השופט נ' הנדל:
עתירה למתן צו על תנאי, המכוון כלפי בית הדין הרבני הגדול (להלן: משיב 1) ליתן טעם מדוע לא יורה על ביטול פסק דינו מיום 15.10.2009, שאישר את תביעת העותר לביטול הסכם הגירושין בינו לבין משיבה 2, כפי שפסק פסק בית הדין האזורי בנתניה.
2. ואלו הן העובדות הצריכות לעניין: העותר והמשיבה 2 נישאו זה לזו כדמו"י בחודש אפריל 1987. מדובר בנישואין שניים של כל אחד מבני הזוג. בני הזוג חתמו בחודש אפריל 2001 בפני בית הדין האזורי בנתניה על הסכם גירושין, בו הסכימו כדלקמן: העותר מוותר על שישית חלקו בדירה לטובת האישה, הואיל ודירת הצדדים מומנה ע"י אבי האישה בשיעור של שני שליש; העותר מתחייב לפעול לאלתר לרישום הנכס על שם משיבה 2 בלשכת רישום המקרקעין; העותר מעביר את המניה בחברת מוניות "שי" השייכת לו על כל הכנסותיה והוצאותיה למשיבה 2 ומתחייב לפעול לרישום המניה על שם משיבה 2 במשרד המשפטים- רשם החברות; העותר מתחייב להעביר את הזכות הציבורית (המספר הירוק) 1253 השייכת לו, הרשומה במשרד התחבורה על שם משיבה 2; בתמורה לכל התחייבויותיו אלו, העותר יהיה פטור מתשלום מזונות לילדים עד הגיעם לגיל 21, כאשר כל נתינה מצידו תיחשב כזכות ולא כחובה; תכולת הדירה המשותפת לצדדים תישאר בידי משיבה 2 ובבעלותה לשימושה ולשימוש הילדים המשותפים; עד לאישור הסכם זה ע"י הרבנות ומתן הגט, יתגורר העותר בבית המשותף.
בית הדין הרבני אישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. בחודש יולי 2001 התגרשו בני הזוג זה מזה. כשלוש שנים לאחר מכן, בחודש אוגוסט 2004, פנה העותר לבית הדין הרבני האזורי בתביעה בה טען שבהתאם להסכם שנערך בינו לבין משיבה 2 "בצורה הוגנת", הוא מבקש לקבוע חד משמעית שהזכויות ברכוש האמור חוזרות אליו בחזרה עת יגיעו הילדים לגיל 21. בעקבות בקשת העותר, הטיל בית הדין הרבני האזורי עיקול על הרכב ועל המניה. בחודש דצמבר 2004, הוציא בית הדין הרבני פסק דין בו קבע כי משהכחישה משיבה 2 שהיה הסכם בין הצדדים להחזיר את הזכות הציבורית והמניה, ומשלא הוכח לבית הדין הרבני האזורי שתנאי כזה אכן הוסכם בין הצדדים, יש לדחות את תביעת העותר להחזרת הזכויות שניתנו למשיבה 2 במסגרת הסכם הגירושין ביניהם. זאת, הגם שטען העותר בפניו שהסכמת הצדדים להעביר את הזכויות המוזכרות בהסכם הייתה רק עד שאחרון הילדים יגיע לגיל 21 או לגיל 18. בית הדין הרבני האזורי דחה את התביעה לבטלות ההסכם. בעניין זה הטעים כי אף אם היה תנאי בע"פ בין הצדדים, הרי שאין בכוח הדברים שנאמרו בעל פה - אשר גם לא קיבלו תוקף של פסק דין- לעקור דברים מפורשים שנכתבו בהסכם. בית הדין הרבני האזורי ביטל את העיקול שהוטל וקבע בנוסף כי אין הצדדים רשאים להינשא לאחר עד שיסודר גט חדש ביניהם. בדיון לא טען העותר כי ההסכם הוא פיקטיבי. על כך ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול. במסגרת ערעורו טען העותר לראשונה כי הסכם הגירושין בין הצדדים היה הסכם למראית עין.
