השופט חננאל שרעבי:
- ערעור על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה בחדרה (כב' השופט טל פפרני) מיום 23.6.14, במסגרתו נקבע כי המשיבה רשאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בבית מגורים ברח' *** (להלן : "הבית").
כן חייב בית משפט קמא את המערער לשאת בהוצאות המשיבה בסכום של 10,000 ₪, שישולמו לאוצר המדינה, שכן המשיבה יוצגה על ידי עו"ד מלשכת הסיוע המשפטי.
ר ק ע
- הצדדים נשואים זה לזו משנת 1982 ולהם שישה ילדים בגירים.
- החיים בבית התנהלו במשך כ- 11 שנים ראשונות בצורה תקינה, ולאחר מכן היו עליות ומורדות אך הצדדים המשיכו לחיות יחדיו, כאשר המשיבה לא עבדה ברוב התקופה, והמערער היה המפרנס העיקרי.
- לטענת המשיבה, הבית היה שייך לחברת עמידר והוריו של המערער התגוררו בו. טרם הנישואים רכש המערער את הזכויות בבית, כאשר פורמאלית נותר הבית רשום על שם ההורים, ובשנת 1985 נחתם הסכם מתנה בין המערער להוריו בו העבירו את הזכויות על שם המערער.
5 לטענת המערער, הוא קיבל את הבית במתנה מהוריו בשנת 1985 לאחר הנישואים.
- בשנת 1984 רכשו הצדדים דירת מגורים *** (להלן: "דירה X"), אותה מכרו בשנת 1990 בסכום של 39,000$, לאחר פטירת אביו של המערער, במטרה להתגורר בבית יחד עם אימו של המערער. משהדבר לא צלח (כנראה עקב התנגדות משפחת המערער), התכוונו לרכוש דירה ברח' *** (להלן: "דירה Y"). משהרכישה לא יצאה אל הפועל (עקב אי קבלת משכנתא), התגוררו בדירה זו בשכירות כ- 7 שנים עד כניסתם לבית לאחר שיפוצו.
- בבית משפט קמא טען המערער כי למשיבה אין זכויות בבית, שכן זה התקבל במתנה לאחר הנישואין מהוריו, ואילו המשיבה טוענת כי היתה כוונת שיתוף מצד המערער ובעקבות כך אף בוצע שיפוץ נרחב בבית, טרם הכניסה אליו, מכספים משותפים.
פסק הדין קמא
- כאמור בית המשפט קמא קבע כי המשיבה זכאית למחצית מן הזכויות בבית וזאת לאחר שמיעת ראיות.
- תמצית נימוקי בית המשפט קמא הם כדלקמן:
א. הצדדים היו יחדיו כ- 32 שנים ונולדו להם שישה ילדים שכיום בגירים.אמנם תמונת החיים המשותפים מורכבת מטענות לאלימות והתעללות מצד המערער כלפי המשיבה, אולם 10 השנים הראשונות היו תקינות וגם לאחר מכן ידעו הצדדים לגשר על המחלוקות ולהתמיד בחיים משותפים. למרות טענות בדבר אלימות, לא התבקשו צווי הגנה ולא התבקשו הליכים משפטיים נגד המערער.
ב. נסיבות מכירת דירת X והמעבר לדירת Y, מלמדים כי הצדדים חשבו לעשות שימוש בכספי דירת X לצורך שיפוץ מגורי הבית.
ג. גם השיפוץ הנרחב שעשו הצדדים והרחבת הבית מלמדים על כוונת שיתוף.
ד. אמנם הבית נרשם על שם המערער בלבד בשנת 1985 או בסמוך לכך, אולם הצדדים היו אמורים להיכנס לבית כבר בשנת 1990 עם מכירת דירה X, ובכל מקרה גרו בבית כ- 8 שנים, ולמעשה עד היום הזה.
ה. הבית הוא הנכס היחיד המשמעותי של בני הזוג, ולא יתכן שלאחר 32 שנות חיים משותפים ושישה ילדים משותפים, תצא המשיבה מחיי הנישואין ללא רכוש כלשהו.
