דחיית תביעה לאיזון זכויות עסק לאור התנגדות הצד הזוכה להקמת העסק,וקביעת יום הקרע למועד מוקדם אף שניסו לשוב לשלום בית

בפנינו תביעה רכושית מאת התובע.

וראו האמור בסיומה של החלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20) תחת הכותרת "מתווה להמשך ההליך":

בית הדין אכן דיבר עם הצדדים בסיום הדיון אודות אפשרות כי יתכן והתיק ינוהל על ידי הרכב בית דין אחר, ככל שלא ינוהל על ידי דיין יחיד הח"מ, אך למעשה וחרף האמור, כאמור מעלה, הצדדים הסכימו לדון בפני דיין יחיד הח"מ, וכך ינוהל תיק זה.

משכך, יגישו שני הצדדים סיכומיהם בכתב בהתייחס לנקודות שעלו מעלה, ובית הדין ישקול מתן החלטתו בתביעה. במסגרת סיכומיהם יוכלו אף לטעון האם מבחינתם קיים צורך בקיום דיון נוסף, אך בכל מקרה יוגשו הסיכומים.

הסיכומים לא יעלו על 2 עמודים בלבד, בגודל כתב וגופן המקובל.

סיכומי התובע יוגשו בתוך 14 יום, וסיכומי הנתבעת יוגשו בתוך 14 יום מעת קבלת סיכומי התובע.

לאחר קבלת חומרי שני הצדדים, בית הדין ישקול מתן החלטתו בתביעה.

ואכן הוגשו סיכומי שני הצדדים.

טענות התובע

ואלו תמצית טענות התובע האמורות בסיכומיו:

א. מועד הקרע הוא גירושי הצדדים ולחילופין מועד תביעת הגירושין או הבקשה לישוב סכסוך.

ב. הבעל לא עזב את הבית בשנת 2015 אלא נזרק מבית על ידי התובעת, ולאחר כמה חודשים חזרו הצדדים לשלום בית.

ג. בשנת 2019, דרשה הנתבעת מהתובע לעזוב את הבית, הוא רצה שלום בית והאמין לה, ועד אז היה שלום בית.

ד. הצדדים חיו מהכנסות התובע, ועוד כספי מל"ל הספיק לפרנסתם. חיו ברמת חיים נמוכה.

ה. הכנסות התובעת נשארו בחשבונה.

ו. הנתבעת הרוויחה בחודש כ 80 אלף ש"ח. התובע לא משנה גרסה כי בדיון הקודם לא היו בפניו כל הנתונים. רק לאחר הפרסום קיבל את כל הנתונים.

ז. מבקש מתן צווים לבחינת הכנסות הנתבעת.

ח. התובע הסכים ועודד אותה לעסקי התווך והוא גידל אז את הבנות בעת שהייתה עסוקה בעבודתה. אף שדרש ממנה להיות עם המשפחה.

ט. בעניין הדירה הרשומה על שם צד ג', אכן בית הדין לא קיבל "בדל הוכחה", אך המוכר אמר לתובע כי הנתבעת פרעה בשקים מעסקי התווך, ולכן צריך צווים.

י. יש לקבל צווים על מצב הזכויות במסגרת איזון המשאבים.

טענות הנתבעת

ואלו תמצית טענות הנתבעת האמורות בסיכומיה:

א. התובע עזב את הבית מיוזמתו ולא נזרק, ומאותה עזיבה לא חזרו הצדדים לחיי שלום כמפורט שם בסיכומיה.

ב. התובע סירב לשנות מהתנהגותו כלפי הנתבעת.

ג. מועד הקרע חל מעת העזיבה הראשונה של הבעל את הבית, והרצון לשלום בית כשהניסיון לכך לא צלח, אינו משנה את המועד הנ"ל. מציגה כראיה פסק דין מבית הדין הרבני בתל אביב הדן בדבר.

ד. הפרידה הראשונה הייתה בחודש אוגוסט 2015. מאז היחסים לא היו טובים כאמור בחו"ד הפסיכולוג מר וינר שבתיק. הניסיון לחזור שוב בחודש פברואר 2016 לא צלח. הוא עזב סופית את הבית ביום כ"ו בחשון תשע"ט (4.11.18).

ה. התובע התנגד נחרצות לכך שהנתבעת תעבור בתווך ואף התבטא באלימות כנגדה בעניין זה.

ו. הנתבעת החלה לעשות את עסקת התווך הראשונה שלה אחרי שהבעל עזב את הבית. במשך הפרידה הראשונה הבעל לא הסכים לדבר עם אשתו, ומבחינתה זה היה נתק סופי לקראת גירושין.

ז. בשנות 2016-2018 זעקה הנתבעת לעזרת רבנים ויועצים.

ח. ודאי שמועד הקרע הוא שנת 2015.

ט. התובע תלה מודעות ברחבי העיר בטענה שהאישה גוזלת אותו, ובכך הרס לנתבעת את שמה הטוב בתווך. דורשת פיצוי מיליון ש"ח על כך.

י. הפסיכולוג הקליני שבית הדן הפנה אליו כתב שאין לעכב את הגירושין.

יא. הפסיכולוג אף כתב שהתובע אמר שעיסוקה של האישה בתווך הוא מקור הקשיים.

יב. מתארת את הקשיים בחיים לאחר שהבעל חזר הביתה לאחר הפרידה הראשונה. טוענת שהקרע שמאז אוגוסט 2015 מעולם לא התאחה.

עד כאן מתוך סיכומי שני הצדדים.

החלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20)

ובכן, טרם דיון והכרעה, נזכיר האמור במסגרת החלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20) לאור הדיון שהתקיים בתביעה:

בפנינו תביעה רכושית מאת התובע.

תביעה זו הינה בהתאם לאמור בסעיף טז להחלטת בית הדין מיום כ' בחשון תש"פ (18.11.19) (פסק דין), ושם נרשם:

עד למתן הגט, הבעל רשאי להגיש תביעה רכושית. מוסכם על שני הצדדים כי אם ייפתח תיק רכושי, הסמכות לדון בכך תהא לבית הדין הרבני בפתח הדיון. הובהר לצדדים כי קיימת מניעה מלדון בתיק זה בפני הרכב מלא משום מניעה של אחד מדייני ההרכב להשתתף בדיון בתיק, והובעו בפניהם האפשרויות לדון בפני הרכב אחר וכן האפשרות לדון בפני דיין יחיד הח"מ, ושני הצדדים מסכימים לדון בפני דיין יחיד הח"מ, אך מבקשים שזה לא ישלול להם את זכות הגשת ערעור אם יחפצו בכך.