3. בהחלטתו מחודש אוגוסט 2005, קבע בית הדין הרבני הגדול, כי הצדדים יתגרשו זה מזו בגט פיטורין נוסף ורק לאחר הסדרת הגט ידונו ברכוש. התיק הוחזר לבית הדין הרבני האזורי לקיום דיון נוסף. הואיל ושני הצדדים הודו בפני בית הדין הרבני שאחרי הגירושין המשיכו לגור בבית אחד, חיו חיי אישות והציגו עצמם כזוג נשוי, קבע בית הדין הרבני האזורי בחודש דצמבר 2005 שעל העותר לסדר גט פיטורין לחומרא. הצדדים התגרשו בשנית לחומרא בחודש יולי 2007. העותר הגיש תביעה חדשה לבית הדין הרבני האזורי לבטלות ההסכם בטענה שההסכם פיקטיבי ואינו תקף. בעקבות טענות הבעל לפיקטיביות ההסכם, קיים בית הדין הרבני האזורי הליך הוכחות החל מחודש דצמבר 2006 ועד לחודש פברואר 2008 לכל הפחות. יצוין, שבדיונים שנערכו בסד זמנים זה, זנח העותר את טענתו הראשונה, לפיה העברת המניה והמספר היו עד לכשיגיעו הילדים לגיל 21.
4. בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 11.2.2009 נקבע כי לא הוכח שהעותר היה "אנוס" ע"י שלטונות מס הכנסה במעמד חתימת ההסכם אלא היפוכו של דבר. בכל מקרה, ציין בית הדין הרבני האזורי, כי לא ברורה הנפקות מבחינת החיוב במיסוי אם היו טענות העותר בעניין מתקבלות. עוד הוסיף בית הדין האזורי, כי החוב שהצטבר לאחר חתימת ההסכם מזערי בנסיבות העניין. הודגש כי גם אם היה הסבר הגיוני להתנהלות הצדדים בניסוח ההסכם, אין בכך לבטלו. עוד נקבע כי הבדיקה במכונת אמת העלתה שמשיבה 2 דוברת אמת באמרה שההסכם אינו פיקטיבי אלא "אמיתי". נסיבות הגירושין ונסיבות ההסכם אינם אפוא כפי שהציג העותר. בתמלילי השיחות בין העותר למשיבה 2 לא נטען כלל שההסכם היה פיקטיבי ושמטרתו הייתה להבריח חובות ממס הכנסה, אלא השתמע שהעברת הרכוש למשיבה 2 נעשתה דווקא מרצונו הטוב. הובהר כי בית הדין האזורי מודע לכך שבנסיבות העניין יצא העותר מנישואין אלה ללא רכוש, "אף שאין ספק שהדבר היה באשמתו". על פסק דין זה ערער העותר לבית הדין הרבני הגדול.
בפסק דינו מיום 15.10.2009, דחה בית הדין הרבני הגדול את ערעור העותר בקבעו שצדק בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו הן מבחינה עובדתית והן מבחינה הלכתית וכי אין לקבל את הטיעון החדש שההסכם פיקטיבי, מאחר שההלכה קובעת ש"אין טוען וחוזר וטוען".
5. בעתירה זו מסתייג העותר מהקביעות העובדתיות וההלכתיות של בית הדין האזורי שאושרו ע"י בית הדין הרבני הגדול. לטענתו, טעה בית הדין הרבני הגדול עת אישר את קביעת בית הדין הרבני האזורי כי לא הוכח שההסכם הוא פיקטיבי. בעניין זה הוא טוען, בין היתר, כי בית הדין הרבני לא התייחס לעדויות שהובאו מטעמו וטעה בקביעת ממצאי המהימנות של הצדדים. עוד הוא טוען, כי בית הדין הרבני האזורי לא פסק לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג- 1973 (להלן: חוק יחסי ממון), בניגוד להחלטתו שיפסוק באופן זה. העותר סבור שחוק יחסי ממון קובע באופן ברור כי ההסכם פסול. עוד משיג העותר על התנהלותו הדיונית של בית הדין הרבני.