ו. ביום 6.8.91 חתמה האם המנוחה, ביוזמת המערער ואחיו, על תצהיר ביטול מתנה לבנה המערער. מעשה זה מלמד על חשש כי למשיבה זכויות בבית, ועל התנהלות בחוסר תום לב של המערער ואחיו שנועדה למנוע מהמשיבה לקבל את חלקה בבית.
עיקר טענות המערער בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון מטעמו
- המערער הרחיב מאוד בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון שלו (לטעמי מעל ומעבר ושלא לצורך) במסגרתו תקף את נימוקי השופט קמא באשר לכוונת השיתוף.
- המערער הרחיב ותיאר את מערכת היחסים הרעועה אשר שררה בין הצדדים לאורך שנים, באופן שלא יכולה ללמד על כוונת שיתוף.
- גם השיפוץ שבוצע בבית לא היה נרחב אלא קטן, שכן חלק גדול מהשיפוץ בוצע שלא על ידי המערער והמשיבה אלא על ידי אחים אחרים של המערער.
- גם תקופת המגורים בבית ***, אינה ארוכה ואינה יכולה ללמד על כוונת שיתוף.
- המשיבה לא העידה עדים רלוונטיים והדבר צריך לשמש לחובתה.
- בית המשפט קמא הסתמך על עדות יחידה של המשיבה והוא לא נימק מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו.
- חוות דעת השמאי נערכה לגבי מגרש בשטח של 474 מ"ר כאשר המגרש למעשה הוא בשטח של 948 מ"ר. לכן, לחילופין, זכאית המשיבה רק למחצית משטח של 474 מ"ר.
עיקר טענות המשיבה בהסתמך על עיקרי הטיעון מטעמה
- המשיבה תומכת במסקנות בית משפט קמא וטוענת כי הערעור תוקף קביעות עובדתיות ומהימנות, בהן בית משפט לערעורים ממעט להתערב.
- בעיקרי הטיעון מטעמה המשיבה תיארה בהרחבה את תקופת נישואיהם, כאשר הדגישה, שבסופו של יום, ולמרות שהחיים עם המערער לא היו תמיד סוגים בשושנים, היא העדיפה להבליג ולהמשיך לחיות את חייה, למען שלמות התא המשפחתי וגידול הילדים.
- באשר לטענה כי חוות דעת השמאי נערכה לגבי מגרש בשטח של 474 מ"ר בעוד אשר השטח הוא 948 מ"ר, טוענת המשיבה, כי המערער מעלה טענה זו לראשונה רק במסגרת ערעור זה, ואין מקום לאפשר זאת.
דיון והכרעה
- אקדים ואומר כי לטעמי, דין הערעור להידחות, וכך אמליץ לחבריי.
- עיון בפסק הדין קמא מלמד כי הוא מבוסס רובו ככולו על הכרעות עובדתיות ומהימנות, לאחר שמיעת עדים, תוך ישום הפסיקה הרלוונטית בהוכחת שיתוף בנכס ספציפי, במיוחד דירת מגורים, בין בני זוג .
- ערעור המערער, רובו ככולו, נסב על ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות שקבע ביהמ"ש קמא.
כידוע, אין בית משפט של ערעור מתערב בממצאים עובדתיים, אינו בוחן מהימנות של עדים ואף אינו מעמיד עצמו במקום הערכאה הראשונה בבחינת המסכת העובדתית שנפרסה לפניו, אלא אם כן, בולטת על פני הפסק טעות משפטית שורשית או שהדברים מופרכים על פניהם ובלתי סבירים.
ראה לעניין זה:
ע"א 8419/13 פלוני ואח' נגד עירית ירושלים ואח' (פסק דין מיום 9.3.15. פורסם במאגר "נבו").
על"ע 7877/03 עו"ד אמיר גשרי נגד הועד המחוזי של לשכת עוה"ד (פורסם במאגר "נבו").
לא כך הוא המקרה במקרה דנן, ולא נמצאה עילה להתערבות בפסק הדין, שלטעמי צודק גם בהתחשב בנסיבות חייהם הארוכות של בני הזוג, על אף שהיו בהם גם "מורדות".