עד כאן ציטוט מההחלטה הנ"ל.

טוען בא כוח התובע: יש הסכם ממון בין הצדדים תוך כדי הנישואין שקיבל תוקף פסק דין, שקובע שיש לבצע איזון משאבים, חוץ מהדירה ברחוב ק' שהיא שייכת לאשה (סעיף 4.1). אין חולק על זה. במשך השנים האישה עסקה בתווך, והרוויחה כל חודש עשרות אלפי ש"ח כ-80 אלף ש"ח לחודש, והעלימה מהתובע והם לא חיו מזה. במשך השנים התובע הרוויח כ 4,500 ש"ח לחודש, כסף זה הוכנס לחשבון משותף ומכך חיו. יש להם שני ילדים. כל המשפחה חיו מכך, ארבע נפשות. הם לא חיו ברמה גבוהה, אולי היה חסר בסוף החודש. הנתבעת מתווכת פעילה ומצליחה בק' והאזור. בשנה היא הרוויחה יותר מ-50 עסקאות בשנה, והרוויחה בשנה על שכירות ומכירה כ-960,000 ש"ח לשנה.

בא כוח האישה הוסיף רשימת מתווכים והגיע ל-74 מתווכים, וכן מרשות המיסים כמה דירות מכרו. והגיע למסקנה שהיא הרוויחה 5000 ש"ח לחודש.

בשלב זה של הדיון התברר כי הצדדים כבר קיבלו בעבר קניין לחלוקת זכויות ואיזון לפי חוק, בעת אישור הסכם הממון שביניהם, ויפורט להלן, כך שאין צורך בהסכמה נוספת או ביצוע קנין נוסף באשר לכך.

מוסיף בא כוח התובע: יש חמשה מתווכים פעילים בק' והיא הפעילה מהם, לכן החשבון נכון. נוכל להסתכל על הפרסום, והיא מפרסמת הרבה תווך ה', חצי עמוד. רק הפרסום עולה 1,000 ש"ח לחודש. כן היא קנתה דירה על שם אביה, 1,200,000 ש"ח. ושתראה מהיכן הכסף. לפי החוק מגיע לו חצי מכך. נבקש גילוי מסמכים בצו. כן מינוי אקטואר חוקר לבחינת הכסף שלה.

התובע עצמו מגיב לשאלת בית הדין: ידעתי שהיא עובדת בתווך כל היום כל יום, אך לא אמרה לי כמה היא הרוויחה. לא שאלתי היכן הכסף, היא אמרה לי שהיא עובדת כדי לחתן את הבנות. לא יודע אם היה לה חשבון בנק נפרד. לא ידעתי להיכן הלך הכסף.

מגיב בא כוח הנתבעת: הצד השני לא הביא ראיה. בדיון הקודם דברו על 15,000 ש"ח ממוצע בחודש. כך טען בא כוח האב, כדי שלא לשלם מזונות אישה. היא קבלה רישיון תווך רק מתחילת 2015, ואז היה מועד הקרע, לפני כן היא לא עבדה בתווך. באוגוסט 2015 הוא עזב את הבית ושכר יחידה, ומאז השבר לא התאחה ומאז החל המשבר. העסקאות היו לאחר הקרע. בנוסף, הבעל נלחם בה שלא תעבוד בתווך וכך אמר בדיון. היו להם חשבונות בנק נפרדים. הבעל צריך לשלם לה. הם לקחו הלוואה מאבי האישה לשם רכישת הדירה, כ-219,000 ש"ח, חתמו בפני 3 דיינים בבית הדין מ', ושני הצדדים חייבים להשיב את ההלוואה. האישה ניהלה רישום מדוקדק לשם מעשר, והריווח הנקי משנת 2015 ועד סוף 2018, היה 57,000 ש"ח, ואז היא פנתה עם החוב. בסעיף 4.3 להסכם הוזכרה ההלוואה הנ"ל המשותפת. אבא שלה כתב שמה שהיא חסכה יעבור לבת אחרת. יש לה רואה חשבון. יש רישום של כל הבנקים. היא לא הייתה מחמשת המובילות. לא שמעתי עליה.

מציג בא כוח הנתבעת: הוא פרסם מודעות שהיא עושקת אותו ומאז אין לה לקוחות. מודעה זו הייתה במהלך 2019.

התובע מגיב: לאור המודעה, התקשרו 20 או 30 אנשים מאז המודעה. לא אני טיפלתי בכך. הרב שלי טיפל בזה. הרב [ר']. יש לו כולל בק'. הוא ניסח את המודעה. אני פניתי לרב, הרעיון של המודעה היה של הרב אך בהסכמה שלי. זה לא ברור שאני לוקח לה את הפרנסה. אני לא יודע אם אני פוגע לה בפרנסה, יש אזורים שלא ראו את המודעה. רק כך אני יכול לגלות את העסקאות שהיא עשתה. הרב יוכל לבוא לבית הדין לעדות.

מוסיף בא כוח הנתבעת: הצדדים לא התפרנסו ממשכורתו של הבעל.

בית הדין שאל האם התובע רוצה להמשיך לפרסם את אותה הודעה, והתובע מגיב: אם יש צורך, אז אני חייב לעשות את זה, כדי לדעת כמה היא מרוויחה. כי היא עובדת בשחור.

מוסיף בא כוח הנתבעת: מקזזים לאשה כל חודש מחובות של הבעל. אין לו בסיס על דירה אחרת, ולכן לא נוכל להשיב על כך. ניתן לבדוק את החשבונות שלה, הכול גלוי. אין לנו בעיה לגילוי מסמכים. האישה מתחייבת שאין כלום בעולם מעבר למה שהיא מציגה. חוץ ממה שיש לנו פה, אין כלום. יש לאשה בשנתיים האחרונות עוסק מורשה אך אנשים לא מתקשרים. יש לה 1,000 ש"ח בחודש עד היום. ממה שהיא חיה, היא לא צריכה לתת לו כלום. הבעל נתן לה יד חופשית והיא לא הבריחה. מה שהיא חסכה כ-75,000 ש"ח, היא השיבה לאביה, והוא אמור לשלם חצי מכך.

