת מקום. בעניין זה הצביעה המערערת על מקרים חמורים יותר לשיטתה, בהם נפסקו סכומים נמוכים בהרבה.
עיקר טענות המשיבות
13. המשיבות מצדן, סמכו טענותיהן על פסק דינו של בית משפט קמא. לטענתן, טענת המערערת כי השקפתם הדתית של תושבי יד השמונה לגבי מוסד הנישואים "מנעה" ממנה לערוך את מסיבת החתונה של המשיבות, נדחתה על ידי בית המשפט שקבע כי דתם של תושבי יד השמונה אינה מגדירה את אופי המערערת, וכי מדובר בעסק חילוני, העורך שלל חתונות הנוגדות את הלכות הדת, לרבות חתונות חילוניות, מעורבות וערביות.
14. המשיבות הוסיפו כי הן כלל לא ביקשו לערוך אצל המערערת טקס חתונה - אותו ערכו בלונדון - אלא רק מסיבת חתונה. אירוע סולידי בצהרי היום, נטול סממנים של טקס חתונה הכולל רק ברכות משפחתיות, הופעת ילדי המשפחה, סרטון על טקס החתונה בלונדון וסעודה חגיגית, אלא שהמערערת, שנחושה להדיר לסביות, כלל לא טרחה אפילו לברר את אופי האירוע שהמשיבות ביקשו לקיים. למעשה נטען, המערערת משתמשת בדתם של תושבי הישוב כעלה תאנה להצדקת יחסה המחפיר למשיבות, כשהאבחנה שהיא עורכת אינה על רקע נטייה דתית אלא על רקע נטייה מינית. לא השקפה דתית לגבי מוסד הנישואים גרמה לה לסלקן ולבזות את המשיבות, אלא השקפה הומופובית גרידא. לדברי המשיבות, דבר לא מונע מתושבי יד השמונה להמשיך להחזיק באמונתם הייחודית ולקיים את מצוות דתם, והם אף רשאים להמשיך לראות באורח החיים ההומו-לסבי תועבה. אולם, במסגרת העסק הציבורי-חילוני שמנוהל על ידם, עליהם לכבד את הוראות החוק ולא להפלות ולבזות את המבקשים לקיים בו אירועים, על בסיס נטייה מינית. המשיבות הוסיפו כי גם אם עומדת למערערת זכות כלשהי המבוססת על דת ואמונה, הרי שבנסיבות המקרה, זכות זו קורסת אל מול זכויותיהן החוקתיות של המשיבות.
15. המשיבות גם הצביעו על כך שהמערערת טענה פעם אחר פעם כי היא רואה בתופעת ההומואים והלסביות תופעה שאין חמורה ממנה הן מההיבט הדתי, הן מההיבט החברתי והם מההיבט הכלל יקומי וקיומי, כפי שציינה בכתב הגנתה בבית משפט קמא. בעניין זה הפנו לתצהירה של הגב' איילת רונן, מזכירת היישוב יד השמונה, שהוגש מטעם המערערת ובו ציינה כי "ארגון של הומו לסבי לא יכירנו מקומו בבית ההארחה של היישוב גם לא לעניין קיום יום עיון גרידא ולו אפילו שלא בנושאי הומו לסביות אלא אפילו בנושאים שאינם קשורים דווקא בהם אלא בנושאים כלליים לגמרי. עצם היות הארגון הומו לסבי לא יוכל לשכור אף לא חדר הרצאות ביישוב". לדברי המשיבות, אין ספק כי מדובר בהתייחסות מבזה ומשפילה כלפי בן/בת אנוש והקבוצה אליה הוא משתייך. סילוק המשיבות בבושת פנים מאולם השמחות של המערערת אך בשל נטייתן המינית, גם אם הדבר נעשה באמצעות המילים "מסוג זה", בהתייחס אליהן ואל מסיבתן, אינן מקהות את הביזוי וההשפלה שחוו.
16. באשר לחיוב המערערת לפי החוק לאיסור הפליה נטען כי ברור לחלוטין כי קיום האירוע הוא בגדר "מוצר", מה גם שהחוק אוסר הפליה הן בהספקת מוצר והן במתן שירות. טענת המערערת כי תמכור "מוצרים" אחרים לקהילה הגאה אינה עולה בקנה אחד עם הצהרותיה, הן בכתב הגנתה והן בתצהירה של הגב' רונן, על סירובה הגורף לארח הומואים ולסביות או ליטול מכספם. גם הטענה כי האירוע נוגד את "עקרונות הליבה" הדתיים של חברי היישוב אין בה ממש, שכן בית המשפט קבע שלמערערת אין זיקה לדת, הן משום שהיא עורכת מסיבות אחרות המנוגדות לדת, הן משום שלא הראתה כי הדת אוסרת מתן שירות ללסביות, והן משום שלא הוכיחה קשר הכרחי בין דת להומופוביה.