- השופט קמא היה מודע בפסק הדין לסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, המבחין בין נכסים שנצברו בתקופת הנישואין לבין נכסים שהיו לבני הזוג ערב הנישואין, או שהתקבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 14 לפסק הדין קמא).
- השופט קמא היה מודע גם לפסיקה הקובעת כי רשאי בן זוג לטעון לשיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי (סעיף 15 לפסק הדין קמא).
- השופט קמא היה מודע לנטל ההוכחה לקיומה של כוונת שיתוף ביחס לנכס מלפני הנישואין, המוטל על הטוען לקיומה בבחינת "המוציא מחברו".
השופט קמא היה מודע כי על המשיבה, התובעת בתביעה קמא, להצביע, מעבר לנישואין ולמגורים המשותפים, על קיומו של "דבר מה נוסף", כדרישת הפסיקה, שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי (סעיף 18 לפסק הדין קמא).
- השופט קמא היה מודע לפרמטרים שנקבעו בפסיקה, העוזרים בהחלטה האם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים.
השופט קמא אף היה מודע לדרישת מידה גדולה יותר של הוכחה כאשר הדירה התקבלה במתנה או בירושה בתקופת הנישואין (סעיף 19 לפסק הדין קמא).
- השופט קמא יישם את כל הנ"ל במסגרת פסק הדין, לאחר ששמע ראיות, הכריע בשאלות עובדה ומהימנות, תוך התייחסות לפרמטרים הבאים:
משך חיי הנישואין -
כ- 32 שנים במסגרתם נולדו לבני הזוג שישה ילדים בגירים.
אמנם חיי הנישואין ידעו עליות ומורדות, אך קבע השופט קמא, ואני מסכים עימו בנקודה זו, שהצדדים ידעו לגשר על מחלוקות אלה והתמידו לחיות יחד באותו בית במשך השנים.
נסיבות מכירת דירת X והמגורים בדירת Y -
הדגיש השופט קמא כי האמין למשיבה כי בני הזוג מכרו את דירת X (כהגדרתה לעיל), לצורך שיפוץ ומעבר לבית. רק לאחר שקמה התנגדות מצד משפחת המערער, רכשו את דירת Y, ובסופו של יום בוטלה רכישה זו עקב הקושי בקבלת משכנתא ובני הזוג המשיכו להתגורר בדירת Y בשכירות עד לכניסה לבית .
שיפוץ והרחבה הבית -
השופט קמא האמין למשיבה כי מתוך כספי דירת X נעשה שימוש לצורך שיפוץ הבית.
תקופת המגורים בבית *** -
הדגיש השופט קמא כי הצדדים מכרו את דירת X בשנת 1990, לאחר פטירת אביו של המערער תוך כוונה להיכנס לבית. רק עקב התנגדות משפחת המערער, נאלצו לגור בשכירות בדירת Y. עם פטירת אימו של המערער, בשנת 1998 לערך, שיפצו את הבית ונכנסו לגור בו, ומתגוררים בו למעשה עד היום.
החזר משכנתא –
דירת X של בני הזוג נרכשה לאחר קבלת משכנתא, ששולמה מכספים משותפים. מכאן כי חלק התמורה שהתקבלה מדירת X, וששימשה לשיפוץ הבית טרם הכניסה אליו, נעשתה מכספים משותפים.
אלמלא כוונת השיתוף לא היתה מסכימה המשיבה כי ייעשה שימוש בכספים אלה למטרת שיפוץ הבית.
כלל נכסי הצדדים –
אין לבני הזוג כל רכוש משמעותי מעבר לבית האמור.
יש ליתן לעובדה זו משקל, שהרי אם לא נעניק למשיבה זכויות בבית, התוצאה תהא שהיא תצא מחיי הנישואין, לאחר 32 שנות חיים משותפים וגידול 6 ילדים, ללא רכוש כלשהו, בעוד אשר המערער יסיים פרק זה בעודו מחזיק בבית מגורים ששוויו ניכר.