התובע עצמו מגיב באשר לחוב: לא זכור לי מה היה בחוב הזה. לא זוכר אם לקחנו חוב, זה לא היה קשור אלי, ואם חתמתי אז חתמתי. אני לא מתווכח שזו חתימתי.

בית הדין הבהיר לתובע כי אם החוב משותף, אזי הוא צריך לשלם חצי מכך. התובע לא הגיב לאמור ולא התנגד לאמור.

טוענת הנתבעת: עבדתי בתכנות ובשנת 2015 התחלתי לעבוד בתווך לאחר הרישיון. הבעל התנגד בחריפות שלא אלמד תווך, אך הייתה לי אחריות לפרנסת הבית. הוא הכניס רק 3,000 ש"ח לחודש בממוצע שנתי, והיו לנו ארבע נפשות. ההוצאות היו 9,000 ש"ח לחודש. והייתי משלמת במזומן מכספי התווך. הוא לא ידע מה המצב הכספי, ורק מאיים עלי. היה לי חשבון עוד לפני החתונה ולשם נכנסה משכורתי. לא הכנסתי את דמי התווך לחשבון המשותף. רק כשהוא יצא מהבית בחודש אוגוסט 2015 עשיתי את העסקה הראשונה. חזרנו לניסיון בחודש פברואר 2016. כל המתווכים הק' הם גברים, לא כולם רוצים לדבר עם אישה, ושאר התווכים מאוחדים ואני עובדת לבד. הלכתי לדיונים בבית דין כדי לגבות שכר טרחה והבעל לא בא אתי חוץ מפעם אחת. הדירה נקנתה על ידי אבא שלי מכספי אבא שלי. את הדירה השנייה אבא שלי קנה, ואבא שלי נתן לי ייפוי כוח וחתמתי על החוזה, אבא שלי שילם על הדירה מכספים שהוא חסך. זה לא מכספים שלי.

עד כאן עיקרי טענות הצדדים ההדדיות.

וכך הבהיר בית הדין במסגרת ההחלטה הנ"ל:

תיאור העובדת הרלוונטיות שאינן במחלוקת

ובכן, התובע דורש איזון זכויות כספיות שבין הצדדים. טוען שהנתבעת הרוויחה הרבה מעסק התווך וכן טוען שהאישה קנתה דירה מכספה ורשמה אותה על שם אביה. הנתבעת טוענת שהיא לא הרוויחה כל כך הרבה, וכן מה שכן הרוויחה, העבירה לאביה בגין תשלום החוב של הצדדים לו.

בין הצדדים הסכם ממון שנערך בעת חיי הנישואין, בחודש יוני 2008, שם נרשם כי חוק יחסי ממון יחול בין הצדדים, ותוקנה לצדדים הזכות לאיזון משאבים ומימוש זכויות מכוח החוק. כן קבלו זאת בקניין. הסכם זה אושר בבית הדין ביום 5.8.08, ואף שם נרשם כי הצדדים קבלו בקניין המועיל את האמור בהסכם הממון.

חוב הצדדים לאבי הנתבעת

כן הוצג הסכם החתום על ידי התובע בפני בד"ץ מ', המצהיר כי הדירה ברחוב ק' שייכת לנתבעת, וכן הצהיר התובע בכתב שההלוואה שתינתן על ידי חמיו (אבי אשתו) בסך שליש משווי הדירה, תשולם מהכנסות משותפות של הצדדים. הבעל אף קיבל בקניין התחייבותו זו, ומאושר המסמך על ידי שלשה דיינים שם.

אף בהסכם הממון שבין הצדדים המוזכר מעלה, מוזכר חוב זה לאבי האישה.

בית הדין תמה על תשובת התובע כי הוא "לא זוכר" האם הוא חתם כך בפני בית דין במ', שהרי אף שעבר יותר מעשור שנים מאז, אין היגיון שבעל דין בריא, שלא מופיע בפני בית דין במ' בכל יום, "לא יזכור" הלוואה בסכום כה גבוה שנטל. ודי בהערה זו בשלב זה.

בעניין זה טען היום בא כוח הנתבעת:

הם לקחו הלוואה מאבי האישה לשם רכישת הדירה, כ-219,000 ש"ח, חתמו בפני 3 דיינים בבית הדין מ', ושני הצדדים חייבים להשיב את ההלוואה. האישה ניהלה רישום מדוקדק לשם מעשר, והריווח הנקי משנת 2015 ועד סוף 2018, היה 57,000 ש"ח, ואז היא פנתה עם החוב. בסעיף 4.3 להסכם הוזכרה ההלוואה הנ"ל המשותפת. אבא שלה כתב שמה שהיא חסכה יעבור לבת אחרת.

ועוד טען בא כוח הנתבעת:

הבעל נתן לה יד חופשית והיא לא הבריחה. מה שהיא חסכה כ-57 אלף ש"ח, היא השיבה לאביה, והוא אמור לשלם חצי מכך.

התובע עצמו מגיב באשר לחוב:

לא זכור לי מה היה בחוב הזה. לא זוכר אם לקחנו חוב, זה לא היה קשור אלי, ואם חתמתי אז חתמתי. אני לא מתווכח שזו חתימתי.

וראו האמור לעיל כי בית הדין הבהיר לתובע כי אם החוב משותף, אזי הוא צריך לשלם חצי מכך. התובע לא הגיב לאמור ולא התנגד לאמור.

מבחינת בית הדין, אין ספק כי אכן קיים חוב של שני הצדדים לאבי הנתבעת, ועל הצדדים לשלמו בשווה. למעשה, בית הדין לא יתערב בחוב של הצדדים לצד ג', אך ככל שהנתבעת שילמה אף את חלקו של התובע בחוב זה, יש לכך משמעות.

פרסום מודעת הכפשה על ידי התובע כנגד הנתבעת

כן הוצגה מודעה שפרסם התובע במ', שכותרתה "הודעה חשובה להציל עשוק!", שם נרשם כי כל מי שיודע או עשה עסקה עם תווך ה' בשנים האחרונות, מתבקש להשאיר פרטים בטלפון ודוא"ל המפורסמים שם.

