דחיית ערעור של ביפר תקשורת ישראל להשבת כספים ששולמו כמס קניה

השופט נ. ישעיה

1.      ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ד. קרת-מאיר), אשר דחה את תביעת המערערת להשיב לה כספים ששילמה, לטענתה, ביתר ותחת מחאה כמס קניה, על פי דרישת המשיבה, במשך כשנה (מ-5.11.97 עד 4.11.98), בסכום כולל של -.238,248 ש"ח.

בית משפט קמא קיבל את טענות המערערת וביטל את תוקפה של תקנה 37 לצו תעריף המכס ומס הקניה, אשר ניתן ע"י שר האוצר על פי קביעתו של ביהמ"ש, בחוסר סמכות, בהיותו סותר דבר חקיקה ראשית, היינו את הוראת סעיף 11 לתוספת לחוק מס קניה (טובין ושרותים תשי"ב-1952).

על אף קביעה זו, ועל אף שלא היה על המערערת לשלם את מס הקניה שהושת עליה, דחה בית המשפט קמא את תביעתה להשבת הכספים ששילמה ביתר, על פי הוראות הצו הנ"ל, וזאת משום קביעתו שלא עלה בידה להוכיח כי היא עמדה בתנאים שקבע המחוקק בסעיף 6(2) לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחסר) תשכ"ח-1968, אשר רק בהתקיימם קמה לה הזכות להשבת הכספים. לאמור: בית המשפט קבע כי המערערת לא הוכיחה כי היא מכרה הטובין (זימוניות או איתוריות) לצרכניה במחיר שאינו כולל את המס ששולם ביתר, כנדרש וכמתחייב מההוראה הסטטוטורית הנ"ל.

המערערת לא ערערה, כמובן, על קביעת ביהמ"ש קמא בדבר בטלות הצו הנ"ל, אלא אך על קביעתו כי לא הוכחו התנאים הנדרשים להשבה בהוראה הנ"ל, ומשכך על דחיית תביעתה והשבת סכומי המס ששילמה.

לציין כי המשיבה, מצידה, ערערה על קביעת בית המשפט קמא, לפיה תיקון מס' 37 לצו הנ"ל בטל, אך ערעורה נמחק ע"י כב' הרשם ברוך ביום 5.5.05.

     2.    טוענת המערערת כי לאור קביעת בית המשפט קמא, לפיה הצו המתקן הנ"ל (תיקון מס' 37) בטל, יש להשיב לה את תשלומי המס ששולמו מכוחו של הצו ועל פיו, ללא תלות בשאלה האם התקיימו התנאים והמגבלות הקבועים בסעיף 6 לחוק המיסים העקיפים הנ"ל, ובכללם התנאי בדבר אי הכללת המס במחיר המכירה (תנאי "העדר גלגול").

את טענתה זו מבססת המערערת על דעתם של מספר מלומדים שהובאה בהרחבה בסיכומיה, הסבורים כי משנגבו כספים מכח החלטות או צווים נעדרי תוקף חוקי, יש להשיבם במלואם למשלם בכל מקרה, בין שהתקיימו התנאים המנויים בסעיף 6 הנ"ל, ובין אם לאו.

טענה זו מעלה סוגיה אשר טרם נדונה וטרם הוכרעה ע"י בית המשפט העליון,  היא שעומדת לדיון והכרעה במרכזו של ערעור זה, ואליה אתייחס בהמשך. 

      3.   סעיף 6 לחוק מיסים עקיפים (מס ששולם ביתר או בחוסר) תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המיסים העקיפים") קובע:

"6. יתר יוחזר למי ששילמו, אם הוא ביקש את ההחזר תוך התקופה הקובעת, ולגבי יתר כמשמעותו בפסקה (1) להגדרת "יתר", למעט לענין מס בולים - גם בתנאי שהוכיח להנחת דעתו של המנהל אחת מאלה:

(1)      שהוא לא מכר את הטובין.

(2)    שהוא מכר את הטובין, אולם היתר לא נכלל במחיר שהקונה שילם".

המונח "יתר", כפי שהוא מוגדר בסעיף 1 לחוק, כולל מס עקיף ששולם ביתר, וכן:

"סכום הישבון וכל סכום אחר ששולם למנהל או הופקד אצלו, על פי חוק מס עקיף, ויש להחזירו, וכן סכום מס עקיף שהוחזר על פי החלטת המנהל" (סעיף 1(2) לחוק).

בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי התנאי הנקוב סעיף 6(2) הנ"ל לא הוכח ע"י המערערת, ועל כן לא קמה למערערת זכות להשבה.

 וכך קובעת השופטת קרת-מאיר:

"אין בפני ראיה של ממש שיש בה כדי להוכיח כי ה"יתר", אשר שולם לא נכלל במחיר שהקונה שילם. כל מה שמצוי בפני הוא הצהרת מר חלפין, כי הפטור ממס קניה אשר ניתן לזימוניות גרם להוזלת מחירי המכירה של הזימוניות ללקוחות התובעת בארץ וכי עם הוזלת המחירים חלה עליה בביקוש לזימוניות והתובעת הגדילה את כמות הזימוניות. מהצהרה כללית זו של מדיניות התובעת באשר להוזלת מחירי המכירה לאחר פסק דין אתורית, לא ניתן ללמוד אם היתר אכן לא נכלל במחיר שהקונה שילם, בין באופן מלא ובין באופן חלקי, מהו שיעור הפחתת המחירים הנטענת והאם יש קורלציה כל שהיא בין מס הקניה ששולם ביתר לבין הפחתת המחירים הנטענת..." (עמ' 20 לפסק הדין).

הוסיף וקבע בית המשפט קמא, כי אין די בהצהרת חלפין כדי להוכיח את הנדרש, לאור ההלכה שנקבעה בפרשת "קמור", ע"י בית המשפט העליון, עליה הסתמכה המערערת (ע"א 6080/97 קמור בע"מ - אגף המכס ומע"מ).

לדעתי, הנסיבות והעובדות שהתבררו במהלך הדיון, כאמור לעיל, מצדיקות קביעה מעין זו והיא מקובלת עלי. ודאי שאין מקום להתערבותו של בית משפט של ערעור בממצא עובדתי זה.