בנדון, מדגיש השופט קמא, יש לשים לב לתכליתו של חוק יחסי ממון, להביא לידי איזון כלכלי, ולצמצם את חוסר השוויון הגלום ביחסי הממון ביו בני זוג.
תכלית זו תומכת בעמדה של הכרה בזכויות המשיבה בבית.
הסכם ביטול מתנה -
ביום 6.8.91 חתמה אימו המנוחה של המערער על תצהיר ביטול מתנה, שלא דווח לרשויות המס ולא נרשם אצל גורם כלשהו, עד ליום 3.10.2002, שאז פנו הנתבע ואחיו לעו"ד לצורך טיפול בנדון.
מציין השופט קמא כי מעדותו של האח בפניו, עולה כי כך נהגו מאחר וחששו שהבית יעבור בדרך כלשהי לתובעת. לשם כך אף נערך הסכם ביטול המתנה.
סבר השופט קמא, שהעובדה כי המערער ואחיו הוטרדו משאלת זכויותיה של המשיבה בבית, מלמדת כי כבר בשנת 1991 או בסמוך לכך, הבינו, כי למשיבה זכויות בבית ורצו למנוע ממנה את המגיע לה.
בכך למעשה פעלו גם בחוסר תום לב ביחסיהם מול המשיבה.
- כל הפרמטרים דלעיל, שפורטו בסעיפים 20 עד 28 לפסק הדין קמא, מהווים יישום הפסיקה הרלוונטית, שאף צויינה בפסק הדין, להוכחת כוונת שיתוף מצד המערער את המשיבה בזכויותיה בבית.
איני סבור כי המערער בהודעת הערעור ובעיקרי הערעור מטעמו הצליח להראות או לשכנע, כי נפלה טעות ביישום הפסיקה, כפי שנעשתה על ידי השופט קמא בפסק הדין, וכמפורט לעיל.
- יותר מזה – אם נעיין בעדותו של המערער בבית המשפט קמא נמצא כי למעשה מודה בעצמו, בבחינת הודאת בעל דין, בכוונת שיתוף של המשיבה בזכויותיו בבית, אלא שהגביל שיתוף זה לרבע מהזכויות (בעוד אשר השופט קמא קבע, בהסתמך על הראיות שבפניו, כי הוכחה כוונת שיתוף ב- 50% מהזכויות).
נפנה לקטע שבחקירת המערער, בעמ' 28 לפרוטוקול, ש' 2 – 10, מתאריך 15.10.2013 כדלקמן:
"ש. מה אתה מצפה שהיום אחרי 32 שנות נישואין, 6 ילדים, נכדים 6, מה אתה מצפה שר. תצא ממערכת הנישואין הזאת, בלי כלום?
ת. אני אמרתי בלי כלום?
ש. אז מה אתה מצפה מבחינת רכוש.
ת. שנתחלק במה שאני חושב שצריך להיות, שמגיע לה רבע מהערך של הדירה ברח' ***, כי זה מה שאני חושב שמגיע לה. לשאלת בית המשפט מאיפה המושג דווקא רבע כי הכל שלי אשיב. הכל שלי אך אני לא רוצה להוציאה בלי כלום שלא יגידו שהוצאתי אותה בלי כלום, על כל המרורים שהיא עושה עכשיו".
עינינו הרואות כי המערער בעצמו מודה בכוונת שיתוף בבית. היינו – מודה שלמשיבה זכויות בבית, הגם שהזכויות רשומות על שמו וחרף טענתו כי קיבל את הנכס במתנה מהוריו לאחר נישואיו.
מכאן כי כל טענותיו של המערער במסגרת ערעור זה, נגד כוונת השיתוף בכלל, סותרות את הודאתו האמורה, ומחזקות את גירסת המשיבה כי היתה כוונת שיתוף בבית מצד המערער.
במצב דברים זה לטעמי, המחלוקת יכולה להיות, לכל היותר, רק לגבי אחוזי השיתוף, האם מחצית או פחות מכך, ולא נגד כוונת השיתוף בכלל, כפי שמנסה המערער לטעון במסגרת ערעור זה.