בית הדין בירר עם התובע האם הוא מעוניין להמשיך לפרסם מודעה זו, ותגובתו הייתה: "אם יש צורך, אז אני חייב לעשות את זה, כדי לדעת כמה היא מרוויחה". לטענתו, כך הוא יכול לחשוף את הכנסותיה בעבר.

בית הדין רואה בחומרה פרסום מודעה זו, שבעיקרה מוציאה שם רע על העסק של הנתבעת, כאילו העסק "עושק" אחרים, ואותם "עשוקים" זועקים לעזרה והצלה, מה שלבטח מבריח לקוחות מהעסק שלה.

בית הדין אוסר על התובע להמשיך ולפרסם מודעה זו בכל מקום ובכל דרך. בית הדין לא יוכל להשלים עם מצב שהתובע מזיק לפרנסתה של הנתבעת, ללא קבלת היתר מבית דין דנן.

במידה ויתברר כי התובע ממשיך בדרך זו, מסתבר שתהא לכך השפעה אף באשר לעצם התביעה, ובית הדין לא יוכל לעבור על כך לסדר היום, על כל המשתמע מכך.

מהו שכרה החודשי של הנתבעת לטענת התובע

במידה ואכן הנתבעת הרוויחה מהעסק שלה לפני יום הקרע, יש לבחון – כמה היא הרוויחה לטענת התובע?

בא כוח הנתבעת טען שהיא הרוויחה לחודש 5000 ש"ח.

כיום טוען התובע באמצעות בא כוחו, כי היא הרוויחה כ-80,000 ש"ח לחודש, ובממוצע שנתי הרוויחה כ 960,000 ש"ח לשנה.

ברם, בכך התובע משנה את גרסתו מהעבר.

ונזכיר טענות התובע באמצעות בא כוחו האחר, שנאמרו בדיון מיום ג' באייר תשע"ט (8.5.19), ונצטט מתוך פרוטוקול הדיון הנ"ל מתוך טענות בא הכוח האחר של התובע:

בנוגע לעבודה אני רוצה לשאול את האישה על תכיפויות העבודה של האישה, לדוגמא משפחת ש', אני דיברתי איתם. משפחת ד'. היא עושה עסקאות ששוות לענות להם בטלפון בשעה 11 בלילה, כל עסקה זה בין 11-13 אלף ש"ח כלומר שבממוצע היא השתכרה כ-25 אלף ש"ח בחודש, והיא מגיעה לכאן לתבוע מזונות.

כך שאז טען התובע כי הנתבעת משתכרת במוצע 25,000 ש"ח לחודש, ובית הדין יתקשה לקבל שינוי גרסה, שכיום טוען בא כוח התובע השני שהרווחה 80 אלף ש"ח לחודש. כמובן שעל פי ההלכה, אין לקבל שינוי גרסה לפי נוחיות התביעה, והגרסה הראשונה שנאמרה בפני בית הדין ונרשמה בפרוטוקול הקודם, היא הקובעת.

מועד הקרע

יש לבחון את השאלה מתי הוא מועד הקרע שבין הצדדים, לאור הפירוד המוקדם יותר בין הצדדים והפרדת החשבונות, שהרי יתכן ואין כלל מקום לתביעה זו, אם החלה הנתבעת להרוויח מעבודתה בתיווך רק לאחר יום הקרע.

האם הצדדים חיו מהכנסותיה של הנתבעת?

כן יש לבחון האם מתקבלת על הדעת טענת התובע כי הצדדים חיו רק ממשכורתו, וכל הכנסות הנתבעת נשמרו אצלה.

לשם כך נבחן, כמה למעשה הרוויח הבעל-התובע בעת שהצדדים חיו יחדיו?

בדיון כיום טען בא כוח הנתבעת:

הצדדים לא התפרנסו ממשכורתו של הבעל.

והנתבעת עצמה טענה:

עבדתי בתכנות ובשנת 2015 התחלתי לעבוד בתווך לאחר הרישיון. הבעל התנגד בחריפות שלא אלמד תווך, אך הייתה לי אחריות לפרנסת הבית. הוא הכניס רק 3,000 ש"ח לחודש בממוצע שנתי, והיו לנו ארבע נפשות. ההוצאות היו 9,000 ש"ח לחודש. והייתי משלמת במזומן מכספי התווך. הוא לא ידע מה המצב הכספי, ורק מאיים עלי.

ומהי עמדתו של התובע עצמו באשר לשכרו החודשי?

נאזין לטענתו מתוך פרוטוקול הדיון בתיק הגירושין מיום ג' באייר תשע"ט (8.5.19):

האיש: אני סומך על הקב"ה, וגם אני מרוויח קצת כסף 3,500 ש"ח.

למעשה, לא מתקבל על הדעת כי משפחה שלמה (ארבע נפשות) חיה ממשכורתו של הבעל, בסך כ 3500 ש"ח (כגרסה הגבוהה, גרסת התובע) ואף פחות מכך (שהרי בחגים ובחופשות הבעל הרוויח פחות לחודש), ומאוד מסתברת טענת הנתבעת כי הכנסותיה תרמו משמעותית לכלכלת המשפחה.

התובע לא הסכים לכך שהנתבעת פתחה עסק תווך ולא שיתף פעולה עם כך

כן יש לבחון את חלוקת הרכוש לאור חוק יחסי ממון, כולל סעיף 8 בו.

באשר לחלוקת הרווחים של הנתבעת עם התובע מעסקאות התווך שעשתה, נזכיר פרט משמעותי, כי התובע התנגד לעסק התווך שפתחה הנתבעת, עד שהיא נאלצה להסתיר את לימודיה כטענתה.

טענות בעניין זה עלו בדיון שהתקיים עתה. וכך טען בא כוח הנתבעת:

היא קבלה רישיון תווך רק מתחילת 2015, ואז היה מועד הקרע, לפני כן היא לא עבדה בתווך. באוגוסט 2015 הוא עזב את הבית ושכר יחידה, ומאז השבר לא התאחה ומאז החל המשבר. העסקאות היו לאחר הקרע. בנוסף, הבעל נלחם בה שלא תעבוד בתווך וכך אמר בדיון וכו'.