6. לאחר שעייננו בעתירה ובנספחיה, בהחלטותיהם של בית-הדין הרבני האזורי ובית-הדין הרבני הגדול, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף.
הלכה היא כי בית-משפט זה אינו מכהן כערכאת ערעור על החלטות של בית-הדין הרבני, שהינו רשות שיפוט עצמאית בכל נושא ועניין הבא בגדר סמכותו. זאת, הואיל ו"במסגרתם תתברר המחלוקת עד תום ושם תוכרע, כי זה רצון המחוקק. כבית-משפט גבוה לצדק, איננו משמשים ערכאת ערעור על החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול, בין אם מקובלות הן עלינו מבחינת העקרונות או התוצאה ובין אם לאו" (ראו בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (22.3.2007). להלן: בג"ץ 1873/07; בג"צ 6124/07 פלוני נ' בד"ר הגדול (לא פורסם, 22.11.2007). להלן: בג"ץ 6124/07; בג"צ 1923/91 רוזנצויג נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד מו (2) 1 (1991)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיו של בית-הדין הרבני מוגבלת לעילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו- 15(4) לחוק יסוד: השפיטה. בג"ץ יתערב בפסיקת בית-הדין הרבניים באחד מהמקרים הבאים: ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות; ההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי; ישנה בהכרעה סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי; מצב בו נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית-דין אחר (ראו בג"ץ 1873/07 דלעיל; בג"ץ 6124/07 דלעיל; בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (טרם פורסם, 15.11.2007); בג"ץ 4360/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי (טרם פורסם, 12.7.2006); בג"ץ 6250/06 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א (טרם פורסם, 28.6.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 6.4.2006); בג"ץ 6299/07 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ירושלים (טרם פורסם, 8.8.2007); בג"ץ 5227/97 מיכל דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נה (1) 453; בג"ץ 323/81 וילוז'ני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו (2) 733 (1982). להלן: בג"ץ 323/81 ). בית משפט זה אינו בוחן את דרך הפעלת הדין הדתי ע"י בית הדין שעה שזו נעשית בהתאם לסמכותו (ראו בג"ץ 323/81 דלעיל). כלל אי ההתערבות נגזר גם מכוח עקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות. עיקרון זה אינו רק עיקרון נימוסי, אלא גם חיוני לקיומה של מערכת שיפוטית תקינה, ולו בעצם מניעת בזבוז זמן שיפוטי יקר על כפל התדיינות (ראו ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו (3) 205 (1992)).
7. מקרה זה אינו נמנה עם המקרים החריגים בהם נדרש בית משפט זה להתערב. אף לגופו של עניין, סבורני כי אין מקום להיעתר לעתירה. בחינת פסק דינו של משיב 1 בנושא תוקפו של הסכם הגירושין אינה מעלה פגם המצדיק התערבות של בית משפט זה. בפיו של העותר נתגלו כאמור שלוש טענות מרכזיות: האחת, יוצאת נגד קביעותיו העובדתיות של בית הדין הרבני. השנייה, תוקפת את קביעותיו ההלכתיות. השלישית, מלינה על אי החלת חוק יחסי ממון. נדון בטענות אלה כסדרן.
טענותיו של העותר, רובן ככולן, עניינן בהשגות על קביעות עובדתיות של בית הדין האזורי ועל ממצאי מהימנות הנוגעים להערכת עדויותיהם של בני הזוג, לרבות של העדים שהוזמנו להעיד. הלכה מקדמת דנא היא שבית המשפט שלערעור - הוא בית הדין הרבני הגדול במקרה זה - לא יטה להתערב בהכרעות עובדתיות או בקביעת ממצאי מהימנות של הערכאה המבררת, לה מוקנה יתרון הן בשל תפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים והן כיוון שהמשפט מתנהל בפניה ומכאן יכולתה הבלעדית להתרשם ישירות מהעדויות ולבחון אותן. שתי ערכאות דנו הן בטענותיו העובדתיות והן בטענותיו ההלכתיות וקבעו כי לא הוכח שעסקינן בהסכם פיקטיבי. בית הדין הרבני האזורי התייחס מפורשות לעדויות שהובאו מטעם העותר (ראו למשל פסקה י"ח, כ"ב, כ"ה לנימוקי פסק הדין). כך או אחרת, פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי נשען על אדנים יציבים והינו מנומק ומבוסס כדבעי. לא מצאנו כי נפל בו פגם המצדיק התערבות בית משפט זה. חשוב מכך: אין זה מתפקידו של בית משפט זה לדון בהשגותיו ההלכתיות של העותר, שעה שלבית הדין הרבני נתונה כאמור סמכות זו.