כאמור השופט קמא העדיף את גירסת המשיבה כי הייתה כוונת שיתוף במחצית מהזכויות בבית, וכאמור אין מקום להתערב בקביעה זו.
- המערער יוצא חוצץ, כמצויין לעיל, גם נגד הסתמכותו של בית משפט קמא על עדותה היחידה של המשיבה, מבלי שנימק מה הניע אותו להסתפק בעדות יחידה זו, ובניגוד לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א – 1971.
גם בנימוק ערעור זה אין ממש, שכן נאמר לא אחת בפסיקה, שמתן אמון מלא בעדותו של בעל דין, כשהטעמים העומדים מאחורי מתן האמון מנומקים ומוסברים די הצורך, עשוי לקיים את דרישות הדין הקבוע בסעיף 54 לפקודת הראיות (ראה לעניין זה: רע"א 33/07 רושקנסקי נגד תעבורה מכל מלט בע"מ - פורסם במאגר "נבו") .
במקרה דנן השופט קמא בפסק דינו נתן אמון בגירסתה של המשיבה בדבר כוונת השיתוף בזכויות בבית, תוך שלמעשה מבסס אמון זה גם באמצעות העדויות האחרות שנשמעו בפניו דווקא מצד עדי המערער.
בכך לטעמי די כדי לקיים את דרישת הדין הקבועה בסעיף 54 לפקודת הראיות .
- גם טענת המערער, כי לחילופין זכאית המשיבה ל- 50% מזכויות המערער בנכס, אך בשטח מגרש של 474 מ"ר (כקביעת השמאי את שטח החלקה), הגם שהשטח של החלקה עליו בנוי הבית הוא 948 מ"ר, דינה להידחות ממספר טעמים:
א. טענה זו הועלתה לראשונה, כעולה מעיקרי הטיעון מטעם המשיבה, רק במסגרת ערעור זה (עובדה שגם מתחזקת לנוכח אי התייחסות השופט קמא לנקודה זו במסגרת פסק הדין), ואין מקום לדון בה לראשונה במסגרת ערעור.
ב. דו"ח השמאי, אפילו נפלה בו טעות סופר בשטח החלקה, אינו מעלה ואינו מוריד בשאלה העקרונית, בדבר זכויות המשיבה בבית, אותן קבע בית המשפט קמא.
לכן, לטעמי, זאת הסיבה שהשופט לא התייחס בפסק הדין, בחלק האופרטיבי, לדו"ח השמאי עצמו, אלא הצהיר כי "התובעת רשאית להירשם כבעלת מחצית הזכויות בבית המגורים ברח' ***..." (סעיף 47 לפסק הדין קמא) - ללא קשר לשטח החלקה ו/או לדו"ח השמאי .
ג. מדובר בטעות סופר של השמאי שכבר תוקנה על ידו בהתאם להודעה שהוגשה לביהמ"ש מיום 16.12.2013, כ- 6 חודשים טרם מתן פסק הדין, ותמוה מדוע באת כח המערער לא טרחה לציין זאת במסגרת עיקרי הטיעון מטעמה.
סוף דבר
- לאור כל האמור לעיל אמליץ לחברי לדחות את הערעור, ולחייב המערער לשאת בהוצאות המשיבה בערעור זה בשיעור של 10,000 ₪.
היות והמשיבה מיוצגת על ידי עו"ד מהלשכה לסיוע משפטי, הרי ככל שדעתי תתקבל, יש להורות כי ההוצאות ישולמו לטובת אוצר המדינה.
השופטת שושנה שטמר – אב"ד
אני מסכימה
השופט דר' עדי זרנקין
אני מסכים
הוחלט כמפורט בפסק דינו של השופט חננאל שרעבי.
ככל שהמערער הפקיד עירבון בתיק יש להעבירו למשיבה, באמצעות בא-כוחה, על חשבון ההוצאות שנפסקו לה בפסק דין זה.
ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ה, 01 אפריל 2015, בהעדר הצדדים.
| |
|
|
|
|
|
ש. שטמר, שופטת
[אב"ד]
|
|
ע. זרנקין, שופט
|
|
ח. שרעבי, שופט
|