וכך טענה הנתבעת עצמה:

עבדתי בתכנות ובשנת 2015 התחלתי לעבוד בתווך לאחר הרישיון. הבעל התנגד בחריפות שלא אלמד תווך, אך הייתה לי אחריות לפרנסת הבית. הוא הכניס רק 3,000 ש"ח לחודש בממוצע חודשי לשנה, והיו לנו ארבע נפשות. ההוצאות היו 9,000 ש"ח לחודש, והייתי משלמת במזומן מכספי התווך. הוא לא ידע מה המצב הכספי, ורק מאיים עלי. היה לי חשבון עוד לפני החתונה ולשם נכנסה משכורתי. לא הכנסתי את דמי התווך לחשבון המשותף. רק כשהוא יצא מהבית בחודש אוגוסט 2015 עשיתי את העסקה הראשונה. חזרנו לניסיון בחודש פברואר 2016 [...] הלכתי לדיונים בבית דין כדי לגבות שכר טרחה, והבעל לא בא אתי, חוץ מפעם אחת.

כך שהתובעת ובא כוחה טענו כי הבעל לא הסכים שהיא תעסוק בתווך, ואף נלחם כנגדה בכך.

ומה טען על כך התובע עצמו?

נזכיר מה שטען בדיון הגירושין, ונזכיר טענותיו המובאות במסגרת החלטת בית הדין מיום ג' באייר תשע"ט (8.5.19):

הבעל מגיב: פתחתי תיק לשלום בית. אני חוזר הביתה בערב, ואין מענה מצדה, היא תמיד בעבודתה ובטלפון, כך גם בצהרים, אני מנסה לעזור לה בבית בעבודה השוטפת. והיא אומרת לי שאני אפס ולא יכול לעשות כלום, ולפעמים מתאכזב. היא בודקת איך אני עושה את כל עבודות הבית. רק תלונות מצדה, ולכן אמרתי מה שאמרתי, ורק פעמיים, זו הייתה מציאות ולא קללה. [...] היו גם זמנים טובים כשלא היה לאשה לחץ מהעבודה או מהבית. האישה עובדת בתווך, וזה לחץ וטלפונים כל הזמן. הבעיות החמירו בגלל העבודה שלה, אך גם השפעת אביה שקנה לנו את הדירה. בכל דבר היא הולכת אחר אביה. היא חושבת תמיד שיתקשרו אליה ולכן היא לא אתי.

כך שהתובע לא הסתיר את מורת רוחו מעבודתה של אשתו בעסק התווך.

ובהמשך הוסיף התובע כאמור שם:

[...] אני לא בעל שרוצה שאשתי תעבוד הרבה כדי שיהיה כסף בבית, ואני סומך על הקב"ה.

ובדיון עתה טען התובע:

התובע עצמו מגיב לשאלת בית הדין: ידעתי שהיא עובדת בתווך כל היום כל יום, אך לא אמרה לי כמה היא הרוויחה. לא שאלתי היכן הכסף, היא אמרה לי שהיא עובדת כדי לחתן את הבנות. לא יודע אם היה לה חשבון בנק נפרד. לא ידעתי להיכן הלך הכסף.

כך שפעם אחר פעם טרח להדגיש את אי הסכמתו לעסק של אשתו, ואת הניתוק שלו מיוזמתו מהעסק של אשתו.

כמובן שלכל הנ"ל עשויה או עלולה להיות השפעה אף באשר לחלוקת הזכויות בעסק של האישה, ככל שאכן היא הרוויחה לפני יום הקרע.

הדירה הרשומה על שם אבי הנתבעת

באשר לדירה הרשומה על שם אבי האישה; בית הדין לא רואה צורך לעסוק בכך. בית הדין לא קיבל אף "בדל הוכחה" כי הדירה הנ"ל נרכשה מכספים של הנתבעת; ומעבר לטענה בעלמא, לא נמצא כל ביסוס לכך, או כל סברה לחשוב כי הנתבעת רכשה את הדירה הנ"ל מכספים שלה שהבריחה מהבעל.

הלכך, ואף משום שעסקינן בצד ג' (הדירה רשומה על שם צד ג') שמחוץ לסמכותו של בית הדין, בית הדין לא יעסוק בחלוקת דירה זו או בקבלת תמורה מתוך שוויה.

עד כאן מתוך החלטת בית הדין הנ"ל.

דיון והכרעה

בפנינו תביעת התובע לחלוקת רווחי עסקי התיווך של הנתבעת. למעשה, בין הצדדים הסכם ממון שנערך בעת חי הנישואין, בחודש יוני 2008, שם נרשם כי חוק יחסי ממון יחול בין הצדדים, ותוקנה לצדדים הזכות לאיזון משאבים ומימוש זכויות מכוח החוק. כן קבלו זאת בקניין. הסכם זה אושר בבית הדין ביום 5.8.08, ואף שם נרשם כי הצדדים קבלו בקניין המועיל את האמור בהסכם הממון.

כך שזה המתווה העיקרי (על פי חוק יחסי ממון) שיוביל את הפסיקה בתביעה זו.

ואמנם, כיום טוען התובע כי הנתבעת הרוויחה סך גבוה מאוד כל חודש, ברם, ראו האמור בהחלטה המצוטטת מעלה באשר לכך (תחת הכותרת "מהו שכרה החודשי של הנתבעת לטענת התובע"), ושם נרשם בסיכום הדברים כי בעבר טען התובע כי הנתבעת משתכרת בממוצע 25,000 ש"ח לחודש, ובית הדין יתקשה לקבל שינוי גרסה, שכיום טוען בא כוח התובע השני שהרווחה 80 אלף ש"ח לחודש. שם נרשם שכמובן שעל פי ההלכה, אין לקבל שינוי גרסה לפי נוחיות התביעה, והגרסה הראשונה שנאמרה בפני בית הדין ונרשמה בפרוטוקול הקודם, היא הקובעת. ואמנם, בסיכומיו טוען התובע כי רק לאחר שפרסם את המודעות קיבל את כל הנתונים אודות הכנסותיה של הנתבעת, ולכן אין הוא משנה גרסה ממה שטען קודם לכן, אך בית הדין לא יוכל לקבל "תירוץ" זה לשינוי גרסתו, זאת בעיקר משום שאף בא כוחו, שערך חישובים שונים סטטיסטים באשר לבחינת הכנסות הנתבעת (כגון כמה מתווכים יש באזור, מהי רמתה ביניהם ועוד, כפי שיצוטט להלן), לא טען שהוא נסמך על תגובות הציבור שהתקבלו בעקבות המודעות שפרסם התובע כנגד הנתבעת, כמפורט בפרוטוקול הדיון מיום 6.2.20.