דין טענת העותר בדבר אי פסיקה לפי חוק יחסי ממון להידחות. ראשית, העותר מעלה טענה זו לראשונה בעתירה זו. התנהגותו של העותר המבקש "סעד מן הצדק" נגועה בחוסר תום לב ודי בטעם זה כדי לדחות את העתירה (ראו בג"ץ 6124/07 דלעיל). שנית, עיון בחומר שהונח בפניי מעלה כי לא נקבע על ידי בית הדין האזורי שיפסוק בכל מצב בתיק זה על פי חוק יחסי ממון. נקבע בהחלטה מיום 5.3.2008 כי : "..מוסכם, שאם יתברר שההסכם פיקטיבי, יחליט ביה"ד בהתאם לתשובת ב"כ על רצונם בפסיקה לפי ההלכה או לפי חוק יחסי ממון". משמע משנקבע כי ההסכם אינו פיקטיבי אין תחולה להתניה. שלישית, רק בשלב הסיכומים בבית הדין האזורי (סומן כנספח י"ד לכתב העתירה) הזכיר העותר את החלת חוק יחסי ממון, באומרו בצורה כללית וסתמית שהיוזמה לכך הגיעה מבא כוח המשיבה 2 דווקא. העותר הפנה להודעת הצדדים, בה התבקש בית הדין הרבני לדון על פי הדין האזרחי. ברם, הודעה זו לא נמצאה בחומר הראייתי שצורף לעתירה דנא. כך או אחרת, וזה העיקר, על בית הדין לנהוג לפי חוק יחסי ממון, אלא אם הסכימו בעלי הדין להתדיין לפי הדין הדתי (וראו סעיף 13(ב) לחוק יחסי ממון). העותר לא התנגד עד למועד עתירה זו להחלת הדין הדתי. יתרה מכך, הוא לא תקף את פסק דינו של בית הדין הרבני מחודש אפריל 2001, שאישר את ההסכם ונתן לו תוקף של פסק דין. העותר עתר לבית הדין הרבני האזורי בעניין תוכן ההסכם. מאוחר יותר טען לפתע כי מדובר בהסכם פיקטיבי ועתר לביטולו. רק בחודש דצמבר 2009 עתר לבית משפט זה לביטול ההסכם מחמת אי יישום חוק יחסי ממון. עולה כי זוהי טענה משפטית חדשה שנולדה למעשה לצורך הערעור וגם בשל טעם זה אין לקבלה. לא זו אף זו, אין לקביעתו של בית הדין הרבני בדבר היות ההסכם אמיתי ממשי ולהחלת חוק יחסי ממון - דבר.
8. לא מצאנו כי כללי הצדק הטבעי נפגעו במקרה דנא. הדיון התקיים במעמד שני הצדדים, ניתנה להם הזדמנות להשיב לראיות ולטענות סותרות ונראה כי הסמכויות הדיוניות של הרשות השיפוטית הופעלו בצורה הוגנת (והשוו: בג"צ 6533/05 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (לא פורסם, 17.7.2006); בג"צ 5182/93 לוי נ' בית הדין הרבני האזורי רחובות, פ"ד מח (3) 1 (1993)).
סוף דבר: על יסוד כל האמור לעיל, דין העתירה להדחות על הסף.
ניתן היום, י"ג בטבת התש"ע (30.12.09).