ראו טענות בא כוח התובע כאמור בפרוטוקול הדיון מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), משורה 22 והלאה:

הנתבעת ידועה כאחת המתווכות המצליחות בק' והאזור, אם ניקח ממוצע שנתי היו 5 מכירות בחודש, מלבד עסקאות שכירות, כך שיש עסקאות מכירה ועסקאות שכירות, אם במינימום זה יוצא כ-80 אלף ש"ח שיוצא כ-960 אלף ש"ח לשנה, עומד כאן עו"ד מלומד וחכם הוא לקח ועשה משמע והוציא מתוך האינטרנט והוציא רשימה של מתווכים, והגיע ל-54 והוסיף עוד 20 שלא רשומים, הוא היה צריך להוסיף 30-40, הוא גם הוציא מתוך רשימת המיסים כמה עסקאות נעשו, הוא אומר שמכרו בערך 360 דירות, הוא לקח את כל הדירות וחילק ל-74 מתווכים והגיע למסקנה שהיא הרוויחה כ-5 אלף ש"ח, בשנה אחרת פחות, אבל אני מניח, אני לא בוחן כליות ולב, אבל הוא יודע מה שהוא כתב, הנייר סובלני ואפשר לכתוב את הכול, אבל את האמת הוא יודע שיש בק' כמה מתווכים פעילים, אבל יש רק 5 מתווכים פעילים, והיא מהפעילים בה, ויש רק מתווך אחד יותר טוב ממנה.

כך שמלבד חישובים סטטיסטיים בעיקר, ולא עלתה טענה ממנו כי התובע מסתמך על נתוניו שהתקבלו מאת הציבור בעקבות פרסום מודעותיו כנגד הנתבעת, הלכך נראה שפשוט בחר התובע לשנות גרסתו כעת, ולא "הנתונים החדשים" הנם אלו שגרמו לו לנהוג כן, אלא טען איך שהיה מתאים לו בכל פעם, ומבחינת בית הדין ע"פ הדין הידוע, הגרסה הראשונה היא הקובעת, כאמור, ואין אדם "חוזר וטוען".

ובכן, לאחר עיון בעמדת שני הצדדים, נראה שדין דרישת התובע לחלוק עם הנתבעת בזכויותיה הכספיות, להידחות, וזאת מחמת כמה סיבות שיבוארו להלן.

א. מועד הקרע היה טרם יציאתה של הנתבעת לעסוק בתווך

במסגרת החלטת בית הדין המצוטטת מעלה מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), תחת הכותרת "מועד הקרע" נרשם כך:

יש לבחון את השאלה מתי הוא מועד הקרע שבין הצדדים, לאור הפירוד המוקדם יותר בין הצדדים והפרדת החשבונות, שהרי יתכן ואין כלל מקום לתביעה זו, אם החלה הנתבעת להרוויח מעבודתה בתיווך רק לאחר יום הקרע.

ואט אט מתבררת המסכת העובדתית.

אין מחלוקת כי הפרידה הראשונה בין הצדדים הייתה בחודש אוגוסט 2015, אז עזב הבעל את הבית למשך חצי שנה. החשבונות בנק היו נפרדים. הבעל עזב סופית את הבית ביום כ"ו בחשון תשע"ט (4.11.18). נראה כי הוכיח סופו על תחילתו, כי הקשר לא השתפר ולא עלה על דרך המלך מאז.

בעניין זה אף נזכיר מתוך חו"ד הפסיכולוג מר וינר מיום ח' בסיון תשע"ט שהוגשה לבית הדין בהתאם להחלטת בית הדין:

כאמור, הרושם הכללי מן המפגש (=עם הבעל) היה של אדם העסוק בעיקר בהגנה על עצמו. לא השתכנעתי שיש לו עניין אמיתי לבחון את מערכת יחסים שלו עם [ש'], שלב הכרחי בדרך לתיקונם.

כך שקל להזדהות עם טענות הנתבעת כי אף שהצדדים חיו יחדיו לאחר הפירוד הראשון, לא היה קשר טוב בניהם שהתקדם לקראת שיפור היחסים, אף בשל אשמת הבעל.

ועוד רשם שם הפסיכולוג:

ברור למדי ש[ש'] ו[י'] לא השכילו לבנות מצע זוגי משותף סביר. ובמובנים רבים חיו זה לצד זה כזרים. נדמה לי שלא אטעה אם אגדיר את הזוגיות שהם "טיפחו" יחדיו כעוינת ומנוכרת.

ועוד תיאר שם הפסיכולוג את הזוגיות שלהם במילים: "זוגיות אומללה".

כך שקל להזדהות עם טענות הנתבעת כי אף שהצדדים חיו יחדיו לאחר הפירוד הראשון, לא היה קשר טוב בניהם, והקרע החל לפחות מאז הפירוד הראשון בשנת 2015, אז עזב הבעל את הבית למשך חצי שנה.

בעניין זה, נצטט מתוך פסק דין מבית הדין הרבני האזורי תל אביב-יפו, בתיק 1076453/3 (התפרסם):

הרצון לנסות שלום בית, אינו מבטל את עובדת הגשת כתב האישום ואת צו ההגנה שניתן. גם חזרת הבעל להתגורר בבית אינה משנה את הקביעה דלעיל, וזאת לאור התרשמותנו, שהניסיון לשלום הבית לא צלח ולו במקצת. 

על מנת שבית הדין יקבע שאין משמעות לכתב האישום ולצו ההגנה, לעניין מועד הקרע, מחמת החזרה לשלום בית, צריך בית הדין להתרשם שאכן הצדדים חזרו לחיים רגילים, לחיי שלום ושלוה, חיים המאופיינים בשיתוף כלכלי ובאמון, למשך תקופה משמעותית, כדי שנאמר שהקרע הראשון חלף והלך מן העולם, ואף שלאחר זמן שוב נמצאים חיי הנישואין במשבר, הרי "פנים חדשות באו לכאן".

אולם בית הדין מתרשם, שאף שהיה ניסיון לחזרה לשלום בית, ואף שהצדדים התגוררו במשך שלוש עד ארבע שנים תחת קורת גג אחת, האיבה, האימה והחשדות (האישיים והכלכליים), המשיכו כבעבר. נראה שהחיים תחת קורת גג אחת, היו ניסיון לשמור על "טובת הילדים", שהיו אז קטינים, אך חיי הזוגיות המשיכו לגלוש באותו מדרון בו היו בתחילת שנת 2010 ואפשר להגדיר את מצב היחסים בין הצדדים בתקופה זו כ"קרעין שאינן מתאחין".

ובית הדין מסכים עם האמור בהחלטת בית הדין ת"א המצוטטת מעלה, כי ניסיון לשלום בית שלא צלח, לא "מזיז" את מועד הקרע קדימה, אלא רק מוכיח שכבר מעת הסכסוך הראשון, הקרע לא הצליח להתאחות.

משכך, בית הדין קובע כי מועד הקרע בין הצדדים היה בשנת 2015, עת עזב הבעל את הבית לראשונה למשך חצי שנה, שמאז לא התאחה הקשר שבין הצדדים עד לפירוד השני והגירושין, ומועד הקרע היה אפוא טרם התחילה הנתבעת לעסוק בעסקי התווך, כך שאף אם הרוויחה אז, אין מחובתה לחלוק עם התובע את רווחיה על פי החוק.

ב. התובע לא זכאי לחלקה של הנתבעת בעסק שלה, משום שהוא התנגד לעסק זה

במסגרת החלטת בית הדין המצוטטת מעלה מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), תחת הכותרת "התובע לא הסכים לכך שהנתבעת פתחה עסק תווך ולא שיתף פעולה עם כך" הובאו העובדות הרלוונטיות להוכיח כי התובע התנגד לאורך כל הדרך לעסק של הנתבעת בתווך. וראו האמור שם בהרחבה.

כן נראה מוכח אף מתוך חו"ד הפסיכולוג מר וינר מיום ח' בסיון תשע"ט שהוגשה לבית הדין, שם רשם:

בהמשך השיחה הוא (=הבעל) הציג את התיזה שהוצגה בבית הדין, המסבירה את מקור הקשיים בעסוקה של אשתו בתיווך ובהיעדרות מן הבית.

כך שהדברים מצטרפים לאמור לעיל, שהבעל לא רצה את עיסוקה של אשתו ואף התנגד לו.

נראה פשוט כי על פי חוק יחסי ממון, אם צד אחד פתח עסק בניגוד לרצונו והסכמתו של הצד השני, שאף התנגד לכך, והעסק כשל, לא יהיה ניתן לחייב את זה שהתנגד לעסק במחצית חובות העסק, שהרי לא היה שיתוף בעסק בשל התנגדותו העקבית לכך. משכך, פשוט הוא שכך הדין אף במקרה ההפוך; ובמקרה שהבעל התנגד לעסק של הנתבעת, כגון בנידון דנן, הוא לא יהיה זכאי אף ברווחי העסק (כשם שלא היה מחויב בהפסדיו), ככל שהעסק הרוויח וככל שהיה זה לפני מועד הקרע.

ג. תשלום הנתבעת החוב לאביה

במסגרת החלטת בית הדין המצוטטת מעלה מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), תחת הכותרת "חוב הצדדים לאבי הנתבעת" נרשם כי הוצג הסכם החתום על ידי התובע בפני בד"ץ מ', המצהיר כי הדירה ברחוב ק' שייכת לנתבעת, וכן הצהיר התובע בכתב שההלוואה שתינתן על ידי חמיו (אבי אשתו) בסך שליש משווי הדירה, תשולם מהכנסות משותפות של הצדדים. הבעל אף קיבל בקניין התחייבותו זו, ומאושר המסמך על ידי שלשה דיינים שם. וראו המצוטט מעלה בהחלטה שם באשר לכך בהרחבה.

כך שמבחינת בית הדין, אין ספק כי אכן קיים חוב של שני הצדדים לאבי הנתבעת, ועל הצדדים לשלמו בשווה. למעשה, בית הדין לא יתערב בחוב של הצדדים לצד ג', אך ככל שהנתבעת שילמה אף את חלקו של התובע בחוב זה, יש לכך משמעות אף באשר לתביעתו של התובע לחלוקת רווחיה, ככל שאכן הרוויחה, וככל שיש מי שיסבור שרווחיה היו לפני יום הקרע.

ד. מסתבר שהצדדים חיו מהכנסות הנתבעת

במסגרת החלטת בית הדין המצוטטת מעלה מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), תחת הכותרת "האם הצדדים חיו מהכנסותיה של הנתבעת?", נרשם כי יש לבחון האם מתקבלת על הדעת טענת התובע כי הצדדים חיו רק ממשכורתו, וכל הכנסות הנתבעת נשמרו אצלה. וראו האמור בהרחבה שם באשר לכך, כאשר למסקנת הדברים נרשם, כי למעשה, לא מתקבל על הדעת כי משפחה שלמה (ארבע נפשות) חיה ממשכורתו של הבעל, בסך כ 3500 ש"ח (כגרסה הגבוהה, גרסת התובע) ואף פחות מכך (שהרי בחגים ובחופשות הבעל הרוויח פחות לחודש), ומאוד מסתברת טענת הנתבעת כי הכנסותיה תרמו משמעותית לכלכלת המשפחה.

כך שאף אם נאמר שהיא הרוויחה כטענת התובע, ואף אם יטען מי שיטען כי היא הרוויחה לפני יום הקרע, עדיין נראה סביר כי משכורתה כיסתה את הוצאות הבית, והיא לא העלימה או הבריחה הכנסותיה מהבעל.

ה. תפיסת הנתבעת כנגד חיובו של התובע בנזקיה העקיפים

במסגרת החלטת בית הדין המצוטטת מעלה מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20), תחת הכותרת "פרסום מודעת הכפשה על ידי התובע כנגד הנתבעת" הוצגה מודעה שפרסם התובע במ', שכותרתה "הודעה חשובה להציל עשוק!", שם נרשם כי כל מי שיודע או עשה עסקה עם תווך ה' בשנים האחרונות, מתבקש להשאיר פרטים בטלפון ודוא"ל המפורסמים שם. וראו האמור שם בהרחבה באשר לכך. בין השאר נרשם שם כי בית הדין רואה בחומרה פרסום מודעה זו, שבעיקרה מוציאה שם רע על העסק של הנתבעת, כאילו העסק "עושק" אחרים, ואותם "עשוקים" זועקים לעזרה והצלה, מה שלבטח מבריח לקוחות מהעסק שלה, ובית הדין אסר על התובע להמשיך ולפרסם מודעה זו בכל מקום ובכל דרך.

במסגרת סיכומיה, תובעת הנתבעת את התובע בפיצוי עבור הנזקים שנגרמו לה בגין כך, משום הברחת לקוחות מעסק התיווך שלה (טענות הצדדים באשר לפרסום זה נטענו בדיון ובפרוטוקול, והשתקפו אף במסגרת ההחלטה הנ"ל מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20)). ואכן, נזקי הנתבעת שנגרמו לה מכך, אינם צריכים הוכחה, וכל בר דעת מבין שפרסום מודעה מעין זו אודות העסק של הנתבעת, הכוללת את שמו של העסק, מבריח לקוחות מהעסק שלה וגורם לה נזק כספי כבד.

ואמנם, נזק זה עשוי להיות נדון כגרמא, שחיובה בידי שמיים, ברם, ידועה שיטות הפוסקים שמועילה תפיסה במצב חיוב של "לצאת ידי שמים", כך שאף אם הרוויחה הנתבעת בעסק שלה, והיה זה לפני המועד הקובע, עדיין יכולה היא להיות מוחזקת ברווחיה כנגד הנזק הכבד שגרם לה התובע בפרסום הנ"ל ברחבי חוצות.

ואמנם, חלוקת רכוש תתבצע על פי חוק יחסי ממון כאמור בהסכם שבין הצדדים, אך תביעה מעבר לחלוקת הרכוש, כגון תביעה לפיצויים בגין גרימת נזק (שאודות פרשיה זו כבר נשמעו טענות הצדדים בדיון שהתקיים, ומשתקפות בהחלטת בית הדין הנ"ל מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20) כמצוטט מעלה, ואין הכחשה עובדתית באשר לפרסום המודעה, מלבד טענת התובע ששאיפתו בפרסום המודעה לא הייתה להזיק לנתבעת אלא לגלות את הכנסותיה), יכולה היא שתיפסק על פי דין תורה; ועל פי דין תורה, לחלק מהפוסקים, מועילה תפיסת הנתבעת בכך, כמבואר.

ו. ניתן להפעיל את סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שווה

בנוסף, בית הדין סבור כי בהחלט ניתן להפעיל בנדון דנן את סעיף 8 (2) לחוק יחסי ממון לחלוקה לא שווה בין הצדדים, שהרי מסתבר לומר שבעל, שהתנגד לעסק של אשתו ולבסוף היא הרוויחה, אינו זכאי ליהנות מרווחיה באותו עסק, שהרי הוא לא היה שותף בכך ולא תרם לכך כלום, ויתכן מאוד שאף הפריע לעסק, כפי המשתקף מטענות הנתבעת. בנוסף, הנתבעת התאמצה לעבוד ולפרנס את הבית, והנתבע, לא רק שלא פרנס את הבית בפועל כראוי, אלא שעוד התנגד לרצונה לקחת את האחריות לפרנסת הבית על ידי פתיחת עסק עצמאי, הלכך נראה שאינו זכאי לבסוף לחלוקה שווה בהכנסותיה.

מסקנה

לאור ששת הנימוקים האמורים מעלה, כולם יחדיו וכל אחד לחוד; תביעת התובע לחלוקת זכויותיה הכספיות של הנתבעת עמו, נדחית. מבחינת בית הדין, אין צורך במתן צו לגילוי מסמכים לשם הכרעה זו.

בנוסף, בית הדין לא השתכנע כי יש בסיס לטענת התובע כי לנתבעת דירה נוספת שעליה לחלוק עמו, כאמור אף בהחלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20) תחת הכותרת "הדירה הרשומה על שם אבי הנתבעת", זאת אף לאחר מקרא סיכומי התובע באשר לכך. הלכך, ואף משום שעסקינן בצד ג' (הדירה רשומה על שם צד ג') שמחוץ לסמכותו של בית הדין, בית הדין לא יעסוק בחלוקת דירה זו או בקבלת תמורה מתוך שוויה.

הערה לסיום

לסיום נעיר - החלטה זו נתנה בדיין יחיד, לאור האמור בתחילת החלטת בית הדין מיום י"ד בשבט תש"פ (9.2.20):

בפתח הדיון, הובהר לצדדים כי קיימת מניעה מלדון בתיק זה בפני הרכב מלא משום מניעה של אחד מדייני ההרכב להשתתף בדיון בתיק, והובעו בפניהם האפשרויות לדון בפני הרכב אחר וכן האפשרות לדון בפני דיין יחיד הח"מ, ושני הצדדים מסכימים לדון בפני דיין יחיד הח"מ, אך מבקשים שזה לא ישלול להם את זכות הגשת ערעור אם יחפצו בכך.

ואף בסיומה של ההחלטה הנ"ל נאמר:

בית הדין אכן דיבר עם הצדדים בסיום הדיון אודות אפשרות כי יתכן והתיק ינוהל ע"י הרכב בית דין אחר ככל שלא ינוהל על ידי דיין יחיד הח"מ, אך למעשה וחרף האמור, כאמור מעלה, הצדדים הסכימו לדון בפני דיין יחיד הח"מ, וכך ינוהל תיק זה.

ולאחר מכן התקבלו סיכומי הצדדים שלא הלינו על כך.

הלכך, החלטה זו ניתנת בדין יחיד הח"מ ולא בהרכב מלא.

מבוקש כי במידה ולמי מהצדדים ישנה השגה על האמור בהחלטה זו, לא יגיש אותה לבית דין זה, שכידוע אינו משמש כערכאת ערעור על החלטותיו.

התיק ייסגר.

ניתן לפרסם לאחר השמטת פרטים מזהים.

ניתן ביום ט"ז באדר התש"פ (12/03/2020).

הרב יצחק אושינסקי – אב"ד

עותק זה עשוי להכיל שינויי ותיקוני עריכה